האמונה בנבואות המקרא מצילת חיים
זהו ביקורו האחרון של ישוע בבית המקדש. בצאתו משם אחד מתלמידיו אומר לו: ”רבי, ראה איזה אבנים ואיזה בניינים!” המקדש הוא עטרת תפארתו של העם היהודי. והנה ישוע משיב: ”אתה רואה את הבניינים הגדולים האלה? לא תישאר אבן על אבן אשר לא תופל ארצה” (מרקוס י״ג:1, 2).
עצם הרעיון בלתי נתפס! המקדש בנוי בחלקו מאבני ענק. בנוסף לכך, דברי ישוע מרמזים על חורבנה של ירושלים ואולי אפילו על אובדנו של העם היהודי, אשר המקדש הוא מרכז חייו. לכן תלמידי ישוע דוחקים בו: ”אמור נא לנו, מתי יהיה הדבר הזה ומהו האות לפני שכל זה יתגשם?” (מרקוס י״ג:3, 4).
”עוד לא בא הקץ”, אומר ישוע. בתחילה ישמעו התלמידים על מלחמות, רעידות אדמה, רעב ומגיפות במקומות רבים. לאחר מכן, יתחוללו מאורעות דרמטיים אשר יטילו את האומה היהודית אל תוך ”צרה גדולה”, אסון כבד בהיקף חסר תקדים. ואולם, אלוהים יתערב למען ”הבחירים”, כלומר, למען המשיחיים הנאמנים. כיצד? (מרקוס י״ג:7; מתי כ״ד:7, 21, 22; לוקס כ״א:10, 11).
המרד ברומאים
עשרים ושמונה שנים חולפות, והמשיחיים בירושלים עדיין ממתינים לקץ הימים. את האימפריה הרומית פוקדים מלחמות, רעידות אדמה, רעב ומגיפות. (ראה מסגרת בעמוד 9.) יהודה היא חממה לסכסוכים פנימיים ואתניים. למרות זאת, שורר שקט יחסי בתוך חומותיה הבצורות של ירושלים. אנשים אוכלים, עובדים, מתחתנים ומולידים ילדים — עולם כמנהגו נוהג. נוכחותו האדירה של המקדש מקרינה תחושת יציבות.
בערך ב־61 לספירה המשיחיים בירושלים מקבלים איגרת מהשליח פאולוס. הוא משבח אותם על כוח הסבל שלהם, אך מביע דאגה מכך שמספר אחים בקהילתם איבדו את תחושת הדחיפות. יש שסרים מן הדרך או שחסרה להם בגרות רוחנית (עברים ב׳:1; ה׳:11, 12). פאולוס מאיץ בהם: ”אל תשליכו את ביטחונכם... כי ’עוד מעט קט והבא יבוא, ולא יאחר’. ’צדיק באמונתו יחיה; ואם ייסוג לא רצתה נפשי בו’” (עברים י׳:35–38). עצה בעיתה! ואולם, האם המשיחיים יגלו אמונה ויהיו ערים להתגשמות נבואתו של ישוע? האם ירושלים באמת עומדת להיחרב?
המצב בירושלים במהלך חמש השנים הבאות מתדרדר בהתמדה. ואז בשנת 66 לספירה המושל הרומי המושחת פלוֹרוּס נוטל שבעה־עשר כיכרי כסף מאוצר בית המקדש. היהודים רותחים מזעם ומתקוממים. מורדים יהודים מכת הקנאים נוהרים לעבר ירושלים וטובחים בצבא הרומי המוצב שם. לאחר מכן, הם מכריזים בעוז על עצמאותה של יהודה. כעת יהודה ורומא במצב מלחמה!
תוך שלושה חודשים הנציב הרומי בסוריה, צסטיוס גלוס, צועד בליווי 000,30 חייליו דרומה על מנת לדכא את המרד היהודי. צבאו מגיע לירושלים במהלך חג הסוכות ומשתלט במהרה על סביבותיה. הקנאים נמצאים בנחיתות מספרית ומחפשים מקלט בתוך מצודת המקדש. תוך זמן קצר החיילים הרומאים מתחילים להבקיע את חומת המקדש. היהודים אחוזי פלצות. שומו שמיים! חיילים עובדי אלילים מטמאים את המקום הקדוש ביותר ליהודים! המשיחיים בעיר נזכרים במילותיו של ישוע: ’כאשר תיראו את השיקוץ המשומם עומד במקום קדוש אזי הנמצאים ביהודה, שינוסו אל ההרים’ (מתי כ״ד:15, 16). האם יגלו אמונה בדבריו הנבואיים של ישוע ויפעלו בהתאם? על־פי המצב העכשווי, בנפשם הדבר. אבל איך יצליחו לנוס?
לפתע פתאום וללא כל סיבה נראית לעין, מסיג צסטיוס גלוס את כוחותיו לכיוון החוף, והקנאים מזנבים בהם. למרבה הפלא, ימי הצרה שניחתו על העיר קוצרו. המשיחיים מוכיחים את אמונתם בנבואת האזהרה של ישוע ונסים מירושלים לפֶּלָה, עיר ניטראלית השוכנת בהרי עבר הירדן. הם נסים בזמן, משום שהקנאים חוזרים עד מהרה לירושלים ומאלצים את התושבים להצטרף אליהם למרד.a בתוך כך, המשיחיים יושבים לבטח בפלה וממתינים להתפתחויות נוספות.
