דבר יהוה חי
נקודות בולטות מהספרים חגי וזכריה
השנה היא 520 לפה״ס. חלפו שש עשרה שנה מאז הניחו היהודים, ששבו מגלות בבל, את יסודות מקדש יהוה בירושלים. אבל המקדש טרם הושלם, ועל עבודות הבנייה מוטל איסור. יהוה מקים נביאים כדי לשאת את דבריו, קודם את חגי ולאחר חודשיים ימים את זכריה.
לחגי ולזכריה אותה מטרה: לעורר את העם לחדש את עבודות שיקום המקדש. מאמציהם נשאו פרי, וכעבור חמש שנים הושלמה בניית המקדש. הדברים עליהם הכריזו הנביאים חגי וזכריה מתועדים במקרא בספרים הנושאים את שמם. כתיבת ספר חגי הושלמה ב־520 לפה״ס וכתיבת ספר זכריה הושלמה ב־518 לפה״ס. בדומה להם, גם עלינו מטיל אלוהים לבצע מלאכה, אותה יש להשלים לפני סיום הסדר העולמי הנוכחי. מלאכה זו היא הכרזת בשורת המלכות ופעילות עשיית תלמידים. הבה נלמד כיצד נוכל לשאוב עידוד מהספרים חגי וזכריה.
”שימו לבבכם על דרכיכם”
(חגי א׳:1 עד ב׳:23)
בתוך 112 יום מודיע חגי ארבעה מסרים מניעים לפעולה. המסר הראשון הוא: ”’שימו לבבכם על דרכיכם. עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו, ואכבדה’, אמר יהוה” (חגי א׳:7, 8). העם נענה לקריאה. המסר השני כולל הבטחה מאת יהוה: ”מילאתי את הבית הזה כבוד” (חגי ב׳:7).
על־פי המסר השלישי, הפכו ’העם ומעשה ידיו’ לטמאים בפני יהוה מכיוון שהזניחו את עבודות בניית המקדש. ואולם, מיום תחילת עבודות השיקום יזכו הם ל’ברכת’ יהוה. כפי שנאמר במסר הרביעי, יהוה ’ישמיד חוזק ממלכות הגויים’ וישים את זרובבל הפחה (מושל) ”כחותם” (חגי ב׳:14, 19, 22, 23).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:6 — מה פשר המילים ”שָתוֹ ואין לשוכרה”? מילים אלו מתארות מצב שבו יהיה מחסור ביין. יהוה יסיר את ברכתו, ומכאן שכמות היין תהיה כה קטנה כך שאפילו לא יהיה בה די כדי להשתכר.
ב׳:6, 7, 21, 22 — מי או מה גורם להרעשה, ומה יהיו ההשלכות? יהוה ’מרעיש את כל הגויים’ באמצעות הכרזת בשורת המלכות המתבצעת בעולם כולו. בנוסף, בזכות פעילות ההטפה ’באים חמדת כל הגויים’ לבית יהוה וכך הוא מתמלא כבוד. בבוא היום, ירעיש ”יהוה צבאות... את השמיים ואת הארץ ואת הים ואת החָרָבָה” וימוטט את העולם המרושע הזה (עברים י״ב:26, 27).
ב׳:9 — מאיזו בחינה ניתן לומר ש’כבוד הבית האחרון גדול מן הראשון’? היה זה לפחות בשלושה היבטים: מספר השנים שהמקדש עמד על תילו, מי לימד בו ומי נהרו אליו כדי לעבוד את יהוה. מקדש שלמה המרהיב ביופיו עמד אומנם במשך 420 שנה, מ־1027 לפה״ס ועד 607 לפה״ס, אך ה’בית האחרון’ ניצב למעלה מ־580 שנה, מאז השלמתו ב־515 לפה״ס ועד לחורבנו ב־70 לספירה. יתר על כן, ישוע המשיח בכבודו ובעצמו לימד ב’בית האחרון’. בנוסף, מספר רב יותר של אנשים באו לבית ”האחרון” כדי לעבוד את אלוהים מאשר ל”ראשון” (מעשי השליחים ב׳:1–11).
לקחים עבורנו:
א׳:2–4. התנגדות לפעילות ההטפה שלנו אינה צריכה לגרום לנו לשנות את סדר העדיפות שלנו ולבקש תחילה את טובת עצמנו במקום ’לבקש תחילה את המלכות’ (מתי ו׳:33).
א׳:5, 7. ניטיב לעשות אם ’נשים לבבנו על דרכינו’ ונהרהר כיצד אורח חיינו משפיע על יחסינו עם אלוהים.
א׳:6, 9–11; ב׳:14–17. היהודים בימי חגי רדפו נמרצות אחר עניינים אישיים, ולמרות זאת לא נהנו מפרי עמלם. הם הזניחו את המקדש ולכן ברכת אלוהים לא הייתה עליהם. עלינו לתת עדיפות לעניינים רוחניים ולשרת את אלוהים בלב ונפש, וכמו כן לחקוק בזכרוננו כי בין שאנו דלי אמצעים ובין שלא, ”ברכת יהוה היא תעשיר” (משלי י׳:22).
