‏”‏זה הדרך.‏ לכו בו”‏

סיפורה של אמיליה פּדרסון

כפי שסופר מפי רות א‏.‏ פאפאס

אימי,‏ אמיליה פדרסון,‏ נולדה בשנת 1878.‏ היא הייתה מורה במקצועה,‏ אך משאת נפשה הייתה לעזור לאנשים להתקרב אל אלוהים.‏ ארגז ענק שהיה בביתנו (‏התגוררנו בעיירה קטנה בשם ג׳ספר שבמינסוטה,‏ ארה״ב)‏ היווה הוכחה לשאיפתה זו.‏ היא רכשה את הארגז כדי לשלוח את חפציה לסין,‏ שם רצתה לשרת כשליחה של הכנסייה.‏ אולם,‏ כאשר נפטרה אימהּ נאלצה לוותר על תוכניותיה ולהישאר בבית כדי לטפל באחיה ובאחיותיה הקטנים.‏ בשנת 1907 נישאה לתיאודור הוליין.‏ אני נולדתי ב־2 בדצמבר 1925 — האחרונה מבין שבעה ילדים.‏

לאמא היו שאלות בנושאים מקראיים והיא חיפשה בלהט אחר התשובות.‏ אחת מהשאלות שהיו לה הייתה קשורה לאמונה שהגיהינום הוא מקום של עינויי תופת לרשעים.‏ אחד המשגיחים של הכנסייה הלותרנית ביקר במקום,‏ והיא שאלה אותו היכן תוכל למצוא במקרא תימוכין לעיקר אמונה זה.‏ בתשובתו,‏ הוא למעשה אמר שאין זה חשוב מה אומר המקרא — יש ללמד כי קיים גיהינום ובו עינויי תופת.‏

רעבונה הרוחני בא על סיפוקו

זמן קצר לאחר 1900 עברה אחותה של אימי,‏ ששמה אֶמָה,‏ לנורת’‏פילד שבמינסוטה,‏ כדי ללמוד מוזיקה.‏ היא שהתה בביתם של מיליוס כריסטיאנסון (‏המורה שלה למוזיקה)‏ ואשתו,‏ שהייתה אחת מתלמידי המקרא,‏ כפי שכונו אז עדי־יהוה.‏ אֶמָה סיפרה שאחותה קוראת את המקרא באדיקות.‏ לא חלף זמן רב וגברת כריסטיאנסון שלחה לאימי מכתב ובו תשובות לשאלותיה המקראיות.‏

יום אחד,‏ לורה אוטהאוט,‏ אחת מתלמידי המקרא,‏ הגיעה ברכבת מסוּ פוֹלס,‏ דרום דקוטה,‏ במטרה לבשר בג׳ספר.‏ אמא למדה את הספרות המקראית שקיבלה,‏ ובשנת 1915 התחילה לשתף אחרים באמיתות המקראיות,‏ וכן חילקה את הספרות שלורה הביאה לה.‏

בשנת 1916 שמעה אימי שצ׳ארלס טייז ראסל יגיע לכינוס שבסוּ סיטי,‏ איובה,‏ ורצתה לנכוח בו.‏ היא הייתה מטופלת כבר בחמישה ילדים,‏ ומרווין,‏ הצעיר שבחבורה,‏ היה בן חמישה חודשים בלבד.‏ בכל זאת,‏ היא עלתה על הרכבת לכיוון סוּ סיטי,‏ מרחק של 160 קילומטרים בערך,‏ כדי לנכוח בכינוס יחד עם כל ילדיה שהשתרכו אחריה.‏ היא שמעה את נאומיו של אח ראסל,‏ ראתה את ה”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏ ונטבלה.‏ עם שובה הביתה כתבה מאמר על הכינוס,‏ והוא פורסם בג׳ספר ג׳ורנל.‏

בשנת 1922 הייתה אימי אחת מ־000,‏18 איש בקירוב שנכחו בכינוס שבסידר־פוינט,‏ אוהיו.‏ לאחר כינוס זה מעולם לא חדלה לפרסם את מלכות אלוהים.‏ לאמיתו של דבר,‏ דוגמתה האישית דחקה בנו לשעות לקריאה:‏ ”‏זה הדרך.‏ לכו בו”‏ (‏יש׳ ל׳:‏21‏)‏.‏

