כתב היתדות והמקרא

לאחר שנבללה שפתם של בני האדם בבבל,‏ התפתחו מערכות כתב שונות.‏ תושבי מסופוטמיה,‏ ובהם השוּמֶרִים והבבלים,‏ כתבו בכתב היתדות.‏ הכתב קרוי כך על יסוד הסימנים דמויי היתדות שנוצרו על־ידי החֶרט ששימש לכתיבה על גבי חֵמר רטוב.‏

ארכיאולוגים מצאו כתובות בכתב היתדות הנוגעות לדמויות ולאירועים המוזכרים במקרא.‏ מה ידוע לנו על מערכת כתב קדומה זו?‏ ואיזו עדות למהימנות המקרא ניתן למצוא בכתובות אלו?‏

כתובות ששרדו עד עצם היום הזה

החוקרים סבורים כי שיטת הכתב ששימשה במסופוטמיה הייתה בתחילה פיקטוגרפית,‏ כלומר שיטה שבה מילים או מושגים מיוצגים על־ידי סימנים או תמונות.‏ לדוגמה,‏ הסימן המייצג שור נראה במקור כראש שור.‏ עם התגברות הצורך בשימור נתונים,‏ התפתח כתב היתדות.‏ ”‏כעת ייצגו הסימנים לא רק מילים אלא גם הברות,‏ וקבוצת הברות הביעה מילה אחת”‏,‏ מסביר הספר NIV Archaeological Study Bible. עם הזמן,‏ שימשו כ־200 סימנים שונים בכתב היתדות ”‏להבעה מדויקת של שפות מדוברות,‏ על כל מורכבויותיהן מבחינת אוצר המילים והדקדוק”‏.‏

בימי אברהם,‏ בערך ב־2000 לפה״ס,‏ כבר היה כתב היתדות מפותח מאוד.‏ מאז,‏ במהלך 000,‏2 השנים הבאות,‏ אימצו לעצמן כ־15 שפות את כתב היתדות.‏ יותר מ־99 אחוז מכלל הכתובות בכתב היתדות שנמצאו,‏ חקוקות על גבי לוחות חרס.‏ במהלך 150 השנים האחרונות נתגלו הרבה מאוד לוחות כאלה באוּר,‏ אֶרֶך,‏ בבל,‏ נִמְרוּד,‏ נִיפּוּר,‏ אשור,‏ נינווה,‏ מארי,‏ אֶבּלָה,‏ אוּגָרִית ואל־עמארנה.‏ בכתב העת Archaeology Odyssey נאמר:‏ ”‏המומחים מעריכים כי עד כה נחשפו בין מיליון לשני מיליון לוחות בכתב היתדות,‏ ומדי שנה מתגלים כ־000,‏25 לוחות נוספים”‏.‏

מלאכת תרגום הכתובות היא משימה רחבת היקף הרובצת על כתפיהם של חוקרי כתב היתדות.‏ על־פי אחד האומדנים,‏ ”‏נכון לימינו נקראו לפחות פעם אחת כעשירית בלבד מכלל הכתובות שבנמצא”‏.‏

גילוין של כתובות דו־לשוניות ותלת־לשוניות בכתב היתדות היה המפתח לפענוח מערכת כתב זו.‏ החוקרים ראו שתעודות אלו,‏ הכתובות כולן בכתב היתדות,‏ הכילו את אותו טקסט בשפות שונות.‏ מה שתרם לתהליך הפענוח היא ההבנה ששמות,‏ תארים,‏ רשימות יחס של מושלים ואפילו דברי התפארות עצמית חזרו על עצמם תכופות.‏

כבר בשנות ה־50 של המאה ה־19 עלה בידי החוקרים לקרוא בכתב היתדות את השפה האכדית (‏אשורית־בבלית)‏,‏ שהייתה השפה המשותפת של המזרח התיכון הקדום.‏ אנציקלופדיה בריטניקה (‏אנג׳)‏ מסבירה:‏ ”‏בעקבות פענוח האכדית התבהרו יסודות השיטה,‏ ונוצר אב־טיפוס שלפיו פוענחו שפות אחרות בכתב היתדות”‏.‏ מה בין הכתובות הללו לבין כתבי־הקודש?‏

עדות העולה בקנה אחד עם המקרא

המקרא מוסר כי בירושלים מלכו מלכים כנעניים עד לכיבוש העיר בידי דוד,‏ בערך ב־1070 לפה״ס (‏יהו׳ י׳:‏1;‏ שמ״ב ה׳:‏4–9‏)‏.‏ אך קמו חוקרים שפקפקו בכך.‏ ואולם,‏ בשנת 1887 מצאה אישה כפרית אחת לוח חרס באל־עמארנה שבמצרים.‏ בהמשך נתגלו במקום בערך 380 כתובות,‏ והתברר שהן תכתובות דיפלומטיות בין מלכי מצרים (‏אַמֶנְחוֹתֶפְּ ה־3 ואחנתון)‏ לבין ממלכות כנען.‏ שישה מכתבים נשלחו מטעם עבּד־ח’‏בּה,‏ מושל ירושלים.‏

