עמוס — ליקט תאנים או חרץ בהן חריצים?
במאה התשיעית לפה״ס נצטווה הנביא עמוס על־ידי אמציה הרשע, ששימש ככהן לעובדי העגל, להפסיק להתנבא בישראל. עמוס מחה על כך ואמר: ”בוקר אנוכי ובולס שקמים. ויקחני יהוה מאחרי הצאן, ויאמר אלי יהוה, ’לך, הינבא אל עמי ישראל’” (עמוס ז׳:14, 15). היה זה יהוה ששלח את עמוס להינבא; הוא לא עשה כן על דעת עצמו. אך למה התכוון עמוס באומרו שהוא ”בולס” שקמים?
המילה בולס היא מילה יחידאית במקרא. תרגומי מקרא שונים מתרגמים את המונח בולס ל”מלקט”, ”מעבד” או ”עוסק בגידול” תאני שקמים. ואולם, כתב העת בוטניקה כלכלית (Economic Botany) מציין שמשמעות המונח היא ”חורץ” כיוון שמילה זו מציינת פעולה מיוחדת שמבצע מגדל תאני שקמה.
חריצת חריצים קטנים בתאני השקמה היא פעולה מוכרת מאוד במצרים ובקפריסין עוד מימי קדם. כיום לא נהוג בישראל לחרוץ תאנים כיוון שמגדלים בה זנים אחרים של תאנים. אולם בימי עמוס נהוג היה לעשות כן משום שעצי השקמה שגדלו בישראל פותחו מזנים מצריים.
נראה שחריצת התאנים מאפשרת להן לספוג מים ולהיות עסיסיות. היא גם מגבירה את ייצור הגז אֶתִילֶן שמאיץ את תהליך ההבשלה ומביא לכך שהפרי יהיה גדול יותר ומתוק יותר. בנוסף לכך, בשל הבשלתו המהירה, צרעות טפיליות אינן פוגעות בפרי.
בתור רועה צאן ובולס שקמים נמנה עמוס עם פשוטי העם, ולמרות זאת הוא לא נכנע לאיומי אויביו אלא הכריז באומץ את משפטי יהוה נגד עם ישראל. איזו דוגמה טובה למשרתי אלוהים כיום שבדומה לעמוס חייבים להכריז מסר לא־אהוד! (מתי ה׳:11, 12; י׳:22).