הכרזת בשורת המלכות מניבה פרי

בתחילת שנות ה־20,‏ עברו הוריי לגור מחוץ לג׳ספר.‏ אבא ניהל עסק מצליח ופרנס משפחה גדולה.‏ הוא לא למד את המקרא באותה מידה כמו אמא,‏ אבל תמך בכל מאודו בפעילות הבישור וכן פתח את ביתנו למשרתים הנודדים.‏ לא אחת,‏ כאשר משגיח נודד זה או אחר נשא נאום בביתנו,‏ נדחסו כמאה איש בסלון,‏ בחדר האוכל ובחדר השינה כדי לשמוע אותו.‏

כאשר הייתי בת שבע בערך,‏ התקשרה אלינו דודתי לטי וסיפרה ששכניה,‏ אד לרסון ואשתו,‏ מעוניינים ללמוד את המקרא.‏ בני הזוג לרסון אימצו מייד את האמיתות המקראיות,‏ ומאוחר יותר הזמינו לשיעורים שכנה אחרת ששמה מרתה ואן דאלאן,‏ אֵם לשמונה.‏ מרתה וכל משפחתה הפכו גם הם לתלמידי המקרא.‏a

באותה תקופה בערך,‏ גורדון קמרוד,‏ צעיר שהתגורר לא רחוק מאיתנו,‏ התחיל לעבוד עם אבי.‏ האנשים אמרו לגורדון:‏ ”‏תיזהר מהבנות של הבוס.‏ יש להן דת מוזרה”‏.‏ בכל אופן,‏ גורדון התחיל ללמוד את המקרא ועד מהרה היה משוכנע שמצא את האמת.‏ לאחר שלושה חודשים נטבל.‏ גם הוריו הפכו למאמינים וכך נקשרו בין המשפחות שלנו — משפחת הוליין,‏ משפחת קמרוד ומשפחת ואן דאלאן — יחסי חברות קרובים.‏

כינוסים מחזקי אמונה

הכינוס שהתקיים בסידר־פוינט עודד מאוד את אימי ומאז הייתה נחושה לא להחמיץ כינוסים לעולם.‏ לפיכך,‏ זכרונותיי הראשונים קשורים לנסיעות הארוכות שעשינו על מנת לנכוח בכינוסים.‏ הכינוס שנערך ב־1931 בקוֹלַמבּוּס,‏ אוהיו,‏ היה כינוס רב חשיבות מכיוון שבו אומץ השם עדי־יהוה (‏יש׳ מ״ג:‏10–12‏)‏.‏ גם הכינוס שהתקיים בוושינגטון די.‏ סי.‏ ב־1935 חרות היטב בזכרוני.‏ בכינוס זה ניתן נאום היסטורי שזיהה את ’‏ההמון הרב’‏ המוזכר בההתגלות (‏ההת׳ ז׳:‏9‏)‏.‏ אחיותיי,‏ ליליאן ויוניס,‏ היו בין יותר מ־800 האנשים שנטבלו אז.‏

המשפחה שלי נסעה לכינוסים שנערכו בקולמבוס שבאוהיו ב־1937,‏ בסיאטל שבוושינגטון ב־1938 ובניו יורק סיטי ב־1939.‏ אל הנסיעות הללו,‏ שבמהלכן חנינו בדרכים,‏ הצטרפו משפחת ואן דאלאן,‏ משפחת קמרוד ועוד אחרים.‏ בשנת 1940 נישאה יוניס לליאו ואן דאלאן,‏ והם החלו לשרת כחלוצים.‏ באותה שנה נישאה ליליאן לגורדון קמרוד,‏ וגם הם החלו לשרת כחלוצים.‏

הכינוס ב־1941 שנערך בסנט לואיס שבמיזורי היה כינוס מיוחד.‏ אלפי צעירים קיבלו את הספר ילדים (‏אנג׳)‏.‏ הכינוס היווה עבורי נקודת מפנה.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ ב־1 בספטמבר 1941,‏ התחלתי לשרת כחלוצה יחד עם אחי מרווין ורעייתו ג׳ויס.‏ הייתי בת 15.‏

