הדרכים הרומיות — אנדרטאות להנדסה עתיקה

מהי האנדרטה המשמעותית ביותר מתקופת הרומאים?‏ האם זהו לדעתך הקולוסיאום אשר שרידיו עדיין מצויים כיום ברומא?‏ אם נחשוב על מפעלי הבנייה הרומיים הקדומים ביותר ששרדו עד כה ושתרמו לעיצוב ההיסטוריה,‏ לא נוכל להתעלם מן הדרכים הרומיות.‏

לא רק סחורות וצבאות עברו בהן.‏ האפיגרף (‏מומחה לכתובות עתיקות)‏ רומולו א.‏ סְטַצ׳ולי אומר שעל גבי הדרכים ”‏נעו רעיונות,‏ השפעות אומנותיות,‏ תאוריות פילוסופיות ותורות דתיות”‏ כולל תורתו של המשיח.‏

בימי קדם נחשבו הדרכים הרומיות לאנדרטאות.‏ במשך מאות שנים הקימו הרומאים רשת דרכים יעילה שנמתחה בסופו של דבר לאורך 000,‏80 קילומטר והתפרשה על פני שטח המקיף כיום יותר מ־30 ארצות.‏

הווִיָה פּוּבּלִיקָה (‏מה שקרוי היום כביש ראשי)‏ הראשונה והחשובה הייתה ויָה אַפּיָה.‏ היא נודעה כמלכת הדרכים וחיברה את רומא לבְּרוּנדִיסִיוּם (‏כיום בְּרִינְדִיזִי)‏,‏ עיר נמל שהוכתרה כשער למזרח.‏ הדרך נקראה על שמו של אפיוס קלאודיוס קאיקוס,‏ המדינאי הרומי שהחל לבנותה בערך ב־​312 לפה״ס.‏ ויָה סלריה וויָה פלמיניה שימשו גם הן את רומא.‏ שתי הדרכים הללו השתרעו מזרחה לכיוון הים האדריאטי ופתחו פתח אל ארצות הבלקן ואל אזורי הריין והדנובה.‏ ויָה אאוּרליה פנתה צפונה לכיוון גַליָה וחצי האי האיבֶּרי,‏ וויָה אוסטינסיס לכיוון אוסטְיָה,‏ הנמל המועדף של רומא להפלגה אל אפריקה וממנה.‏

גדול מפעלי הבנייה של רומא

הדרכים היו חשובות לרומא עוד לפני שתושביה החלו לסלול דרכים חדשות.‏ העיר צמחה על נקודת מפגש של דרכים קדומות במַעְבָּרָה (‏מקום מים רדודים)‏ היחידה בחלק התחתון של נהר הטִיבּר.‏ על־​פי מקורות עתיקים,‏ כדי לשפר את הדרכים הקיימות,‏ חיקו הרומאים את בני קרתגו.‏ ואולם,‏ מי שבאמת קדמו לרומאים כחלוצי אומנות בניית הדרכים היו כנראה האטרוסקים.‏ שרידי הדרכים שסללו עדיין קיימים.‏ בנוסף לכך,‏ לפני ימי רומא היו באזור נתיבים רבים שהיו בשימוש נרחב.‏ חלקם שימשו אולי להעברת בהמות משדה מרעה אחד למשנהו.‏ עם זאת,‏ הנתיבים היו קשים לתנועה משום שהפכו מאובקים בעונת היובש ובוציים בעונת הגשמים.‏ בתוואי הנתיבים האלה נסללו דרכים רומיות רבות.‏

הדרכים הרומיות תוכננו בקפידה ונבנו כדרכים חזקות,‏ שימושיות ויפות.‏ בתנאים אידיאליים קישרו הדרכים בין נקודת המוצא לבין היעד במסלול הקצר ביותר האפשרי,‏ מה שמסביר מדוע דרכים רבות בנויות מקטעים ישרים ארוכים.‏ אלא שבדרך כלל נסללו הדרכים בהתאם לתנאי הקרקע הטבעיים.‏ לעתים,‏ בגבולות האפשר,‏ סללו המהנדסים הרומיים את דרכיהם בשטחים הרריים עד למחצית גובה צלע ההר הפונה אל השמש.‏ לעוברי האורח צמצם הדבר את האי־​נוחות שנגרמה מתנאי מזג אוויר קשים.‏