ב׳:15, 18. יהוה קרא ליהודים לשים לבם לעבודות הבנייה מן אותו היום ומעלה, ולא להתמקד בעבר, בזמן שבו הזניחו את העבודות. במקביל עלינו לעשות כל מאמץ לעבוד את אלוהינו כשפנינו לעתיד.
”לא בכוח כי אם ברוחי”
(זכריה א׳:1 עד י״ד:21)
פעילותו הנבואית של זכריה נפתחת בהזמנה ליהודים ’לשוב אל יהוה’ (זכריה א׳:3). שמונה החזונות הבאים נושאים את הבטחת אלוהים לתמוך בעבודות שיקום המקדש. (ראה מסגרת: ”שמונה מראות סמליים שרואה זכריה”.) עבודות הבנייה יושלמו ’לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח יהוה’ (זכריה ד׳:6). איש ששמו צמח ”יבנה את היכל יהוה” ו’יהיה כהן על כיסאו’ (זכריה ו׳:12, 13).
משלחת מטעם בית־אל שואלת את הכוהנים האם יש צורך לקיים את הצומות לזכר חורבן ירושלים. יהוה מבשר לזכריה כי האבל במשך ארבעת הצומות לזכר האסון שפקד את ירושלים, יהפוך ”לששון ולשמחה ולמועדים טובים” (זכריה ז׳:2; ח׳:19). בשני המשאות הבאים כלולים משפטיו של אלוהים נגד העמים ונביאי הכזב, נבואות משיחיות ומסר של שיקום לעם אלוהים (זכריה ט׳:1; י״ב:1).
תשובות לשאלות מקראיות:
ב׳:5 — מדוע איש אחד מדד את ירושלים בחבל? פעולה זו מצביעה כפי הנראה על בניית חומת מגן סביב לעיר. המלאך מודיע לאיש כי ירושלים עתידה להתרחב וכי יהוה יפרוש עליה את חסותו (זכריה ב׳:7–9).
ו׳:11–13 — האם ’שימת העטרת בראש יהושע הכהן הגדול’ הופכת אותו למלך־כהן? לא. יהושע לא היה נצר לבית דוד, אולם פעולה זו הייתה בהיבט מסוים צל נבואי למשיח (עברים ו׳:20). הנבואה באשר לאיש ששמו ”צמח” מתגשמת בישוע המשיח המלך־הכהן השמימי (ירמיהו כ״ג:5). כפי ששירת יהושע את שבי ציון ככהן גדול במקדש המשוקם, כך ישוע הוא הכהן הגדול עבור עובדי האל האמיתיים בהיכל הרוחני של יהוה.
ח׳:1–23 — מתי התגשמו עשרת המסרים הנבואיים המוזכרים בפסוקים הללו? כל מסר נפתח במאמר ”כה אמר יהוה צבאות” ונושא את הבטחת אלוהים שעמו ייהנה משלום. חלקם התגשמו במאה השישית לפה״ס, אך כולם התגשמו בשנת 1919 או מתגשמים משנה זו ועד לימינו.a
ח׳:3 — מדוע נקראה ירושלים ”עיר האמת”? לפני חורבנה ב־607 לפה״ס הייתה ירושלים ”העיר היונה [העושקת]”, וישבו בה נביאים וכוהנים מושחתים ואנשים שהפרו את נאמנותם ליהוה (צפניה ג׳:1; ירמיהו ו׳:13; ז׳:29–34). אך כאשר בית המקדש נבנה מחדש והעם התחייב לשרת את יהוה, האמיתוֹת של עבודת אלוהים הטהורה שוב נשמעו בה והיא נקראה ”עיר האמת”.
י״א:7–14 — זכריה שבר שני מקלות, האחד ”נועם” והשני ”חובלים”. על מה מרמז מעשה סמלי זה? זכריה תואר כמי שנשלח ל’רעות את צאן ההריגה’ — אנשים דמויי כבש שנעשקו על־ידי מנהיגיהם. בתור רועה מהווה זכריה צל נבואי לישוע המשיח, שנשלח לעם בריתו של אלוהים אך הללו דחו אותו. שבירת ”נועם” מסמלת שאלוהים יפר את ברית התורה עם היהודים ויפסיק להתייחס אליהם בנועם. שבירת ”חובלים” (מלשון חָבֹל, סמל לאחדות) משמעה פירוק קשר האחווה התיאוקרטי שבין יהודה ובין ישראל.
י״ב:11 — מה הוא ”מִסְפַּד הדד־רימון בבקעת מגידון”? יאשיהו מלך יהודה נהרג ב”בבקעת מגידון” בקרב מול פרעה נכו מלך מצרים. במהלך השנים שרו עליו ”קינות” (דברי הימים ב׳. ל״ה:25). אם כן, ”מספד הדד־רימון” עשוי להתייחס לשירי הקינה ששרו על יאשיהו.