לא כל האחים ביישוב החקלאי שלנו יכלו לנכוח בכינוסים,‏ מאחר שלרוב הם התקיימו במהלך תקופת הקציר.‏ לכן לאחר כל כינוס ערכנו בחצר שלנו חזרה על התוכנית,‏ לתועלתם של כל מי שלא נכחו.‏ האסיפות הללו היו מרנינות לב.‏

גלעד ושליחות בארץ זרה

בית־הספר גלעד נוסד בפברואר 1943 במטרה להכשיר חלוצים לשרת כשליחים.‏ בכיתה הראשונה למדו שישה מבני משפחת ואן דאלאן — האחים:‏ אמיל,‏ ארתור,‏ הומר וליאו;‏ הדודן שלהם:‏ דונלד;‏ וכן אחותי יוניס,‏ רעייתו של ליאו.‏ נפרדנו מהם ברגשות מעורבים,‏ מפני שלא ידענו מתי נתראה עימם שוב.‏ לאחר טקס הסיום נשלחו כל השישה לפוארטו ריקו,‏ בה היו באותה עת פחות מתריסר אחים.‏

כעבור שנה,‏ למדו ליליאן וגורדון וכן מרווין וג׳ויס בכיתה השלישית של גלעד.‏ גם הם נשלחו לפוארטו ריקו.‏ לאחר מכן,‏ בספטמבר 1944,‏ בגיל 18,‏ למדתי בכיתה הרביעית של גלעד.‏ לאחר סיום הלימודים בגלעד בפברואר 1945,‏ הצטרפתי לאחי ולאחיותיי בפוארטו ריקו.‏ איזה עולם מרתק נפתח בפניי!‏ היה קשה ללמוד ספרדית,‏ אך לא חלף זמן רב והיו בינינו שניהלו יותר מ־20 תוכניות לשיעורי מקרא.‏ יהוה בירך את הפעילות.‏ כיום יש קרוב ל־000,‏25 עדים בפוארטו ריקו!‏

אסונות ניחתים על משפחתנו

ליאו ויוניס המשיכו לשרת בפוארטו ריקו גם לאחר הולדת בנם מרק בשנת 1950.‏ בשנת 1952 תכננו ליאו ויוניס לצאת לחופשה בארצות הברית כדי לבקר קרובי משפחה.‏ תאריך הטיסה היה 11 באפריל.‏ למרבה האסון,‏ זמן קצר לאחר ההמראה התרסק המטוס אל תוך האוקיינוס.‏ ליאו ויוניס מתו.‏ מרק בן השנתיים נמצא כשהוא צף על המים.‏ הוא נזרק אל סירת הצלה על־ידי אחד הניצולים ובוצעה בו הנשמה מלאכותית — חייו ניצלו.‏b

כעבור חמש שנים,‏ ב־7 במרס 1957,‏ נסעו הוריי לאולם המלכות ובמהלך הנסיעה התגלה תקר באחד מגלגלי המכונית.‏ כאשר עצר אבי בצד הדרך כדי להחליף צמיג,‏ פגעה בו מכונית חולפת והוא נהרג בו במקום.‏ בנאום הלוויה נכחו כ־600 איש.‏ ניתנה עדות מצוינת לתושבי המקום,‏ שבעיניהם היה אבי דמות מאוד מוערכת.‏

תפקידים חדשים

זמן קצר לפני מותו של אבי,‏ נשלחתי לשרת בארגנטינה.‏ באוגוסט של 1957,‏ הגעתי לעיר מנדוסה שנחה למרגלות הרי האנדים.‏ ג׳ורג׳ פאפאס היה בוגר הכיתה ה־30 של גלעד,‏ ובשנת 1958 נשלח לארגנטינה.‏ הפכנו לידידים טובים ובאפריל 1960 נישאנו.‏ בשנת 1961 נפטרה אימי והיא בת 83.‏ היא התהלכה בנאמנות בדרך עבודת אלוהים האמיתית ועזרה להרבה מאוד אנשים להתהלך באותה דרך.‏

