דבר יהוה חי
נקודות בולטות מספר איכה
ירמיהו הנביא עֵד להתגשמות משפטי יהוה, שאותם הוא מכריז במשך 40 שנה. כיצד הוא חש למראה חורבנה של עירו האהובה? בתרגום השבעים ליוונית מופיעה בתחילת הספר הכותרת: ”וישב ירמיהו ויבך ויקונן את הקינה הזאת על ירושלים”. ספר איכה נכתב ב־607 לפה״ס ומביע בצבעים עזים את צערו הכבד של ירמיהו, אשר זֵכֶר המאורעות — 18 חודשי המצור על ירושלים ושריפתה באש — היה עדיין טרי במוחו (ירמיהו נ״ב:3–5, 12–14). אין עיר אחרת בכל ההיסטוריה האנושית שנכתבו עליה דברי קינה כה מרגשים וקורעי לב.
ספר איכה הינו אוסף של חמישה מזמורים ליריים. ארבעת המזמורים הראשונים הם קינות; החמישי הוא תחינה ותפילה. ארבעת הראשונים ערוכים במבנה אקרוסטיכון, כשכל פסוק מתחיל באחת מ־22 אותיות האלף־בית העברי בסדר עולה. המזמור החמישי אומנם מכיל 22 פסוקים, כמניין אותיות האלף־בית, אך אינו סדור בשיטת אקרוסטיכון (איכה ה׳:1).
”כלו בדמעות עיניי”
(איכה א׳:1 עד ב׳:22)
”איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם! הייתה כאלמנה, רבתי בגויים! שרתי במדינות הייתה למס!” מילים אלו פותחות את קינותיו של ירמיהו הנביא על ירושלים. הנביא מציין מה הסיבה לאסון שפקד אותם: ”יהוה הוגה [הביא יגון] על רוב פשעיה” (איכה א׳:1, 5).
ירושלים, המדומה לאלמנה המבכה את בעלה ואת ילדיה, שואלת: ”יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי?” באשר לאויביה היא מתפללת לאלוהים: ”תבוא כל רעתם לפניך, ועולל למו, כאשר עוללת לי על כל פשעיי. כי רבות אנחותיי, ולבי דווי” (איכה א׳:12, 22).
ירמיהו מוכה היגון מציין: ”גדע [יהוה] בָּחֳרִי אף כל קרן ישראל. השיב אחור ימינו מפני אויב; ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב”. הנביא מביע את כאבו העמוק ומקונן: ”כלו בדמעות עיניי, חמרמרו מעיי. נשפך לארץ כבדי”. אפילו העוברים והשבים משתוממים ואומרים: ”הזאת העיר שיאמרו: ’כלילת יופי, משוש לכל הארץ?’” (איכה ב׳:3, 11, 15).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:15 — באיזה מובן יהוה ’דרך את גת בתולת בת יהודה’? כשהחריבו הבבלים את העיר המתוארת כבתולה, הם שפכו דם כמים וניתן להשוות זאת לדריכת ענבים בגת. יהוה ניבא על כך ואפשר לזה לקרות, ולפיכך ניתן לומר שהוא ’דרך את הגת’.
ב׳:1 — באיזה מובן ’הושלכה תפארת ישראל משמיים לארץ’? נאמר במקרא כי ה’שמיים גבהו מארץ’. לפיכך השפלת דברים מרוממים מוצגת לעתים כ’השלכתם משמיים לארץ’. ”תפארת ישראל” — התהילה וכוח ההשפעה שהיו לישראל בימים שברכת יהוה שרתה עליה — הושלכה ארצה עם חורבן ירושלים ושיממונה של יהודה (ישעיהו נ״ה:9).
ב׳:1, 6 — מהו ”הדום רגליו” של יהוה ו”שוּכּוֹ”, כלומר, סוכתו? מחבר התהלים שר: ”נָבוֹאָה למשכנותיו, נשתחווה להדום רגליו” (תהלים קל״ב:7). מכאן שהוראת המילה ”הדום” באיכה ב׳:1 היא בית יהוה, כלומר מקדשו. הבבלים ’שרפו את בית יהוה’ כאילו היה סוכה בגן (ירמיהו נ״ב:12, 13).
ב׳:16, 17 — האם לפי סדר האלף־בית פסוק 16 לא אמור היה להתחיל באות עין ופסוק 17 באות פֵּא? הכותבים, שחיברו מזמורים בהשראת אלוהים וכתבו בסגנון זה, שמרו בדרך כלל על סדר האלף־בית. ואולם, הם חרגו מהכלל אם הדבר בא על חשבון הטבעיות. המשמעות הייתה חשובה יותר מן ההיצמדות לאמצעי ספרותי שהקל על השינון ותו לא. היפוך שתי האותיות הללו מצוי גם בפרקים ג׳ ו־ד׳ של איכה (איכה ג׳:46, 49; ד׳:16, 17).
