שיעור בגאווה ובענווה
אירוע בחייו של דוד המלך מבליט את הניגוד בין ענווה אמיתית לגאווה זדונית. היה זה לאחר שדוד כבש את ירושלים וקבע בה את בירתו. בעיניו, יהוה היה המלך האמיתי של ישראל ולכן פעל להעלות את הארון — שסימל את נוכחות האל — לירושלים. המאורע היה כה חשוב לדוד שהוא הביע את שמחתו בראש חוצות כאשר צעד אחרי הכוהנים שנשאו את הארון. תושבי ירושלים חזו במלכם ”מרקד” ו”מכרכר בכל עוז” (דברי הימים א׳. ט״ו:15, 16, 29; שמואל ב׳. ו׳:11–16).
לעומת זאת, מיכל אשת דוד לא הצטרפה לתהלוכת השמחה. היא השקיפה בעד החלון ובמקום להוקיר את הדרך שבה דוד הִרבה פאר ליהוה היא ’בזה לו בלבה’ (שמואל ב׳. ו׳:16). מדוע? נראה שייחסה חשיבות יתרה למעמדה כבתו של שאול ראשון מלכי ישראל ולמעמדה הנוכחי כאשת מלך ישראל השני. ייתכן שלדידה, בעלה המלך לא היה צריך לרדת לרמה של העם הפשוט ולהתערב עימם בחגיגות. ההתנשאות שלה נחשפה באופן שבו הקבילה את פני דוד בשובו הביתה. מיכל אמרה בעוקצנות: ”מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אַמְהוֹת [שפחות] עבדיו, כהיגלות נִגלות אחד הריקים!” (שמואל ב׳. ו׳:20).
כיצד הגיב דוד לדברי הביקורת האלה? הוא גער במיכל והזכיר לה שיהוה דחה את שאול אביה לטובתו. עוד הוסיף דוד: ”ונְקלותי [כלומר, אתבזה] עוד מזאת והייתי שפל בעיניי; ועם הָאֲמָהוֹת אשר אמרת עימם אִכָּבדה” (שמואל ב׳. ו׳:21, 22).
דוד היה נחוש לשרת את יהוה בענווה. גישתו עוזרת לנו להבין מדוע יהוה קרא לו ”איש כלבבי” (מעשי השליחים י״ג:22; שמואל א׳. י״ג:14). למעשה, דוד חיקה את המופת הנעלה מכול לענווה — את ענוותו של יהוה אלוהים עצמו. מעניין לציין כי המילה ”שפל” שהזכיר דוד בדבריו אל מיכל, מקורה בשורש המילה המשמשת גם לתיאור נקודת מבטו של אלוהים על האנושות. חרף העובדה שיהוה הוא הישות הנעלה ביקום, הכתוב בתהלים קי״ג:6, 7 מתאר אותו בזו הלשון: ”המשפילי [יורד ממעמדו או מכבודו כדי לבוא במגע עם מישהו נחות] לראות בשמיים ובארץ. מקימי מעפר דל; מאשפות ירים אביון”.
יהוה עניו, ולכן אין תימה שהוא שונא ’רום עיניים’ (משלי ו׳:16, 17). מיכל גילתה תכונה רעה זו ולא כיבדה את המלך שהיה בחיר אלוהים. כתוצאה מכך נשללה ממנה הזכות ללדת בן לדוד והיא מתה חשוכת ילדים. איזה לקח חשוב עבורנו! כל מי שחפץ בברכת אלוהים צריך לנהוג בהתאם למילים הללו: ”חיגרו כולכם נמיכות רוח איש כלפי רעהו, כי אלוהים ללצים [לגאוותנים] הוא יליץ [יתנגד להם] ולענווים ייתן חן” (פטרוס א׳. ה׳:5).