כיצד בדיוק סללו הרומאים את הדרכים?‏ היו שיטות שונות,‏ אבל להלן השיטה העיקרית שנתגלתה בחפירות הארכיאולוגיות.‏

תחילה תוכנן תוואי הדרך.‏ מלאכה זו הוטלה על מודדים מקצועיים.‏ החפירות המייגעות בוצעו בידי חיילים,‏ פועלים ועבדים.‏ שתי תעלות נחפרו במקביל.‏ המרחק המינימלי ביניהן היה 4.‏2 מטרים,‏ אך על־​פי־​רוב היה המרחק 4 מטרים ואף רחב יותר בעיקולים.‏ רוחב הדרך בתום סלילתה היה לעתים 10 מטרים,‏ כולל שבילים להולכי רגל בשוליה.‏ העפר בין שתי התעלות הורחק,‏ ונוצר חלל פתוח.‏ בהגיע החופרים לקרקע מוצקה,‏ מולא החלל בשלוש או ארבע שכבות של חומרים שונים.‏ בתחילה הונחו אבנים גדולות או שברי אבנים.‏ אחר כך הונחו אבנים שטוחות שכנראה הוצמדו זו לזו במלט.‏ השכבה העליונה הייתה עשויה מאבני חצץ מהודקות או מאבנים קטנות.‏

בחלק מן הדרכים הרומיות היו פני הדרך בנויות אך ורק מחצץ כבוש.‏ אך הדרכים הסלולות הן שעוררו את הערצת הקדמונים.‏ שכבתן העליונה הורכבה מלוחות אבן גדולות,‏ לרוב מאבנים מקומיות.‏ הן היו מקומרות כדי להקל את זרימת מי הגשמים ממרכז הדרך אל תעלות הניקוז שבשני צידיה.‏ הדבר תרם לעמידותן של הדרכים הללו,‏ ותודות לכך שרדו חלקן עד עצם היום הזה.‏

כ־​900 שנה אחרי סלילתה של ויה אַפְּיָה‏,‏ תיאר אותה ההיסטוריון הביזנטי פְּרוֹקוֹפְּיוּס כ”‏מופלאה”‏.‏ באשר ללוחות האבן המונחים על פני הדרך,‏ כתב:‏ ”‏זמן רב עבר ויום יום חלפו עליהם מרכבות למכביר,‏ ולמרות הכול לא הופרה שלוותם כהוא זה ולא אבד גימורם המלוטש”‏.‏

כיצד התגברו המהנדסים על מכשולים טבעיים כגון נהרות?‏ אחת הדרכים העיקריות הייתה בניית גשרים,‏ אשר חלקם עדיין עומדים על תילם — עדות ליכולת הטכנית המדהימה של הרומאים הקדומים.‏ המנהרות ברשת הדרכים הרומיות אולי פחות מוכרות,‏ אך כרייתן הייתה קשה עוד יותר,‏ בהתחשב בשיטות ובידע הטכנולוגיים שהיו קיימים באותה תקופה.‏ בספר עיון אחד נאמר:‏ ”‏ההנדסה הרומית.‏.‏.‏ הגיעה להישגים שלא היה להם אח ורע במשך מאות שנים”‏.‏ דוגמה אחת לכך היא המנהרה במעבר פורלו בוויָה פלמיניה‏.‏ בשנת 78 לספירה,‏ אחרי תכנון הנדסי מדוקדק,‏ נחצבה בסלע הקשיח מנהרה באורך 40 מטר,‏ ברוחב 5 מטרים ובגובה 5 מטרים.‏ היה זה הישג מרשים ביותר לנוכח הכלים שעמדו אז לרשותם.‏ בניית רשת הדרכים נחשבה לאחד ממפעלי האנוש הגדולים ביותר בהיסטוריה.‏

עוברי אורח והפצת רעיונות

בדרכים הללו עברו חיילים וסוחרים,‏ מטיפים ותיירים,‏ שחקנים וגלדיאטורים.‏ הולכי רגל גמאו בין 25 ל־30 קילומטר ביום.‏ את המרחקים ניתן היה לחשב בעזרת אבני המיל.‏ אבנים אלו,‏ שסותתו בצורות שונות והיו ברובן גליליות,‏ הוצבו לאורך הדרכים כל 480,‏1 מטר — אורכו של מיל רומי.‏ היו גם חניוני מנוחה ששימשו להחלפת סוסים,‏ לקניית מזון או במקרים מסוימים לצורכי לינה.‏ חלק מאותם מקומות התפתחו לערים קטנות.‏