במשך עשר שנים שירתנו ג׳ורג׳ ואני יחד עם שליחים אחרים במספר בתי שליחים.‏ לאחר מכן שירתנו שבע שנים בשירות הנפתי.‏ בשנת 1975 חזרנו לארצות הברית על מנת לעזור לקרובי משפחה שנפלו למשכב.‏ בשנת 1980 הוזמן בעלי לשירות הנפתי בשטח של דוברי ספרדית.‏ היו אז בארצות הברית כ־600 קהילות של דוברי ספרדית.‏ במשך 26 שנה ביקרנו רבות מקהילות אלו וראינו כיצד מספרן עולה לכדי למעלה מ־000,‏3 קהילות.‏

הם התהלכו ב”‏דרך”‏

לאימי גם הייתה הזכות לראות את בני הדור הצעיר במשפחתה מצטרפים לשירות המורחב.‏ לדוגמה,‏ קרול — בתה של אחותי הגדולה,‏ אסתר — התחילה בשירות החלוצי ב־1953.‏ קרול נישאה לדניס תרומבור ומאז שירתו כחלוצים מיוחדים.‏ בת אחרת של אסתר,‏ לואיס,‏ נישאה לוונדל ג׳נסן.‏ הם למדו בכיתה ה־41 של גלעד ושירתו 15 שנה כשליחים בניגריה.‏ את מרק,‏ שהוריו מתו בהתרסקות המטוס,‏ אימצו וגידלו רות לה־לונד,‏ אחותו של ליאו,‏ ובעלה קרטיס.‏ מרק ואשתו לבון שירתו כחלוצים במשך שנים רבות וגידלו את ארבעת ילדיהם ב”‏דרך”‏ (‏יש׳ ל׳:‏21‏)‏.‏

מבין כל אחיי ואחיותיי,‏ אורלן הוא היחיד שעודנו בחיים.‏ הוא באמצע שנות התשעים לחייו וממשיך לשרת את יהוה בנאמנות.‏ ג׳ורג׳ ואני ממשיכים להפיק שמחה מהשירות המורחב.‏

ירושתה של אמא

יש ברשותי דבר יקר ערך שהיה שייך לאימי — המכתבה שלה.‏ היא קיבלה אותה כמתנת חתונה מאבי.‏ באחת המגירות מונח אלבומה הישן ובו מכתבים וגזרי עיתונים של מאמרים פרי עטה,‏ שנשאו עדות טובה על המלכות.‏ כמה מהם מתוארכים לתחילת המאה העשרים.‏ במכתבה שמורים גם מכתבים יקרי ערך ששלחו לה ילדיה בזמן ששירתו כשליחים.‏ אני כל כך נהנית לקרוא בהם שוב ושוב!‏ כמו כן,‏ המכתבים ששלחה לנו תמיד רוממו את רוחנו כי התכנים שלהם תמיד היו חיוביים.‏ אימי מעולם לא הגשימה את שאיפתה להיות שליחה של הכנסייה.‏ אולם,‏ היו לה הרוח והלהט של שליחה אמיתית,‏ מה שהשפיע על לבבם של אחרים דורות אחריה.‏ עד כמה אני מצפה לאיחוד המשפחה המורחבת עם אבי ואימי בגן עדן עלי אדמות!‏ (‏ההת׳ כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

אמיליה פדרסון

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

1916:‏ אימי,‏ אבי (‏מחזיק את מרווין)‏;‏ למטה,‏ משמאל לימין:‏ אורלן,‏ אסתר,‏ ליליאן,‏ מילדרד

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

ליאו ויוניס,‏ זמן קצר לפני מותם

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

1950:‏ משמאל לימין,‏ למעלה:‏ אסתר,‏ מילדרד,‏ ליליאן,‏ יוניס,‏ רות;‏ למטה:‏ אורלן,‏ אימי,‏ אבי ומרווין

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

ג׳ורג׳ ורות פאפאס בשירות הנפתי,‏ 2001