ב׳:17 — איזו ’אימרה’ ביצע יהוה בקשר לירושלים? ככל הנראה הכוונה כאן לכתוב בויקרא כ״ו:17: ”ונתתי פניי בכם וניגפתם לפני אויבכם. וְרָדוּ בכם שונאיכם, וְנַסְתֶּם ואין רודף אתכם”.
לקחים עבורנו:
א׳:1–9. ירושלים ממררת בלילה בבכי ודמעותיה זולגות על לחייה. שעריה שוממים וכוהניה נאנחים. בתולותיה נוגות, ומר לה מאוד. מדוע? מפני שירושלים חטאה חטאים חמורים וטומאתה בשולי שמלתה. פשעיה אינם מולידים שמחה אלא דמעות, אנחות, יגון ומרירות.
א׳:18. יהוה תמיד פועל בצדק כאשר הוא מעניש את מי שפושעים בו.
ב׳:20. בני ישראל הוזהרו שאם לא ישמעו בקול יהוה, תבואנה עליהם הקללות, ובכללן אכילת ’בשר בניהם ובנותיהם’ (דברים כ״ח:15, 45, 53). עד כמה אווילי להמרות את פי אלוהים ביודעין!
”אל תעלם אוזנך לרווחתי”
(איכה ג׳:1 עד ה׳:22)
בפרק ג׳ מדומה עם ישראל ל”גבר”. על אף צרותיו, הוא שר: ”טוב יהוה לקוויו, לנפש תדרשנו”. העם מתחנן לאלוהי האמת: ”קולי שמעת. אל תעלם אוזנך לרווחתי, לשוועתי”. הוא מבקש מיהוה לפקוד את האויבים שהמיטו עליו חרפה, ואומר: ”תשיב להם גמול, יהוה, כמעשה ידיהם” (איכה ג׳:1, 25, 56, 64).
ירמיהו מתאר את הזוועות שהתרחשו בירושלים ב־18 חודשי המצור, ומקונן: ”יגדל עוון בת עמי מחטאת סדום, ההפוכה כמו רגע, ולא חלו בה ידיים [לא הושיטו לה יד לעזרה]”. הוא ממשיך: ”טובים היו חללי חרב מחללי רעב, שהם יזובו מדוקרים [מדקירת חרב] מתנובות שדי [משיגוועו מחוסר תנובת השדה]” (איכה ד׳:6, 9).
המזמור החמישי מציג את תושבי ירושלים כמי שאומרים: ”זכור, יהוה, מה היה לנו. הביטה וראה את חרפתנו”. הם מספרים על סבלם, ומתחננים: ”אתה, יהוה, לעולם תשב. כיסאך לדור ודור. השיבנו, יהוה, אליך, ונשובה. חדש ימינו כקדם” (איכה ה׳:1, 19, 21).
תשובות לשאלות מקראיות:
ג׳:16 — על מה מרמזות המילים: ”יגרס בחצץ שיניי”? ספר עיון אחד מסביר: ”בדרכם לגלות נאלצו היהודים לאפות את לחמם בתוך גומות חפורות בקרקע כך שלחמם היה מעורבב עם חצץ”. אכילת לחם כזה עלולה הייתה לגרוס או לשבור את שיניהם.
ד׳:3, 10 — מדוע ירמיהו משווה את ’בת עמו’ ל”יענים במדבר”? באיוב ל״ט:16 נאמר שהיענה ”הקשיח[ה] בניה, ללא לה”, כלומר נהגה בהם באכזריות כאילו לא היו שלה. לאחר שהביצים בוקעות עוזבת היענה את הקן ומצטרפת לנקבות אחרות, ואילו הזכר מטפל בגוזלים. אך כיצד הם נוהגים בשעת סכנה? הן הזכר והן הנקבה נוטשים את הגוזלים ונסים מן הקן. הרעב בירושלים היה כה כבד בימי המצור הבבלי עד כדי כך שאימהות, אשר מטבען היו רחמניות, נהגו כלפי צאצאיהם באכזריות, בדומה ליענים במדבר. היה זה בניגוד חד לדאגה האימהית של התנים.