אנרכיה
תוך מספר חודשים, חֵיל רומי חדש שם פעמיו לעבר ירושלים. בשנת 67 לספירה, המצביא אספסיינוס ובנו טיטוס נעים בראש צבא כבד המונה 000,60 חיילים. במשך השנתיים הבאות, מכונת המלחמה הזו מוחצת את כל קיני ההתנגדות העומדים בפניה בדרכה לירושלים. בה בעת, מתנהלת מלחמת אחים אכזרית בין כיתות יהודיות בירושלים. מאגרי התבואה של העיר מושמדים, האזור סביב למקדש נחרב עד היסוד ויותר מ־000,20 יהודים נהרגים. אספסיינוס מסביר מדוע הוא אינו ממהר לעלות לירושלים: ’כי אלוהים מטיב לערוך את המלחמה ממני; האויבים הולכים וכָלים איש בידי רעהו’.
בעקבות מותו של הקיסר הרומי נירון, אספסיינוס עוזב לרומא כדי לתפוס את כס הקיסרות ומשאיר בידיו של טיטוס את השלמת המערכה ביהודה. טיטוס מגיע לירושלים סמוך לחג הפסח ב־70 לספירה ולוכד את התושבים ואת עולי הרגל בתוך העיר. חייליו כורתים את העצים באזור יהודה ומקימים סוללה באורך 7 קילומטרים מסביב לבירה הנצורה. נבואת ישוע מתגשמת מילה במילה: ”אויבייך יקימו סוללה סביבייך, ויקיפוך ויצורו עלייך מכל עבר” (לוקס י״ט:43).
עד מהרה רעב כבד פושט בעיר. פורעי חוק חמושים בוזזים את בתי המתים או הגוססים. לפחות אישה אחת הורגת מתוך ייאוש את תינוקה ואוכלת אותו, וכך מתגשמת הנבואה: ”אכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך... במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך” (דברים כ״ח:53–57).
בסופו של דבר, לאחר מצור בן חמישה חודשים ירושלים נופלת. העיר ובית מקדשה המפואר נבזזים ומוּעלים באש, ולא נשארת אבן על אבן (דניאל ט׳:26). מניין ההרוגים הוא 000,000,1 איש; בנוסף, 000,97 איש נמכרים לעבדותb (דברים כ״ח:68). יהודה כמעט מתרוקנת מיהודים. זהו אכן אסון לאומי חסר תקדים המהווה נקודת מפנה בחיים הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים של העם היהודי.
באותה שעה, המשיחיים היושבים בפלה מודים לאלוהים ממעמקי לבם על שהושיעם. אמונתם בנבואות המקרא הצילה את חייהם!
בהביטנו לאחור על האירועים האלה טוב יעשה כל אחד מאיתנו אם ישאל את עצמו, האם יש לי האמונה שתציל את חיי בצרה הגדולה הממשמשת ובאה? האם אני מ’בני האמונה המושיעה את הנפש’? (עברים י׳:39; ההתגלות ז׳:14).
[הערות שוליים]
a ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מדווח שהקנאים דלקו אחרי הרומאים במשך שבעה ימים לפני ששבו לירושלים.
b על־פי אחת ההערכות, יותר משביעית מכלל היהודים באימפריה הרומית נספו.
[תרשים בעמוד 9]
היבטים של האות אשר התגשמו במאה הראשונה
מלחמות:
גליה (39–40 לספירה)
צפון אפריקה (41 לספירה)
בריטניה (43, 60 לספירה)
ארמניה (58–62 לספירה)
סכסוכים אזרחיים ואתניים ביהודה (50–66 לספירה)
רעידות אדמה:
רומא (54 לספירה)
פומפיי (62 לספירה)
אסיה הקטנה (53, 62 לספירה)
כרתים (62 לספירה)
רעב:
רומא, יוון, מצרים (בערך ב־42 לספירה)
יהודה (בערך ב־46 לספירה)
מגיפות:
בבל (40 לספירה)
רומא (60, 65 לספירה)
נביאי שקר:
יהודה (בערך ב־56 לספירה)
[מפה/תמונה בעמוד 10]
(לתרשים מעומד ראה המהדורה המודפסת)
המערכה הרומית בישראל 67–70 לספירה
פְּטוֹלֶמַאִיס (עכו)
הכינרת
פֶּלָה
פֶּרַיָה (עבר הירדן)
שומרון
ירושלים
ים המלח
יהודה
קיסריה
[שלמי תודה]
מפה בלבד: Est. and Survey of Israel (Near Eastern History) Based on maps copyrighted by Pictorial Archive
[תמונה בעמוד 11]
’האויבים הולכים וכָלים איש בידי רעהו’ (אספסיינוס)
[תמונות בעמוד 11]
הצבא הרומי מחריב את ירושלים ב־70 לספירה
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 11]
תבליט: Soprintendenza Archeologica di Roma; אספסיינוס: Bildarchiv Preussischer Kulturbesitz/Art Resource, NY