בכתב העת ביבליקל ארכיאולוג׳י ריוויו (‏אנג׳)‏ נאמר:‏ ”‏התייחסותן הברורה של כתובות אל־עמארנה אל ירושלים כאל עיר ולא כאל אחוזה,‏ ואל מעמדו של עבּד־ח’‏בּה.‏.‏.‏ כמושל בעל מעון שלרשותו 50 חיילים מצריים המוצבים בירושלים,‏ מלמדת כי ירושלים הייתה ממלכה הררית קטנה”‏.‏ אותו כתב עת מציין בהמשך:‏ ”‏על סמך מכתבי אל־עמארנה,‏ אנו בטוחים כי במקום שכנה עיר שהייתה מן החשובות בתקופתה”‏.‏

שמות בכתובות אשוריות ובבליות

האשורים,‏ ומאוחר יותר הבבלים,‏ תיעדו את תולדותיהם על גבי לוחות חרס,‏ גלילים,‏ מנסרות ואנדרטאות.‏ כאשר פענחו החוקרים כתובות אכדיות בכתב היתדות,‏ הם גילו שבחלקן מוזכרים שמות של דמויות מקראיות.‏

הספר המקרא במוזיאון הבריטי (‏The Bible in the British Museum)‏ מוסר:‏ ”‏בנאומו בשנת 1870 בפני אנשי החברה לארכיאולוגיה מקראית,‏ זמן קצר לאחר היווסדותה,‏ זיהה ד״ר סמואל ברץ׳ [‏בכתובות בכתב היתדות את שמותיהם של]‏ המלכים העבריים עמרי,‏ אחאב,‏ יהוא,‏ עזריה,‏ .‏.‏.‏ מנחם,‏ פקח,‏ הושע,‏ חזקיהו ומנשה,‏ של מלכי אשור:‏ תִגְלַת פִּלְאֶסֶר.‏.‏.‏ [‏ה־3]‏,‏ סרגון,‏ סנחריב,‏ אֵסַרְחַדוֹן ואַשוּרְבַּנִיפַּל,‏ ושל מלכי ארם:‏ בן הֲדַד,‏ חזאל ורְצִין”‏.‏

הספר המקרא ותיארוך פחמן 14 (‏The Bible and Radiocarbon Dating)‏ משווה בין הטקסט המקראי העוסק בתולדות ישראל ויהודה לבין כתובות קדומות בכתב היתדות.‏ ומה מסקנתו?‏ ”‏במקורות זרים מופיעים בסך הכול 15 או 16 מלכים של יהודה וישראל,‏ והם בהרמוניה מלאה עם שמותיהם וזמניהם ב[‏ספר]‏ מלכים.‏ אין ולו אי־התאמה אחת בסדר רשימת המלכים,‏ ואין במקורות הזרים שום שם שאינו מוכר לנו בספר מלכים”‏.‏

בשנת 1879 נתגלה גליל כורש הנודע.‏ נמסר בו כי לאחר שכבש את בבל ב־539 לפה״ס,‏ יישם כורש את מדיניות החזרת השבויים לארצות מולדתם.‏ בין הנהנים מצעד זה נמנו היהודים (‏עז׳ א׳:‏1–4‏)‏.‏ במאה ה־19 ערערו חוקרים רבים על אמינות הצו המובא במקרא.‏ אך כתובות בכתב היתדות מן התקופה הפרסית,‏ כולל גליל כורש,‏ מספקות עדות חותכת שהמקרא מדויק.‏

בשנת 1883 התגלה בנִיפּוּר שבקרבת בבל ארכיון של יותר מ־700 לוחות בכתב היתדות.‏ מבין 500,‏2 השמות המוזכרים בהם,‏ בערך 70 מזוהים כשמות יהודיים.‏ ההיסטוריון אדווין יאמאוצ׳י אומר כי מדובר כנראה ”‏בצירים,‏ בעדים,‏ בצדדים שיש ביניהם התקשרות חוזית,‏ במוכסים ובפקידי ממשל”‏.‏ הראיות המורות שהיהודים שחיו בסמוך לבבל הוסיפו בתקופה ההיא לעסוק בפעילויות אלו הן ראיות כבדות משקל.‏ הדבר נותן משנה תוקף לנבואת המקרא לפיה רק ”‏שאר”‏ מקרב בני ישראל ישוב ליהודה מאשור ומבבל,‏ בעוד שרבים לא יעשו כן (‏יש׳ י׳:‏21,‏ 22‏)‏.‏

במרוצת האלף הראשון לפה״ס חיו זה לצד זה כתב היתדות והכתב האלפביתי.‏ אבל לבסוף זנחו האשורים והבבלים את כתב היתדות לטובת הכתב האלפביתי.‏

במוזיאונים מצויים מאות אלפי לוחות שעדיין לא נחקרו.‏ הלוחות שפענחו החוקרים מציגים עדות משכנעת למהימנות המקרא.‏ מי יודע אילו ראיות נוספות יניבו הכתובות שטרם נלמדו?‏

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 21]‏

Photograph taken by courtesy of the British Museum