זמן קצר לפני שנוסדה הקהילה המשיחית,‏ החל הקיסר אוגסטוס בתוכנית לתחזוקת הדרכים.‏ הוא מינה אנשי ממשל שישגיחו על דרך אחת או יותר.‏ בימיו הונחה אבן מיל הזהב (‏מִילְיָרִיוּם אַאוּרֶאוּם‏)‏ בפורום הרומי.‏ אבן זו ועליה אותיות ברונזה מוזהבות,‏ הייתה נקודת הסיום האידיאלית של כל הדרכים הרומיות באיטליה.‏ מכאן צמחה המימרה:‏ ”‏כל הדרכים מובילות לרומא”‏.‏ בנוסף לכך,‏ אאוגסטוס דאג שמפת רשת הדרכים באימפריה תוצג לעיני כול.‏ דומה כי מערכת הדרכים הייתה אופטימאלית מבחינת הצרכים ואמות המידה של אותה תקופה.‏

חלק ממשתמשי הדרכים נעזרו במדריכים כתובים שהקלו עליהם את המסע.‏ במדריכים נמסר מידע לגבי המרחקים בין אתרי החנייה ולגבי השירותים שסופקו בהם.‏ אלא שהמדריכים היו יקרים ולא כל אחד יכול היה לקנותם.‏

למרות זאת,‏ המבשרים המשיחיים יצאו למסעות ארוכים.‏ כשמגמת פניו הייתה מזרחה העדיף השליח פאולוס,‏ כמנהג בני דורו,‏ להפליג בים ולנצל את הרוחות הנושבות בו תדיר (‏מעשי השליחים י״ד:‏25,‏ 26;‏ כ׳:‏3;‏ כ״א:‏​1–3‏)‏.‏ בים התיכון,‏ בחודשי הקיץ,‏ נושבות רוחות אלו מכיוון מערב.‏ ואולם,‏ כששם פעמיו מערבה,‏ העדיף פאולוס לנוע ביבשה בעזרת רשת הדרכים הרומיות.‏ כך השלים פאולוס את מסע ההטפה השני והשלישי שלו (‏מעשי השליחים ט״ו:‏​36–41;‏ ט״ז:‏​6–8;‏ י״ז:‏1,‏ 10;‏ י״ח:‏22,‏ 23;‏ י״ט:‏1‏)‏.‏a בערך ב־59 לספירה עשה פאולוס את דרכו על ויה אפיה ופגש את אחיו לאמונה בפורום אֶפִּי ההומה,‏ כלומר,‏ בכיכר אפיוס,‏ 74 קילומטר דרומית־​מזרחית לרומא.‏ אחרים חיכו לו 14 קילומטר קרוב יותר לרומא,‏ בחניון המנוחה שנקרא שלושת הפונדקים (‏מעשי השליחים כ״ח:‏​13–15‏)‏.‏ בשנת 60 לספירה בקירוב אמר פאולוס שהבשורה הוכרזה כבר ”‏בכל העולם”‏ שהיה מוכר אז (‏קולוסים א׳:‏6,‏ 23‏)‏.‏ הדבר התאפשר בין היתר בזכות רשת הדרכים.‏

אם כן,‏ הדרכים הרומיות הן אנדרטאות מיוחדות במינן אשר תרמו להפצת בשורת המלכות (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

אבן מיל רומית

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

ויָה אַפּיָה בפאתי רומא

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

דרך באוסטְיָה הקדומה,‏ איטליה

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

חריצים שיצרו גלגלי מרכבות קדומות,‏ אוסטריה

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

קטע דרך רומית עם אבני מיל,‏ ירדן

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

פאולוס פגש את אחיו לאמונה בפורום אֶפִּי ההומה,‏ כלומר,‏ בכיכר אפיוס

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

גשר טיבריוס על ויה אמיליה ברִימִינִי,‏ איטליה

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

שרידי קברים בוויָה אַפּיָה מחוץ לרומא

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

מנהרת פורלו בוויָה פלמיניה,‏ בחבל מרקה

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 15]‏

שמאל מרוחק,‏ אוסטְיָה:‏ danilo donadoni/Marka/age fotostock©; ימין מרוחק,‏ דרך ועליה אבני מיל:‏ .Est (‏Near Eastern History)‏ Pictorial Archive