האבות האפוסטוליים — ממשיכי דרכם של השליחים?‏

תחילת המאה השנייה לספירה החלו תורות כזב להעכיר את המים הצלולים של האמת המשיחית.‏ כפי שחזתה נבואה שנאמרה ברוח הקודש,‏ אחרי מות השליחים היו שעזבו את האמת ופנו אל ”‏אגדות”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ בערך בשנת 98 לספירה הזהיר יוחנן אחרון השליחים מפני תורות כזב כאלה ומפני אנשים שניסו ’‏להתעות’‏ משיחיים נאמנים (‏יוחנן א׳.‏ ב׳:‏26;‏ ד׳:‏1,‏ 6‏)‏.‏

כעבור זמן לא רב הופיעו בזירת המאורעות מי שנודעו בתור ”‏האבות האפוסטוליים”‏.‏ מה הייתה עמדתם לנוכח ההתעיה הדתית?‏ האם הם נשמעו לעצתו של השליח יוחנן,‏ עצה שנאמרה בהשראת רוח אלוהים?‏

מי הם היו?‏

המונח ”‏האבות האפוסטוליים”‏ מיוחס למחברי כתבי דת שייתכן שהכירו אחד משליחיו של ישוע,‏ או למדו לרגלי תלמידים של השליחים.‏ באופן כללי,‏ אנשים אלה חיו מסוף המאה הראשונה לספירה ועד אמצע המאה השנייה.‏a ביניהם ניתן למנות את קלמנס הראשון מרומי,‏ איגנציוס מאנטיוכיה,‏ פפיאס מהירפוליס ופּוֹלִיקַרְפּוֹס מזמירנה.‏ במהלך אותה תקופה חיו גם המחברים עלומי השם של הכתבים דידכי (‏תורת שנים־עשר השליחים‏)‏,‏ איגרת ברנבא,‏ מות הקדושים של פוליקרפוס והאיגרת השנייה של קלמנס‏.‏

קשה כיום לקבוע עד כמה הקבילו תורותיהם של האבות האפוסטוליים לתורתו של ישוע.‏ כוונתם של אותם אנשים הייתה ללא ספק לשמר או לקדם סוג מסוים של משיחיות.‏ הם יצאו חוצץ נגד עבודת אלילים ופריצוּת.‏ הם לימדו שישוע הוא בן האלוהים ושהוא הוקם לתחייה.‏ עם זאת,‏ לא היה בכוחם לעצור את הנחשול המתגבר של הכפירה,‏ וחלקם אפילו תרמו לו.‏

שינויים לא־משמעותיים?‏

מספר השקפות ”‏משיחיות”‏ קדומות סטו ממה שלימדו המשיח ושליחיו.‏ למשל,‏ בניגוד למנהג שהתווה ישוע בסעודת האדון,‏ הידועה גם כסעודה האחרונה,‏ המליץ המחבר של תורת שנים־עשר השליחים להעביר בין המסובים את היין לפני הלחם (‏מתי כ״ו:‏26,‏ 27‏)‏.‏ עוד ציין המחבר שבהיעדר מקום מים לקיום הטבלה תוך שיקוע הגוף כולו,‏ מספיק רק לצקת מים על ראשו של הנטבל (‏מרקוס א׳:‏9,‏ 10;‏ מעשי השליחים ח׳:‏36,‏ 38‏)‏.‏ אותו מקור עודד את המשיחיים לקיים טקסים כגון צומות חובה פעמיים בשבוע,‏ ולדקלם את תפילת האדון בדיוק שלוש פעמים ביום (‏מתי ו׳:‏5–13;‏ לוקס י״ח:‏12‏)‏.‏

באשר לאיגנציוס,‏ הוא הטיף לארגון מחדש של הקהילה המשיחית,‏ כאשר בראשה יעמוד בישוף אחד ”‏במקום אלוהים”‏ שיחזיק בסמכות על כמרים רבים.‏ המצאות מסוג זה סללו את הדרך לגלים נוספים של תורות העומדות בסתירה לכתוב במקרא (‏מתי כ״ג:‏8,‏ 9‏)‏.‏

אמונות מופרכות,‏ מות ”‏קדושים”‏ ועבודת אלילים

כמה מן האבות האפוסטוליים החזיקו באמונות מופרכות שגרמו להם להרחיק לכת עוד יותר.‏ פפיאס היה שוחר אמת שהסתמך על כתבי־הקודש המשיחיים.‏ אך במקביל לכך הוא האמין שבמהלך אלף שנות מלכות המשיח יגדלו גפנים שיצמחו מהן 000,‏10 ענפים ובכל ענף 000,‏10 זמורות ומכל זמורה יצאו 000,‏10 זמורות נוספות ועל כל אחת מהן יגדלו 000,‏10 אשכולות,‏ כאשר בכל אשכול יהיו 000,‏10 ענבים,‏ ומכל ענב יופק יין בכמות השווה ל־000,‏1 ליטר.‏

