שאלות של קוראים
מדוע במסגרת התורה נחשב אדם לטמא לאחר תפקודים מיניים טבעיים?
אלוהים יצר את המין הן לצורך הִתרבות הגזע האנושי והן להנאתם של זוגות נשואים (בראשית א׳:28; משלי ה׳:15–18). עם זאת, בספר ויקרא פרקים י״ב ו־ט״ו מצויים חוקים מפורטים באשר לטומאה המיוחסת לפליטת זרע, נידה ולידה (ויקרא י״ב:1–6; ט״ו:16–24). חוקים אלה שניתנו לעם ישראל הקדום תרמו לסגנון חיים בריא, העלו על נס ערכי מוסר גבוהים והדגישו את קדושת הדם ואת הצורך בכפרת חטאים.
דרישות התורה ביחס לתפקודים מיניים תרמו, בין היתר, לבריאותו הכללית של עם ישראל. בספר המקרא והרפואה המודרנית (The Bible and Modern Medicine) נאמר: ”ההקפדה על הימנעות מיחסי אישות לפרק זמן מוגדר בתקופת מחזור הווסת הוכחה כיעילה במניעת מחלות מין מסוימות... ונמצאה חד משמעית כגורם מעכב בהתפתחותם והיווצרותם של גידולים ממאירים בצוואר הרחם”. חוקים אלה הגנו על עם אלוהים ממחלות שאולי לא היו מוכרות להם או שלא היה ניתן לאבחן אותן בשעתו. היגיינה מינית טובה הגבירה את פוריות העם, אשר הובטח לו מפי אלוהים שירבה ויפרח (בראשית ט״ו:5; כ״ב:17). גם בריאותם הנפשית הייתה כרוכה בדבר. הציות לחוקים אלה עזר לבעלים ולנשים לרסן את תשוקותיהם המיניות.
אך הסוגיה העיקרית ביחס לסוגי הטומאה הנובעת מתפקודים מיניים הייתה סביב הפרשת הדם ואובדנו. חוקי יהוה בנושא הדם הדגישו לבני ישראל לא רק את קדושת הדם אלא גם את תפקידו המיוחד בעבודת יהוה, דהיינו לצורך הקרבת קורבנות וכפרת חטאים (ויקרא י״ז:11; דברים י״ב:23, 24, 27).
לפיכך, דרישותיה המפורטות של התורה בעניין זה קשורות קשר הדוק לאי־השלמות האנושית. בני ישראל ידעו שאדם וחוה לא יכלו אחרי חטאם להביא ילדים מושלמים לעולם. כל צאצאיהם סובלים מהשלכות החטא התורשתי — אי־שלמות ומוות (רומים ה׳:12). הואיל וכך, כל הורה יכול להעביר לילדיו אך ורק חיים בלתי מושלמים הנגועים בחטא, וזאת למרות שאיברי הרבייה נועדו להעביר חיים מושלמים במסגרת הנישואין.
דיני הטהרה במסגרת התורה הזכירו לבני ישראל את חטאם התורשתי ואת הצורך בקורבן כופר שיכפר על חטאיהם ויחזיר לאדם את שלמותו. כמובן, לשם כך לא די היה בקורבנות בעלי חיים (עברים י׳:3, 4). תכלית התורה הייתה להדריך את העם אל המשיח ולעזור לו להבין שרק באמצעות קורבנו של ישוע כאדם מושלם, ניתן יהיה לזכות לסליחת חטאים אמיתית. כך נסללת בפני הנאמנים הדרך לחיי עולם (גלטים ג׳:24; עברים ט׳:13, 14).