כאב עמוק שאינו מרפה
לא מכבר נערך מחקר שמטרתו הייתה לבדוק מה חשים הורים שכולים עם חלוף הזמן. לשם כך נשלחו שאלונים לכמה הורים שאיבדו את ילדיהם לפני מספר שנים, אך לא כולם הגיבו. אב בשם ולדימיר, ששכל את בנו חמש שנים קודם לכן, אמר שעדיין קשה לו מאוד לדבר על בנו.a
אין זה יוצא דופן שהורים נושאים את כאב השכול לזמן ממושך מאוד. לפני עשר שנים טבע למוות בנו בן ה־18 של ויליאם. ויליאם כותב: ”כאב האובדן עדיין מלווה אותי, והוא ילווה אותי למשך כל חיי”. הנה מה שכתבה לוסי, חמש שנים לאחר שבנה נפטר בעקבות מחלה פתאומית: ”בימים הראשונים כל הזמן חשבתי לעצמי, ’זה לא יכול להיות’. הרגשתי שאני בתוך סיוט ושעוד מעט אתעורר. כעבור זמן מה התחלתי לעכל שהוא איננו, שהוא לא יחזור הביתה. אומנם איבדתי את בני לפני חמש שנים, אבל לפעמים כשאני לבד אני עוד בוכה עליו”.
מדוע הורים שכולים, כמו ולדימיר, ויליאם ולוסי, מתנסים בכאב כה עמוק שאינו מרפה? נדון במספר סיבות לכך.
מדוע הכאב קשה מנשוא?
כשתינוק בא לעולם, ההורים חווים רגשות שאין דומה להם בשום קשר אנושי אחר. די להורים לאחוז בפעוט, להביט בו בשנתו, או לראות את חיוכו הרחב, כדי להתמלא באושר ובתחושת סיפוק עילאית. הילדים הם ציפור נפשם של הורים אוהבים, והם מחנכים אותם להתנהג בצורה יפה ומנומסת (תסלוניקים א׳. ב׳:7, 11). כאשר ההורים רואים פרי בעמלם, הם גאים בילדיהם ומטפחים ציפיות גדולות ביחס אליהם.
הורים אכפתיים עושים כל מאמץ לדאוג לצורכי ילדיהם. הם אולי מפרישים עבורם סכומים מסוימים מכספם באופן קבוע, או שומרים להם בצד פריטים ונכסים כלשהם — הכול כדי להקל עליהם לכשיקימו בבוא העת משפחה משלהם (קורינתים ב׳. י״ב:14). השקעה כבירה זו של רגשות, זמן, מאמצים וכסף מעידה על כך שהורים מגדלים את ילדיהם כדי שיחיו ולא כדי שימותו. לכן במותו של ילד, כל העבודה הכרוכה בגידולו נקטעת וכל הציפיות שנתלו בו מתנפצות. המוות הוא כסכר העוצר את שטף האהבה, החום והחיבה של ההורים. המקום שבנם או בתם תפסו בלבם נותר מיותם, והצער העמוק אינו שוכך בן לילה.
גם המקרא מראה שהורים שכולים חווים כאב עז שאינו פוסק. הוא מתאר את תגובתו של יעקב, כשהתבשר על מות יוסף בנו: ”ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו, ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם ויאמר: ’כי ארד אל בני אבל שאולה [כלומר, לקבר]!’” גם כעבור שנים, בטרם ידע יעקב שיוסף בין החיים, לא חדל להתאבל עליו (בראשית ל״ז:34, 35; מ״ב:36–38). בפרשה מקראית אחרת מסופר על נעמי, אישה יראת אלוהים, שמתו לה שני בניה. בצערה העמוק רצתה לשנות את שמה מנעמי שמשמעו ”הנועם שלי” למרא, כלומר, ל”מרת נפש” (רות א׳:3–5, 20, 21).
אך המקרא לא רק מדבר על יגונם של הורים שכולים, אלא גם מראה כיצד יהוה מחזק אותם. במאמר הבא נבחן מספר דרכים שבהן אלוהים מנחם את האבלים.
[הערת שוליים]
a כמה מן השמות בדויים.