”שימה דמעתי בנאדך”
העלם היה במנוסה. בתקופה זו של מצוקה וייאוש פנה בעיניים דומעות ליהוה אלוהיו וביקש חסד ורחמים. הוא התחנן: ”שימה דמעתי בנֹאדך” (תהלים נ״ו:9). היה זה דוד, שלימים הפך למלך ישראל. אך מהו הנאד שהזכיר, ובאיזה מובן אלוהים שם בו את דמעותינו?
הנאדות לא היו זרים לדוד. הנאד הוא כלי קיבול ששימש להחזקת מים, שמן, יין או חמאה. נוודים בסהרה, כדוגמת בני שבט הטוארג, עדיין משתמשים בנאדות, העשויים מעור שלם של עז או של כבש. כלי קיבול אלה מסוגלים להכיל ליטרים רבים של מים, בהתאם לגודל החיה. הם ידועים ביכולתם לשמור על קור המים אפילו תחת שמש המדבר היוקדת. בימים עברו נהוג היה לשאת את הנאדות על גבם של חמורים או של גמלים, ואילו כיום אתה עשוי למצוא אותם בחזית רכבי שטח.
למילים המרגשות שכתב דוד בנוגע לנאד יש משמעות גם עבורנו. מדוע? ובכן, המקרא מסביר כי השטן שולט כיום בעולם ב”חמה גדולה”. עקב כך פוקדות את האנושות מצוקות איומות (ההתגלות י״ב:12). מסיבה זו רבים מתנסים, בדומה לדוד, בסבל רגשי, נפשי או גופני. הדבר נכון בייחוד לגבי מי שמתאמצים לעשות את רצון אלוהים. האם אתה נמצא במצב דומה? משרתיו המסורים של אלוהים משתדלים בכל עת לשמור לו אמונים באומץ לב ואף ב’בכי’ (תהלים קכ״ו:6). הם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאביהם השמימי לא רק רואה את צרותיהם, אלא גם יודע כיצד הן משפיעות על רגשותיהם. הוא באמת מבין את כאבם של משרתיו וברוב חמלתו זוכר את דמעותיהם ואת סבלותיהם, כאילו שם אותם בנאדו.