”זה הדרך. לכו בו”
סיפורה של אמיליה פּדרסון
כפי שסופר מפי רות א. פאפאס
אימי, אמיליה פדרסון, נולדה בשנת 1878. היא הייתה מורה במקצועה, אך משאת נפשה הייתה לעזור לאנשים להתקרב אל אלוהים. ארגז ענק שהיה בביתנו (התגוררנו בעיירה קטנה בשם ג׳ספר שבמינסוטה, ארה״ב) היווה הוכחה לשאיפתה זו. היא רכשה את הארגז כדי לשלוח את חפציה לסין, שם רצתה לשרת כשליחה של הכנסייה. אולם, כאשר נפטרה אימהּ נאלצה לוותר על תוכניותיה ולהישאר בבית כדי לטפל באחיה ובאחיותיה הקטנים. בשנת 1907 נישאה לתיאודור הוליין. אני נולדתי ב־2 בדצמבר 1925 — האחרונה מבין שבעה ילדים.
לאמא היו שאלות בנושאים מקראיים והיא חיפשה בלהט אחר התשובות. אחת מהשאלות שהיו לה הייתה קשורה לאמונה שהגיהינום הוא מקום של עינויי תופת לרשעים. אחד המשגיחים של הכנסייה הלותרנית ביקר במקום, והיא שאלה אותו היכן תוכל למצוא במקרא תימוכין לעיקר אמונה זה. בתשובתו, הוא למעשה אמר שאין זה חשוב מה אומר המקרא — יש ללמד כי קיים גיהינום ובו עינויי תופת.
רעבונה הרוחני בא על סיפוקו
זמן קצר לאחר 1900 עברה אחותה של אימי, ששמה אֶמָה, לנורת’פילד שבמינסוטה, כדי ללמוד מוזיקה. היא שהתה בביתם של מיליוס כריסטיאנסון (המורה שלה למוזיקה) ואשתו, שהייתה אחת מתלמידי המקרא, כפי שכונו אז עדי־יהוה. אֶמָה סיפרה שאחותה קוראת את המקרא באדיקות. לא חלף זמן רב וגברת כריסטיאנסון שלחה לאימי מכתב ובו תשובות לשאלותיה המקראיות.
יום אחד, לורה אוטהאוט, אחת מתלמידי המקרא, הגיעה ברכבת מסוּ פוֹלס, דרום דקוטה, במטרה לבשר בג׳ספר. אמא למדה את הספרות המקראית שקיבלה, ובשנת 1915 התחילה לשתף אחרים באמיתות המקראיות, וכן חילקה את הספרות שלורה הביאה לה.
בשנת 1916 שמעה אימי שצ׳ארלס טייז ראסל יגיע לכינוס שבסוּ סיטי, איובה, ורצתה לנכוח בו. היא הייתה מטופלת כבר בחמישה ילדים, ומרווין, הצעיר שבחבורה, היה בן חמישה חודשים בלבד. בכל זאת, היא עלתה על הרכבת לכיוון סוּ סיטי, מרחק של 160 קילומטרים בערך, כדי לנכוח בכינוס יחד עם כל ילדיה שהשתרכו אחריה. היא שמעה את נאומיו של אח ראסל, ראתה את ה”פוטו־דרמה של הבריאה” ונטבלה. עם שובה הביתה כתבה מאמר על הכינוס, והוא פורסם בג׳ספר ג׳ורנל.
בשנת 1922 הייתה אימי אחת מ־000,18 איש בקירוב שנכחו בכינוס שבסידר־פוינט, אוהיו. לאחר כינוס זה מעולם לא חדלה לפרסם את מלכות אלוהים. לאמיתו של דבר, דוגמתה האישית דחקה בנו לשעות לקריאה: ”זה הדרך. לכו בו” (יש׳ ל׳:21).
הכרזת בשורת המלכות מניבה פרי
בתחילת שנות ה־20, עברו הוריי לגור מחוץ לג׳ספר. אבא ניהל עסק מצליח ופרנס משפחה גדולה. הוא לא למד את המקרא באותה מידה כמו אמא, אבל תמך בכל מאודו בפעילות הבישור וכן פתח את ביתנו למשרתים הנודדים. לא אחת, כאשר משגיח נודד זה או אחר נשא נאום בביתנו, נדחסו כמאה איש בסלון, בחדר האוכל ובחדר השינה כדי לשמוע אותו.
כאשר הייתי בת שבע בערך, התקשרה אלינו דודתי לטי וסיפרה ששכניה, אד לרסון ואשתו, מעוניינים ללמוד את המקרא. בני הזוג לרסון אימצו מייד את האמיתות המקראיות, ומאוחר יותר הזמינו לשיעורים שכנה אחרת ששמה מרתה ואן דאלאן, אֵם לשמונה. מרתה וכל משפחתה הפכו גם הם לתלמידי המקרא.a
באותה תקופה בערך, גורדון קמרוד, צעיר שהתגורר לא רחוק מאיתנו, התחיל לעבוד עם אבי. האנשים אמרו לגורדון: ”תיזהר מהבנות של הבוס. יש להן דת מוזרה”. בכל אופן, גורדון התחיל ללמוד את המקרא ועד מהרה היה משוכנע שמצא את האמת. לאחר שלושה חודשים נטבל. גם הוריו הפכו למאמינים וכך נקשרו בין המשפחות שלנו — משפחת הוליין, משפחת קמרוד ומשפחת ואן דאלאן — יחסי חברות קרובים.
