זבחים הרצויים לפני אלוהים
”החיים נובעים מן המוות — כך האמינו האַצְטֶקִים אשר הקריבו קורבנות אדם בקנה מידה חסר תקדים במסואמריקה”, אומר הספר האצטקים האדירים (The Mighty Aztecs). ”עם צמיחת האימפריה”, מוסיף הספר, ”רק דם ועוד דם חיזק את ביטחונה השברירי”. על־פי מקור אחר, מספר קורבנות האדם שהוקרבו על־ידי האצטקים הגיע ל־000,20 בשנה.
לאורך ההיסטוריה נהגו בני האדם להקריב קורבנות לאליליהם, מתוך פחד ואי־ודאות או מתוך רגשי אשמה וחרטה. לעומת זאת, המקרא מלמד שקורבנות וזבחים מסוימים נקבעו על־ידי יהוה אלוהים, האל הכול־יכול. אם כן, השאלות המתבקשות הן: אילו זבחים רצויים בעיני אלוהים? והאם קורבנות וזבחים צריכים להיות חלק מעבודת אלוהים בימינו?
קורבנות וזבחים בעבודת אלוהים האמיתית
כאשר בני ישראל היו לעם, הורה להם יהוה מפורשות כיצד לעובדו. בין היתר היה עליהם להעלות זבחים וקורבנות (במדבר פרקים כ״ח ו־כ״ט). חלקם היו מפרי האדמה; וחלקם היו מן החי כמו פרים, כבשים, עזים, יונים ותורים (ויקרא א׳:3, 5, 10, 14; כ״ג:10–18; במדבר ט״ו:1–7; כ״ח:7). הוקרבו קורבנות עולה, כלומר, קורבנות שנשרפו כליל על המזבח (שמות כ״ט:38–42). והיו גם זבחי שלמים שחלקים מהם נזבחו לאלוהים וחלקים מהם נאכלו על־ידי המקריב (ויקרא י״ט:5–8).
כל הקורבנות והזבחים שהוגשו לאלוהים במסגרת תורת משה נחשבו לחלק מעבודת אלוהים והיו ביטוי להכרה בו כריבון היקום. דרכם הביעו בני ישראל את תודתם ליהוה על ברכתו ועל הגנתו, וזכו לסליחת חטאים. כל עוד קיימו בנאמנות את מצוותיו של יהוה, בורכו עד בלי די (משלי ג׳:9, 10).
גישתו של המקריב הייתה חשובה ליהוה יותר מכול. ביד נביאו הושע אמר יהוה: ”חסד חפצתי, ולא זבח; ודעת אלוהים מעולות” (הושע ו׳:6). משום כך, בכל פעם שבני העם סרו מעבודת אלוהים האמיתית, עשו מעשי זימה ופריצות ושפכו דם נקי, לא היה כל ערך לזבחים שזבחו על מזבח יהוה. על כן אמר יהוה לעם ישראל בפי ישעיהו: ”למה לי רוב זבחיכם? ... שבעתי עולות אֵילִים וחֵלֶב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי” (ישעיהו א׳:11).
”לא ציוויתי ולא עלתה על לבי”
בניגוד גמור לבני ישראל, הקריבו הכנענים את ילדיהם לאלילים, וביניהם האליל העמוני מוֹלֶך הידוע גם כמִלְכּוֹם (מלכים א׳. י״א:5, 7, 33; מעשי השליחים ז׳:43). ספר־עזר למקרא מאת האלי (s Bible Handbook’Halley) אומר: ”הכנענים קיימו את פולחנם מול אליליהם בטקסי דת שלוּו בפריצות מינית; אחר כך, רצחו את בכוריהם כקורבן לאותם אלילים”.
האם מנהגים אלה נשאו חן בעיני יהוה אלוהים? ודאי שלא. כשעמדו בני ישראל להיכנס לארץ כנען, ציווה עליהם יהוה את הכתוב בויקרא כ׳:2, 3: ”ואל בני ישראל תאמר: ’איש איש מבני ישראל ומן הגֵר הגָר בישראל, אשר ייתן מזרעו למולך, מות יומת. עם הארץ ירגמוהו באבן. ואני אתן את פניי באיש ההוא, והכְרַתי אותו מקרב עמו, כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קודשי’”.
אומנם קשה להאמין, אך היו מבני ישראל אשר רחקו מעבודת אלוהים האמיתית ואימצו את המנהג הדמוני להקריב ילדים לאלילי כזב. בעניין זה נאמר בתהלים ק״ו:35–38: ”ויתערבו בגויים, וילמדו מעשיהם. ויעבדו את עצביהם [אליליהם], ויהיו להם למוקש. ויִזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשֵדים. ויִשפכו דם נקי, דם בניהם ובנותיהם, אשר זבחו לעֲצַבֵי כנען; ותֶחֶנַף הארץ בדמים”.
להבעת סלידתו, אמר יהוה דרך הנביא ירמיהו על בני יהודה: ”שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. ובנו במות התופת אשר בגיא בן־הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציוויתי ולא עלתה על לבי” (ירמיהו ז׳:30, 31).
בשל מעשיהם המשוקצים, איבדו עם ישראל בסופו של דבר את ברכת אלוהים, ירושלים בירתם נחרבה והם הוגלו בבלה (ירמיהו ז׳:32–34). ברור אפוא שהקרבת קורבנות אדם אינה נובעת מאלוהי האמת, ואין היא חלק מעבודת אלוהים הטהורה. הקרבת קורבנות אדם על כל צורותיה היא מנהג דמוני, ועובדי אלוהים האמיתיים דוחים זאת מכל וכול.