פוליקרפוס היה מוכן למות מות קדושים ובלבד שלא יתכחש לאמונתו כמשיחי.‏ לפי מקור אחד,‏ הוא למד מפי השליחים ומפי אחרים שהכירו את ישוע.‏ הוא ציטט מן המקרא ונראה כי חתר לחיות לפי עקרונות משיחיים.‏

אך ההערצה שפוליקרפוס זכה לה גבלה בעבודת אלילים.‏ בחיבור מות הקדושים של פוליקרפוס מצוין שאחרי מותו השתוקקו ה”‏נאמנים”‏ להניח את ידם על שיירי גופתו.‏ עצמותיו היו בעיניהם ”‏יקרות יותר ממרגליות החמדה הטובות ביותר וטהורות אף מזהב”‏.‏ אכן,‏ תורות הכזב הלכו וגאו כנהר גועש של מים מזוהמים.‏

כתבים חוץ־מקראיים

היו אבות אפוסטוליים שקיבלו טקסטים חוץ־מקראיים כאילו נכתבו ברוח הקודש.‏ קלמנס הראשון,‏ למשל,‏ מסתמך על הספרים החיצוניים חוכמת שלמה וספר יהודית.‏ המחבר של איגרת פוליקרפוס נשען על ספר טוביה כדי לתת תוקף לרעיון שמתן צדקה יכול להושיע את התורמים ממוות.‏

במאה השנייה לספירה היו ספרי בשורה כוזבים שהפיצו תיאורים מופרכים של קורות חייו של ישוע,‏ והאבות האפוסטוליים ציטטו מהם תכופות כאסמכתא.‏ לדוגמה,‏ איגנציוס ציטט ממה שנקרא הבשורה על־פי העברים.‏ ולגבי קלמנס הראשון,‏ מקור אחד מציין:‏ ”‏נראה שקלמנס התוודע אל המשיח לא דרך ספרי הבשורה,‏ אלא דרך כתבים לא־קאנוניים”‏.‏

הנחשול המתעצם של תורות הכזב

על־ידי שימוש באגדות,‏ רעיונות מיסטיים וגישות פילוסופיות לביאור האמונה המשיחית,‏ אנשים אלה הכינו את הדרך לקראת נחשול של תורות כזב.‏ למשל,‏ קלמנס הראשון הציג את הסיפור המיתולוגי על עוף החול כראיה לאמיתות תחיית המתים.‏ עוף החול — יצור אגדי שלפי המסופר קם לתחייה מאפרו שלו — היה קשור לפולחן השמש במיתולוגיה המצרית.‏

כותב נוסף שתרם לזילוּת האמת המקראית היה המחבר של איגרת ברנבא.‏ הוא פירש את תורת משה כאילו הייתה משל אלגורי ותו לא.‏ לשיטתו,‏ בעלי החיים הטהורים — מעלי גירה בעלי פרסות שסועות — מסמלים אנשים אשר הוגים בדבר־אלוהים.‏ הפרסות השסועות,‏ לדברי המחבר,‏ הן סמל לכך שהצדיק ”‏מתהלך בעולם הזה”‏ אך עיניו נשואות אל החיים בשמיים.‏ לפרשנויות כאלה אין תימוכין במקרא (‏ויקרא י״א:‏1–3‏)‏.‏

עדותו של השליח יוחנן

במאה הראשונה לספירה הזהיר השליח יוחנן:‏ ”‏אהוביי,‏ אל תאמינו לכל רוח,‏ כי אם בחנו את הרוחות אם מאלוהים הן,‏ כי נביאי שקר רבים יצאו לעולם”‏ (‏יוחנן א׳.‏ ד׳:‏1‏)‏.‏ אכן מילים כדורבנות!‏

בסוף המאה הראשונה,‏ ”‏משיחיים”‏ רבים כבר נטשו את תורתם של ישוע והשליחים.‏ במקום לעמוד בפרץ מול הנחשול המתגבר של הכפירה,‏ האבות האפוסטוליים אפילו תרמו להתעיה הרבתי והרעילו את מימי האמת.‏ על אנשים כאלה אמר השליח יוחנן:‏ ”‏כל המרחיק לכת ואינו עומד בתורת המשיח,‏ אין לו אלוהים”‏ (‏יוחנן ב׳.‏ 9‏)‏.‏ עבור כל שוחרי האמת המקראית,‏ אזהרה זו מטעם אלוהים הייתה ועודנה ברורה כשמש.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 29]‏

כמה אבות אפוסטוליים,‏ לרבות קלמנס הראשון,‏ הסתמכו בכתביהם על אגדות,‏ רעיונות מיסטיים וגישות פילוסופיות

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

פוליקרפוס היה מוכן למות מות קדושים

‏[‏שלמי תודה]‏

New York ,‏The Granger Collection