כינוסים מחזקי אמונה
הכינוס שהתקיים בסידר־פוינט עודד מאוד את אימי ומאז הייתה נחושה לא להחמיץ כינוסים לעולם. לפיכך, זכרונותיי הראשונים קשורים לנסיעות הארוכות שעשינו על מנת לנכוח בכינוסים. הכינוס שנערך ב־1931 בקוֹלַמבּוּס, אוהיו, היה כינוס רב חשיבות מכיוון שבו אומץ השם עדי־יהוה (יש׳ מ״ג:10–12). גם הכינוס שהתקיים בוושינגטון די. סי. ב־1935 חרות היטב בזכרוני. בכינוס זה ניתן נאום היסטורי שזיהה את ’ההמון הרב’ המוזכר בההתגלות (ההת׳ ז׳:9). אחיותיי, ליליאן ויוניס, היו בין יותר מ־800 האנשים שנטבלו אז.
המשפחה שלי נסעה לכינוסים שנערכו בקולמבוס שבאוהיו ב־1937, בסיאטל שבוושינגטון ב־1938 ובניו יורק סיטי ב־1939. אל הנסיעות הללו, שבמהלכן חנינו בדרכים, הצטרפו משפחת ואן דאלאן, משפחת קמרוד ועוד אחרים. בשנת 1940 נישאה יוניס לליאו ואן דאלאן, והם החלו לשרת כחלוצים. באותה שנה נישאה ליליאן לגורדון קמרוד, וגם הם החלו לשרת כחלוצים.
הכינוס ב־1941 שנערך בסנט לואיס שבמיזורי היה כינוס מיוחד. אלפי צעירים קיבלו את הספר ילדים (אנג׳). הכינוס היווה עבורי נקודת מפנה. זמן קצר לאחר מכן, ב־1 בספטמבר 1941, התחלתי לשרת כחלוצה יחד עם אחי מרווין ורעייתו ג׳ויס. הייתי בת 15.
לא כל האחים ביישוב החקלאי שלנו יכלו לנכוח בכינוסים, מאחר שלרוב הם התקיימו במהלך תקופת הקציר. לכן לאחר כל כינוס ערכנו בחצר שלנו חזרה על התוכנית, לתועלתם של כל מי שלא נכחו. האסיפות הללו היו מרנינות לב.
גלעד ושליחות בארץ זרה
בית־הספר גלעד נוסד בפברואר 1943 במטרה להכשיר חלוצים לשרת כשליחים. בכיתה הראשונה למדו שישה מבני משפחת ואן דאלאן — האחים: אמיל, ארתור, הומר וליאו; הדודן שלהם: דונלד; וכן אחותי יוניס, רעייתו של ליאו. נפרדנו מהם ברגשות מעורבים, מפני שלא ידענו מתי נתראה עימם שוב. לאחר טקס הסיום נשלחו כל השישה לפוארטו ריקו, בה היו באותה עת פחות מתריסר אחים.
כעבור שנה, למדו ליליאן וגורדון וכן מרווין וג׳ויס בכיתה השלישית של גלעד. גם הם נשלחו לפוארטו ריקו. לאחר מכן, בספטמבר 1944, בגיל 18, למדתי בכיתה הרביעית של גלעד. לאחר סיום הלימודים בגלעד בפברואר 1945, הצטרפתי לאחי ולאחיותיי בפוארטו ריקו. איזה עולם מרתק נפתח בפניי! היה קשה ללמוד ספרדית, אך לא חלף זמן רב והיו בינינו שניהלו יותר מ־20 תוכניות לשיעורי מקרא. יהוה בירך את הפעילות. כיום יש קרוב ל־000,25 עדים בפוארטו ריקו!
אסונות ניחתים על משפחתנו
ליאו ויוניס המשיכו לשרת בפוארטו ריקו גם לאחר הולדת בנם מרק בשנת 1950. בשנת 1952 תכננו ליאו ויוניס לצאת לחופשה בארצות הברית כדי לבקר קרובי משפחה. תאריך הטיסה היה 11 באפריל. למרבה האסון, זמן קצר לאחר ההמראה התרסק המטוס אל תוך האוקיינוס. ליאו ויוניס מתו. מרק בן השנתיים נמצא כשהוא צף על המים. הוא נזרק אל סירת הצלה על־ידי אחד הניצולים ובוצעה בו הנשמה מלאכותית — חייו ניצלו.b
כעבור חמש שנים, ב־7 במרס 1957, נסעו הוריי לאולם המלכות ובמהלך הנסיעה התגלה תקר באחד מגלגלי המכונית. כאשר עצר אבי בצד הדרך כדי להחליף צמיג, פגעה בו מכונית חולפת והוא נהרג בו במקום. בנאום הלוויה נכחו כ־600 איש. ניתנה עדות מצוינת לתושבי המקום, שבעיניהם היה אבי דמות מאוד מוערכת.
