כאב עמוק שאינו מרפה

לא מכבר נערך מחקר שמטרתו הייתה לבדוק מה חשים הורים שכולים עם חלוף הזמן.‏ לשם כך נשלחו שאלונים לכמה הורים שאיבדו את ילדיהם לפני מספר שנים,‏ אך לא כולם הגיבו.‏ אב בשם ולדימיר,‏ ששכל את בנו חמש שנים קודם לכן,‏ אמר שעדיין קשה לו מאוד לדבר על בנו.‏a

אין זה יוצא דופן שהורים נושאים את כאב השכול לזמן ממושך מאוד.‏ לפני עשר שנים טבע למוות בנו בן ה־18 של ויליאם.‏ ויליאם כותב:‏ ”‏כאב האובדן עדיין מלווה אותי,‏ והוא ילווה אותי למשך כל חיי”‏.‏ הנה מה שכתבה לוסי,‏ חמש שנים לאחר שבנה נפטר בעקבות מחלה פתאומית:‏ ”‏בימים הראשונים כל הזמן חשבתי לעצמי,‏ ’‏זה לא יכול להיות’‏.‏ הרגשתי שאני בתוך סיוט ושעוד מעט אתעורר.‏ כעבור זמן מה התחלתי לעכל שהוא איננו,‏ שהוא לא יחזור הביתה.‏ אומנם איבדתי את בני לפני חמש שנים,‏ אבל לפעמים כשאני לבד אני עוד בוכה עליו”‏.‏

מדוע הורים שכולים,‏ כמו ולדימיר,‏ ויליאם ולוסי,‏ מתנסים בכאב כה עמוק שאינו מרפה?‏ נדון במספר סיבות לכך.‏

מדוע הכאב קשה מנשוא?‏

כשתינוק בא לעולם,‏ ההורים חווים רגשות שאין דומה להם בשום קשר אנושי אחר.‏ די להורים לאחוז בפעוט,‏ להביט בו בשנתו,‏ או לראות את חיוכו הרחב,‏ כדי להתמלא באושר ובתחושת סיפוק עילאית.‏ הילדים הם ציפור נפשם של הורים אוהבים,‏ והם מחנכים אותם להתנהג בצורה יפה ומנומסת (‏תסלוניקים א׳.‏ ב׳:‏7,‏ 11‏)‏.‏ כאשר ההורים רואים פרי בעמלם,‏ הם גאים בילדיהם ומטפחים ציפיות גדולות ביחס אליהם.‏

הורים אכפתיים עושים כל מאמץ לדאוג לצורכי ילדיהם.‏ הם אולי מפרישים עבורם סכומים מסוימים מכספם באופן קבוע,‏ או שומרים להם בצד פריטים ונכסים כלשהם — הכול כדי להקל עליהם לכשיקימו בבוא העת משפחה משלהם (‏קורינתים ב׳.‏ י״ב:‏14‏)‏.‏ השקעה כבירה זו של רגשות,‏ זמן,‏ מאמצים וכסף מעידה על כך שהורים מגדלים את ילדיהם כדי שיחיו ולא כדי שימותו.‏ לכן במותו של ילד,‏ כל העבודה הכרוכה בגידולו נקטעת וכל הציפיות שנתלו בו מתנפצות.‏ המוות הוא כסכר העוצר את שטף האהבה,‏ החום והחיבה של ההורים.‏ המקום שבנם או בתם תפסו בלבם נותר מיותם,‏ והצער העמוק אינו שוכך בן לילה.‏

גם המקרא מראה שהורים שכולים חווים כאב עז שאינו פוסק.‏ הוא מתאר את תגובתו של יעקב,‏ כשהתבשר על מות יוסף בנו:‏ ”‏ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו,‏ ויתאבל על בנו ימים רבים.‏ ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו,‏ וימאן להתנחם ויאמר:‏ ’‏כי ארד אל בני אבל שאולה [‏כלומר,‏ לקבר]‏!‏’‏”‏ גם כעבור שנים,‏ בטרם ידע יעקב שיוסף בין החיים,‏ לא חדל להתאבל עליו (‏בראשית ל״ז:‏34,‏ 35;‏ מ״ב:‏​36–38‏)‏.‏ בפרשה מקראית אחרת מסופר על נעמי,‏ אישה יראת אלוהים,‏ שמתו לה שני בניה.‏ בצערה העמוק רצתה לשנות את שמה מנעמי שמשמעו ”‏הנועם שלי”‏ למרא,‏ כלומר,‏ ל”‏מרת נפש”‏ (‏רות א׳:‏​3–5,‏ 20,‏ 21‏)‏.‏

אך המקרא לא רק מדבר על יגונם של הורים שכולים,‏ אלא גם מראה כיצד יהוה מחזק אותם.‏ במאמר הבא נבחן מספר דרכים שבהן אלוהים מנחם את האבלים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