מה באמת קורה לאחר המוות?
”כל הנפשות בנות אלמוות הן, גם נפשות הרשעים... הן יינקמו עד אין קץ באש בלתי ניתנת לכיבוי, ולא ימותו, אין זה ייתכן שיבוא [קץ] לסבלותיהן” (קְלֶמֶנְס מאלכסנדריה, תיאולוג בן המאה השנייה והשלישית לספירה).
בדומה לקלמנס, חסידי האמונה שהגיהינום הוא מקום עינויים יוצאים מנקודת הנחה שנפש האדם היא בת אלמוות. האם המקרא תומך בעיקר אמונה זה? הבה נראה כיצד משיב המקרא על השאלות הבאות.
האם לאדם הראשון הייתה נפש בת אלמוות? המקרא אומר: ”וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה” (בראשית ב׳:7). שים לב שהפסוק אינו מציין שלאדם הראשון ניתנה נפש.
מה קרה בסופו של דבר לאדם הראשון לאחר שחטא? העונש שגזר אלוהים לא היה ייסורי נצח בגיהינום. אלוהים חרץ: ”בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג׳:19). בהצהרתו של אלוהים אין כל רמז לכך שחלק כלשהו מאדם הראשון המשיך להתקיים לאחר מותו. במותו של אדם הראשון, מתה נפשו.
האם לבני אדם יש נפש בת אלמוות? אלוהים אמר לנביא יחזקאל: ”הנפש החוטאת היא תמות” (יחזקאל י״ח:4). השליח פאולוס כתב: ”על־ידי אדם אחד [אדם הראשון] בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו” (רומים ה׳:12). אם כל בני האדם חוטאים, אזי המסקנה ההגיונית היא שכל הנפשות מתות.
האם נפש מתה מסוגלת לדעת או לחוש? בדבר־אלוהים נאמר: ”החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה” (קהלת ט׳:5). המקרא מתאר מה קורה לאדם לאחר מותו: ”ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו [מחשבותיו]” (תהלים קמ״ו:4). אם המתים ”אינם יודעים מאומה” ו’אבדו עשתונותיהם’, כיצד יכולים הם להתייסר בגיהינום?
ישוע המשיח דימה את המוות לשינה ולא למצב תודעתי כלשהוa (יוחנן י״א:11–14). אולם יש שימחו ויאמרו שישוע כן לימד שהגיהינום לוהט ושהחוטאים יושלכו לאש גיהינום. הבה נראה מה באמת לימד ישוע באשר לגיהינום.
[הערת שוליים]
a לפרטים נוספים ראה המאמר ”מה אנו למדים מישוע — אודות התקווה השמורה למתים” בעמודים 16 ו־17.