תפקידים חדשים
זמן קצר לפני מותו של אבי, נשלחתי לשרת בארגנטינה. באוגוסט של 1957, הגעתי לעיר מנדוסה שנחה למרגלות הרי האנדים. ג׳ורג׳ פאפאס היה בוגר הכיתה ה־30 של גלעד, ובשנת 1958 נשלח לארגנטינה. הפכנו לידידים טובים ובאפריל 1960 נישאנו. בשנת 1961 נפטרה אימי והיא בת 83. היא התהלכה בנאמנות בדרך עבודת אלוהים האמיתית ועזרה להרבה מאוד אנשים להתהלך באותה דרך.
במשך עשר שנים שירתנו ג׳ורג׳ ואני יחד עם שליחים אחרים במספר בתי שליחים. לאחר מכן שירתנו שבע שנים בשירות הנפתי. בשנת 1975 חזרנו לארצות הברית על מנת לעזור לקרובי משפחה שנפלו למשכב. בשנת 1980 הוזמן בעלי לשירות הנפתי בשטח של דוברי ספרדית. היו אז בארצות הברית כ־600 קהילות של דוברי ספרדית. במשך 26 שנה ביקרנו רבות מקהילות אלו וראינו כיצד מספרן עולה לכדי למעלה מ־000,3 קהילות.
הם התהלכו ב”דרך”
לאימי גם הייתה הזכות לראות את בני הדור הצעיר במשפחתה מצטרפים לשירות המורחב. לדוגמה, קרול — בתה של אחותי הגדולה, אסתר — התחילה בשירות החלוצי ב־1953. קרול נישאה לדניס תרומבור ומאז שירתו כחלוצים מיוחדים. בת אחרת של אסתר, לואיס, נישאה לוונדל ג׳נסן. הם למדו בכיתה ה־41 של גלעד ושירתו 15 שנה כשליחים בניגריה. את מרק, שהוריו מתו בהתרסקות המטוס, אימצו וגידלו רות לה־לונד, אחותו של ליאו, ובעלה קרטיס. מרק ואשתו לבון שירתו כחלוצים במשך שנים רבות וגידלו את ארבעת ילדיהם ב”דרך” (יש׳ ל׳:21).
מבין כל אחיי ואחיותיי, אורלן הוא היחיד שעודנו בחיים. הוא באמצע שנות התשעים לחייו וממשיך לשרת את יהוה בנאמנות. ג׳ורג׳ ואני ממשיכים להפיק שמחה מהשירות המורחב.
ירושתה של אמא
יש ברשותי דבר יקר ערך שהיה שייך לאימי — המכתבה שלה. היא קיבלה אותה כמתנת חתונה מאבי. באחת המגירות מונח אלבומה הישן ובו מכתבים וגזרי עיתונים של מאמרים פרי עטה, שנשאו עדות טובה על המלכות. כמה מהם מתוארכים לתחילת המאה העשרים. במכתבה שמורים גם מכתבים יקרי ערך ששלחו לה ילדיה בזמן ששירתו כשליחים. אני כל כך נהנית לקרוא בהם שוב ושוב! כמו כן, המכתבים ששלחה לנו תמיד רוממו את רוחנו כי התכנים שלהם תמיד היו חיוביים. אימי מעולם לא הגשימה את שאיפתה להיות שליחה של הכנסייה. אולם, היו לה הרוח והלהט של שליחה אמיתית, מה שהשפיע על לבבם של אחרים דורות אחריה. עד כמה אני מצפה לאיחוד המשפחה המורחבת עם אבי ואימי בגן עדן עלי אדמות! (ההת׳ כ״א:3, 4).
[הערות שוליים]
a לסיפור חייו של אמיל ה. ואן דאלאן, ראה המצפה, מ־15 ביוני 1983, עמודים 27–30 (אנג׳).
b ראה עורו!, מ־22 ביוני 1952, עמודים 3, 4 (אנג׳).
[תמונה בעמוד 17]
אמיליה פדרסון
[תמונה בעמוד 18]
1916: אימי, אבי (מחזיק את מרווין); למטה, משמאל לימין: אורלן, אסתר, ליליאן, מילדרד
[תמונה בעמוד 19]
ליאו ויוניס, זמן קצר לפני מותם
[תמונה בעמוד 20]
1950: משמאל לימין, למעלה: אסתר, מילדרד, ליליאן, יוניס, רות; למטה: אורלן, אימי, אבי ומרווין
[תמונה בעמוד 20]
ג׳ורג׳ ורות פאפאס בשירות הנפתי, 2001