קורבן הכופר של המשיח ישוע
אך יש שתוהים מדוע נדרשו קורבנות מן החי בתורה שנתן אלוהים לעם ישראל. השליח פאולוס דן בשאלה זו והשיב: ”אם כן לשם מה התורה? היא נוספה בגלל העבירות, עד כי יבוא הזרע אשר לו מכוונת ההבטחה. ... לפיכך הייתה התורה אומנת המדריכה אותנו אל המשיח” (גלטים ג׳:19–24). קורבנות בעלי חיים במסגרת תורת משה סימלו את הקורבן הגדול יותר שיהוה אלוהים יספק למען בני האדם — את בנו ישוע המשיח. ישוע התייחס לביטוי זה של אהבה ואמר: ”כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם” (יוחנן ג׳:16).
מתוך אהבה לאלוהים ולעולם האנושות, מסר ישוע ברצון את חיי האנוש המושלמים שלו ככופר בעד צאצאיו של אדם הראשון (רומים ה׳:12, 15). הוא אמר: ”בן האדם לא בא כדי שישרתוהו אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים” (מתי כ׳:28). איש עלי אדמות לא יכול היה לפדות את בני האדם מן העבדות לחטא ולמוות, שאליה מכר אותם אדם הראשון (תהלים מ״ט:8, 9). פאולוס הסביר שישוע, ”בדמו הוא, ולא בדם שעירים ועגלים, נכנס אחת ולתמיד אל הקודש והשיג פדות עולמים” (עברים ט׳:12). אלוהים קיבל את דם הקורבן של ישוע, ו”ביטל את שטר החוב אשר היה נגדנו”. במילים אחרות, יהוה ביטל את ברית התורה, על הזבחים והקורבנות שנדרשו בה, ובזאת סלל את הדרך ל’מתנת חיי עולם’ (קולוסים ב׳:14; רומים ו׳:23).
זבחים רוחניים
מאחר שקורבנות בעלי חיים אינם עוד חלק מעבודת אלוהים האמיתית, היש זבחים הנדרשים מאיתנו בימינו? אכן כן. ישוע המשיח חי חיי הקרבה כדי לשרת את אלוהים, ולבסוף הקריב את עצמו בעד האנושות. מסיבה זו אמר: ”מי שרוצה לבוא אחריי, שיתכחש לעצמו וייקח את [”עמוד הוקעתו”, ע״ח] ויילך אחריי” (מתי ט״ז:24). פירושו שכל החפץ להיות תלמידו של ישוע חייב להקריב הקרבות מסוימות. אילו הקרבות?
ראשית, תלמיד אמיתי של המשיח חַדֵל לחיות בשביל עצמו, וחי למען רצון אלוהים. הוא מכניע את שאיפותיו ורצונותיו האישיים לרצון אלוהים. ראה כיצד השליח פאולוס מנסח זאת: ”ובכן, אחיי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים; כך תעבדוהו עבודה שבלב. ואל תידמו לעולם הזה, כי אם השתנו על־ידי התחדשות הדעת כדי שתבחינו מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו” (רומים י״ב:1, 2).
יתרה מזו, המקרא מלמד שדברי ההלל שאנו נושאים הם כזבח ליהוה. הנביא הושע השתמש במילים ”פָרים שפתינו”, ובזאת הראה שביטויי ההלל היוצאים מפינו הם כזבח משובח בעיני אלוהים (הושע י״ד:3). השליח פאולוס קרא למשיחיים העברים: ”בכל עת נקריבה בתיווכו זבח תודה לאלוהים, כלומר, פרי שפתיים המודות לשמו” (עברים י״ג:15). כיום עדי־יהוה עתירי פועל בהכרזת הבשורה ובעשיית תלמידים מאנשי כל העמים (מתי כ״ד:14; כ״ח:19, 20). הם זובחים זבחי הלל לאלוהים יומם ולילה בכל רחבי תבל (ההתגלות ז׳:15).
לצד הכרזת הבשורה, גם גמילות חסדים היא מבין הזבחים הרצויים לפני אלוהים. ”אל תשכחו לגמול חסד ולשתף את הזולת באשר לכם, כי זבחים כאלה יערבו לאלוהים”, אמר פאולוס (עברים י״ג:16). למעשה, כדי שזבחי התודה יהיו לרצון אלוהים, נדרשת התנהגות ראויה מצד הזובחים. פאולוס אמר: ”התנהגו כראוי לבשורת המשיח” (פיליפים א׳:27; ישעיהו נ״ב:11).
כבעבר, כל הזבחים הנזבחים לקידום עבודת אלוהים האמיתית מביאים שמחה רבה וברכות מיהוה. אם כן, הבה נעשה את מיטבנו כדי לזבוח זבחים הרצויים לפני אלוהים.
[תמונה בעמוד 18]
’הם זבחו את בניהם ובנותיהם לעֲצַבֵי כנען’
[תמונות בעמוד 20]
המשיחיים האמיתיים מבשרים את הבשורה הטובה ומסייעים לרעיהם בדרכים אחרות, ובכך זובחים זבחים הרצויים לפני אלוהים