לקחים עבורנו:
א׳:2–6; ז׳:11–14. מי שמקבלים תיקון, מתחרטים ושבים אל יהוה בעבודתם אותו בלב ונפש מסבים לו קורת רוח והוא שב אליהם. מאידך, הוא אינו משיב לקריאות העזרה של אלה ה’ממאנים להקשיב, נותנים כתף סוררת ומכבידים את אוזנם משמוע’ את המסר שלו.
ד׳:6, 7. שום מכשול לא יכול היה למנוע מרוח יהוה להשלים את בניית המקדש בהצלחה יתרה. אם נאמין ביהוה, לא נראה בשום קושי שבו נתנסה בעבודת אלוהים כקושי בלתי עביר (מתי י״ז:20).
ד׳:10. תחת עינו הבוחנת של יהוה השלימו זרובבל ואנשיו את המקדש לפי הסטנדרטים הגבוהים שהציב. אין זה מעבר ליכולתנו כאנשים לא־מושלמים לעמוד בציפיותיו של יהוה.
ז׳:8–10; ח׳:16, 17. כדי שיהוה יהיה מרוצה מאיתנו עלינו לפעול בצדק, לעשות חסד, לנהוג ברחמים ולדבר אמת איש עם רעהו.
ח׳:9–13. אם ’ידינו חזקות’ בביצוע הפעילות שהטיל עלינו יהוה, הוא ירעיף עלינו ברכות. ברכותיו כוללות שלום, ביטחון והתקדמות רוחנית.
י״ב:6. על כל מי שממלאים תפקידי השגחה בקרב משרתי יהוה להיות ”כלפיד אש” — מלאי להט.
י״ג:3. עלינו לשמור בראש ובראשונה אמונים לאלוהי האמת ולארגונו, ולא לאדם זה או אחר — תהא קרבתו אלינו אשר תהא.
י״ג:8, 9. מספר הכופרים שבהם מאס יהוה היה גדול — שני חלקי הארץ. רק החלק השלישי התנסה בזיכוך הדומה לצריפה באש. בימינו דחה יהוה את הנצרות, המאגדת בתוכה את מרבית האנשים המציגים עצמם כמשיחיים. רק קומץ אנשים, המשיחיים המשוחים, ’קראו בשם יהוה’ ונכנעו מרצון לתהליך הצריפה. הללו ועמיתיהם לאמונה מוכיחים שהם עדי־יהוה לא רק בשמם.
חדורי מוטיבציה לפעול בלהיטות
מה לנו ולמסרים שבפי חגי וזכריה? כאמור, הכרזותיהם עודדו את היהודים לשים לבבם לעבודות שיקום המקדש. אם נהרהר בכך, הדבר יניע אותנו להיות חדורי מוטיבציה להכריז בלהיטות את בשורת המלכות ולעשות תלמידים.
זכריה ניבא כי המשיח יבוא רכוב ”על חמור”, היינו ”על עַיִר בן אתונות”, יסגירו אותו תמורת ”שלושים כסף”, יכו אותו וכן ש’יפוצו הצאן’ (זכריה ט׳:9; י״א:12; י״ג:7). אם נהרהר בהתגשמותן של נבואות משיחיות כגון אלה מספר זכריה אין ספק שתתחזק אמונתנו! (מתי כ״א:1–9; כ״ו:31, 56; כ״ז:3–10) ביטחוננו בדברו של יהוה ובאמצעים שסיפק לישועתנו יתחזק (עברים ד׳:12).
[הערת שוליים]
[תיבה בעמוד 11]
שמונה מראות סמליים שרואה זכריה
א׳:8–17: ערובה לכך שבניית המקדש תושלם וכן שירושלים וערים אחרות ביהודה יזכו לברכות.
ב׳:1–4: מצביע כי יושמדו ’ארבע קרנות אשר זֵרוּ [הפיצו] את יהודה’, כלומר, כל הממלכות שהתנגדו לעבודת יהוה הטהורה.
ב׳:5–17: הבטחה שירושלים תתרחב ושיהוה יהיה ”חומת אש סביב” — מגינהּ.
ג׳:1–10: מראה כי השטן התנגד לעבודות בניית המקדש וכן שיהושע הכהן הגדול נושע וטוהר.
ד׳:1–14: הבטחה שמכשולים דמויי הרים יהיו למישור ושהפחה זרובבל ישלים את עבודות המקדש.
ה׳:1–4: הצהרה כי תבוא אָלָה, היינו קללה, על עושי הרע שלא נענשו.
ה׳:5–11: נבואה על קיצו של הרֶשַׁע.
ו׳:1–8: הבטחה להשגחה ולהגנה מצד המלאכים.
[תמונה בעמוד 8]
מה הייתה מטרת המסרים שבפי חגי וזכריה?
[תמונה בעמוד 10]
כיצד דומים המשגיחים ל”לפיד אש”?