הרחצה הפולחנית היהודית — ממקורות הטבילה המשיחית?
יוחנן המטביל הכריז על ”טבילה של תשובה”. גם ישוע ציווה על הנוהים אחריו לעשות תלמידים ולהטביל אותם (מרקוס א׳:4; מתי כ״ח:19).
לפי המקרא, הטבילה המשיחית כרוכה בשיקוע הגוף כולו במים. ”טקסים דומים היו ועודם נהוגים בדתות רבות וחוצים גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים”, מציין הספר ישוע ועולמו (Jesus and His World). עוד טוען הספר ”שמקורות הטבילה הנוצרית... נעוצים ביהדות”. האומנם?
המקווה
בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו בקרבת הר הבית שבירושלים נחשפו כ־100 מקוואות, או בריכות רחצה, המתוארכות למאה הראשונה לפה״ס ולמאה הראשונה לספירה. בכתובת שנתגלתה בבית כנסת מן המאה השנייה או השלישית לספירה נאמר שמרחצאות אלו היו זמינים לכל נצרך. בריכות אחרות נתגלו באחד מרובעי ירושלים, שבו ישבו משפחות אמידות ומשפחות כוהנים; כמעט בכל בית היה מקווה פרטי.
הבריכות היו אגני מים מלבניים חצובים בסלע או בנויים באדמה ומצופים בלבנים או באבנים. למניעת דליפה אטמו אותם בטיח. גודלם היה בדרך כלל כ־8.1 X 7.2 מטרים. מי גשמים הוזרמו לאגנים בתעלות. המים היו צריכים להיות בעומק של לפחות 2.1 מטר, כדי לאפשר טבילה מלאה בהתכופפות. גרם המדרגות שהוביל למים הופרד לעתים בקיר מחיצה נמוך ויצר שני מסלולים. סוברים כי מסלול אחד שימש לכניסה למקווה הטהרה כשהרוחץ היה טמא, והשני ליציאה למניעת היטמאות.
המרחצאות שימשו לצורכי טהרה פולחנית. במה כרוך היה הדבר?
רחצה בתורה ובמסורת
תורת משה הדגישה שעם אלוהים צריך להיות טהור — הן רוחנית והן פיזית. בני ישראל הביאו על עצמם טומאות שונות וכדי להיטהר מהן היו צריכים לרחוץ את גופם ולכבס את בגדיהם (ויקרא י״א:28; י״ד:1–9; ט״ו:1–31; דברים כ״ג:11, 12).
יהוה אלוהים טהור וקדוש מכול וכול. לפיכך על הכוהנים והלוויים היה לרחוץ את ידיהם ורגליהם לפני שניגשו למזבח — שאם לא כן ימותו (שמות ל׳:17–21).
החוקרים סבורים שעד המאה הראשונה לספירה החיל הממסד היהודי הדתי את חובת טבילת הטהרה לא רק על הכוהנים אלא גם על מי שלא היו מבני לוי. גם האיסיים והפרושים טבלו לצורכי טהרה פולחנית. באחד המקורות נמסר באשר לימות ישוע: ”כל יהודי נדרש להיטהר לפני שנכנס להר הבית, לפני שהקריב קורבן, לפני שיכול היה ליהנות מקורבן הכוהנים ולצורך מטרות דומות אחרות”. לפי ההלכות התלמודיות, היה על האדם לטבול את גופו טבילה מלאה.
ישוע גינה את הפרושים על כך שהתעקשו לקיים את טקסי הטהרה. כפי הנראה הם ערכו ”מיני טבילות”, לרבות ”טבילת כוסות וכדים וכלי נחושת”. לדברי ישוע, הפרושים עברו על מצוות אלוהים כדי לכפות את מסורותיהם (עברים ט׳:10; מרקוס ז׳:1–9; ויקרא י״א:32, 33; לוקס י״א:38–42). אין בתורת משה כל דרישה לטבול את הגוף טבילה מלאה.
האם הטבילה המשיחית צמחה מן הרחצה הפולחנית שערכו היהודים? לא!
רחצה פולחנית והטבילה המשיחית
היהודים הטבילו את עצמם לצורכי טהרה, ואילו הטבילה שביצע יוחנן לא הייתה מוכרת להם. העובדה שהוא נודע כיוחנן המטביל מצביעה על כך שטבילתו הייתה שונה. ראשי היהודים אף שיגרו משלחת כדי לשאול אותו: ”מדוע אתה מטביל?” (יוחנן א׳:25).
על־פי התורה, כל ירא אלוהים חייב היה להיטהר בכל פעם שנטמא. אך לא כך היה בטבילת יוחנן, וגם לא בטבילה שערכו המשיחיים לאחר מכן. טבילת יוחנן סימלה חרטה ונטישת אורח החיים הקודם. הטבילה המשיחית מסמלת הקדשה לאלוהים. המשיחיים עשו זאת פעם אחת בלבד, לא שוב ושוב.
הרחצה הפולחנית שהייתה נהוגה בבתי הכוהנים ובמרחצאות הציבוריים בקרבת הר הבית, דומה רק למראית עין לטבילה המשיחית. שתי הטבילות הללו שונות בתכלית במשמעותן. מילון המקרא בהוצאת אנקור (אנג׳) מסביר: ”בין החוקרים קיימת תמימות דעים שיוחנן [המטביל] לא ינק או אימץ איזושהי טבילה שהייתה נהוגה בסביבתו”, כלומר ביהדות. ניתן לומר את אותו הדבר לגבי הטבילה הנהוגה בקהילה המשיחית.
הטבילה המשיחית היא ”בקשה לאלוהים לקבלת מצפון טהור” (פטרוס א׳. ג׳:21, הערת שוליים). היא מסמלת הקדשה מלאה ליהוה, כדי לשרתו ולהיות תלמיד של בנו. שיקוע הגוף כולו במים הוא סמל הולם להקדשה זו. הירידה מתחת למים מסמלת את מותו של האדם ביחס לאורח חייו הקודם. היציאה מן המים מסמלת את תקומתו לעשיית רצון אלוהים.
יהוה אלוהים מעניק מצפון טהור למי שמקדישים את עצמם ונטבלים. זו הסיבה שהשליח פטרוס אמר בהשראת אלוהים לאחיו לאמונה: ’הטבילה מושיעה כעת גם אתכם’. את זה שום רחצה פולחנית יהודית אינה יכולה להשיג.