ה׳:7 — האם יהוה דורש מבני אדם לתת את הדין על חטאים שביצעו אבות אבותיהם? לא, יהוה אינו מעניש אנשים ישירות על חטאי אבות אבותיהם. ”כל אחד מאיתנו ייתן דין וחשבון על עצמו לפני אלוהים”, נאמר במקרא (רומים י״ד:12). יחד עם זאת, השלכות החטאים עלולות להשפיע על הדורות הבאים. לדוגמה, כאשר פנה עם ישראל לעבודת אלילים, הקשה הדבר אפילו על הנאמנים בתקופות מאוחרות יותר לדבוק בדרך הישר (שמות כ׳:5).
לקחים עבורנו:
ג׳:8, 43, 44. במהלך האסון שפקד את ירושלים אטם יהוה אוזנו משמוע את שוועתם של תושבי העיר. מדוע? מפני שהעם לא שמע בקולו ולא התחרט על חטאיו. אם ברצוננו שיהוה יענה לתפילותינו עלינו לציית לו (משלי כ״ח:9).
ג׳:20. יהוה, האל ה”עליון על כל הארץ”, כה רם ונישא שעליו כביכול להתכופף כדי ”לראות בשמיים ובארץ” (תהלים פ״ג:19; קי״ג:6). ירמיהו ידע היטב שהאל הכול יכול מוכן כביכול להתכופף, כלומר לרדת לגובה העיניים של האדם, על מנת לחזק את ידיו. עד כמה שמחים אנו שאלוהי האמת אינו רק כול יכול וכליל חוכמה אלא גם עניו!
ג׳:21–26, 28–33. כיצד ניתן להחזיק מעמד במצבים קשים? ירמיהו עונה על כך. אל לנו לשכוח שיהוה הוא אל רב חסד ורחמים. עלינו גם לזכור שעצם העובדה שאנו חיים היא סיבה מספיק טובה לא לאבד תקווה. כמו כן, עלינו להיות סבלנים מבלי להתלונן ולייחל דומם לתשועתו. בנוסף, עלינו ’לתת בעפר פינו’, זאת אומרת, להיכנע בענווה כשפוקדים אותנו נסיונות ולהכיר בכך שיש לאלוהים סיבות טובות להניח לדברים מסוימים לקרות.
ג׳:27. התמודדות עם מבחני אמונה בימי הנעורים טומנת בחובה קשיים ולעג. אך ”טוב לַגֶבֶר כי יישא עול בנעוריו”. מדוע? מכיוון שכאשר אדם לומד לשאת את ’עול’ הסבל בנעוריו, מכין אותו הדבר להתמודד עם בעיות וקשיים בשלב מאוחר יותר בחייו.
ג׳:39–42. אם אנו סובלים עקב חטאים שביצענו אין זה מן החוכמה ש’נתאונן’ על כך. במקום להתלונן על שקצרנו את תוצאות מעשינו הרעים, ”נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד יהוה”. אם כן, ניטיב לעשות אם נתחרט ונתקן את דרכינו.
בטח אל יהוה
ספר איכה מראה מה הייתה עמדתו של יהוה באשר לירושלים וליהודה, לאחר שהבבלים שרפו את העיר והותירו את הארץ שוממה. מתוך ביטויי ההכרה בחטא עולה בבירור כי מנקודת מבטו של יהוה האסון בא עליהם כעונש על חטאיהם. הקינות, שנכתבו בהשראת אלוהים, מכילות גם מזמורים המביעים תקווה ביהוה ורצון לחזור לדרך הישר. גם אם זו לא הייתה הדעה הרווחת בימי ירמיהו, המזמורים מייצגים את משאת נפשם של ירמיהו ושל השארית שחזרה בתשובה.
ביכולתנו להפיק שני לקחים חשובים מעמדת יהוה על מצב ירושלים, כפי שהיא מוצגת בספר איכה. ראשית, חורבן ירושלים ושיממונה של יהודה דוחקים בנו לציית ליהוה ומשמשים אות אזהרה לבל נתעלם מרצון אלוהים (קורינתים א׳. י׳:11). הלקח השני קשור לדוגמתו של ירמיהו (רומים ט״ו:4). גם כשנראה היה שאפסה כל תקווה, נשא הנביא הדואב את עיניו אל יהוה לישועה. עד כמה חשוב לשים את מלוא בטחוננו ביהוה ובדברו, ולהפוך אותו למקור מבטחנו (עברים ד׳:12).
[תמונה בעמוד 9]
ירמיהו הנביא היה עד להתגשמות המשפטים שהכריז
[תמונה בעמוד 10]
עדים קוריאנים אלה עמדו במבחן אמונה על רקע עמדתם הניטראלית