אבות הכנסייה — חסידי האמת המקראית?‏

בין שאתה טוען להיות משיחי ובין שלא,‏ תפיסתך לגבי אלוהי המקרא,‏ לגבי ישוע ולגבי דת האמת המשיחית מושפעת מהם.‏ לאחד מהם הודבק הכינוי ”‏בעל פה הזהב”‏,‏ ואחר כונה ”‏הגדול”‏.‏ הם הוגדרו באופן קיבוצי כ”‏התגלמות הנעלה של חיי ישוע”‏.‏ במי מדובר?‏ מדובר בהוגי דעות,‏ בסופרים,‏ בתיאולוגים ובפילוסופים דתיים קדומים שעיצבו חלק ניכר מדמותה של החשיבה ”‏המשיחית”‏ של ימינו — אבות הכנסייה.‏

‏”‏דבר־אלוהים אינו מתגלם אך ורק במקרא”‏,‏ טוען דמיטריוס ג׳.‏ קונסטנטלוס,‏ פרופסור יווני אורתודוקסי לדתות.‏ ”‏לא ייתכן שרוח הקודש המגלה את דברו של אלוהים תיכלא בין דפיו של ספר”‏.‏ היכן ניתן למצוא מקור מהימן אחר של התגלות אלוהית?‏ בספרו הבנת הכנסייה היוונית אורתודוקסית (‏Understanding the Greek Orthodox Church)‏ טוען קונסטנטלוס:‏ ”‏המסורת הקדושה וכתבי־​הקודש נחשבים לשני צדיו של אותו מטבע”‏.‏

בלב לבה של ”‏המסורת הקדושה”‏ מצויים תורותיהם וכתביהם של אבות הכנסייה.‏ הם היו תיאולוגים בולטים ופילוסופים ”‏משיחיים”‏ שחיו בין המאה השנייה למאה החמישית לספירה.‏ מה מידת השפעתם על החשיבה ”‏המשיחית”‏ בת זמננו?‏ האם משנתם מבוססת על המקרא?‏ על איזה יסוד מוצק צריכה להישען האמת המשיחית עבור תלמיד של ישוע המשיח?‏

רקע היסטורי

באמצע המאה השנייה לספירה היו כמה מקרב ה”‏משיחיים”‏ שהגנו על אמונתם מפני רודפים רומיים וכופרים.‏ עם זאת,‏ בתקופה זו נשמעו קולות תיאולוגיים רבים.‏ ויכוחים תיאולוגיים סביב ”‏אלוהותו”‏ של ישוע וסביב טבעה ופעליה של רוח הקודש לא הסתכמו בחילוקי דעות עיוניים.‏ אי־הסכמות מרות וקרעים בלתי ניתנים לאיחוי באשר לדוקטרינה ה”‏משיחית”‏ גלשו לתחומים פוליטיים ותרבותיים והולידו עם הזמן מהומות,‏ מרידות,‏ מאבקים אזרחיים ומלחמות.‏ ההיסטוריון פול ג׳ונסון כותב:‏ ”‏הנצרות החלה בבלבול,‏ במחלוקות ובפילוגים וכך המשיכה.‏ .‏.‏.‏ הארצות שבמרכזו ובמזרחו של איזור הים התיכון במאה השנייה והשלישית לספירה הוצפו באינספור מושגים דתיים שהתחרו על דעת הקהל.‏ .‏.‏.‏ מן ההתחלה אפוא היו זרמים שונים בנצרות ולא היה ביניהם הרבה מן המשותף”‏.‏

בתקופה זו צצו כפטריות אחרי הגשם סופרים והוגי דעות שסברו שמן ההכרח לפרש את עיקרי האמונה ה”‏משיחיים”‏ במונחים פילוסופיים.‏ כדי להתחבב על עובדי אלילים מלומדים שנעשו ”‏משיחיים”‏ חדשים,‏ נשענו אותם סופרים דתיים במידה ניכרת על ספרות יוונית ויהודית קדומה יותר.‏ החל ביוסטינוס העֵד (‏100–165 לספירה)‏,‏ שכתב ביוונית,‏ נעשו ה”‏משיחיים”‏ יותר ויותר מתוחכמים בהטמעת המורשת הפילוסופית של התרבות היוונית.‏

המגמה באה לידי הגשמה בדמות כתביו של אוריגֶנֶס (‏185–254 לספירה)‏,‏ סופר יווני מאלכסנדריה.‏ חיבורו של אוריגנס על העקרונות היה המאמץ השיטתי הראשון להסביר את עיקריה של התיאולוגיה ה”‏משיחית”‏ במונחים של הפילוסופיה היוונית.‏ ועידת נִיקֵיאָה (‏325 לספירה)‏,‏ בניסיונה להסביר ולבסס את ה”‏אלוהות”‏ של ישוע,‏ היתה ציון דרך ונתנה תנופה חדשה לפירוש הדוֹגמה ה”‏משיחית”‏.‏ ועידה זו ציינה את תחילתה של תקופה שבמהלכה כונסו ועידות כנסייה כלליות שתכליתן היתה להגדיר את הדוֹגמה ביתר דייקנות.‏

סופרים ונואמים

אֶאוּזֶבּיוּס מקיסריה,‏ שכתב בימי ועידת נִיקֵיאָה הראשונה,‏ היה מתומכיו המוצהרים של הקיסר קונסטנטינוס.‏ במשך יותר מ־100 שנה אחרי ניקיאה,‏ על רקע ויכוחים מרים וממושכים,‏ פיתחו תיאולוגים — שרובם כתבו יוונית — את עיקר האמונה הבולט ביותר בנצרות,‏ השילוש.‏ הבולטים מביניהם היו אתנַסיוּס,‏ בישוף אלכסנדריה הדעתן ושלושה ראשי כנסייה מקפדוקיה שבאסיה הקטנה ‏—‏ בַּסִילְיוּס הגדול,‏ אחיו גְרֶגוֹרְיוּס מִנִיסָה וחברם גְרֶגוֹריוּס מִנַזְייַנְז.‏

הסופרים והמטיפים בעת ההיא קנו לעצמם כושר התבטאות ברמה גבוהה.‏ גְרֶגוֹריוּס מִנַזְייַנְז וכְּריסוֹסְטוֹמוֹס יואַנֶס (‏שמשמעו ”‏בעל פה הזהב”‏)‏ ביוונית ואַמְבּרוֹזיוּס ממילאנו ואוֹגוּסטינוּס מֵהִיפּוֹ בלטינית היו נואמים בחסד,‏ מומחים באומנות המכובדת והפופולרית ביותר של אותה תקופה.‏ גדול הסופרים בימים ההם היה אוגוסטינוס.‏ לחיבוריו התיאולוגיים נודעת השפעה מקיפה על החשיבה ה”‏משיחית”‏ בת זמננו.‏ הִייֶרוֹנִימוּס,‏ גדול הסופרים בימיו,‏ היה העורך הראשי של ה’‏ווּלגַטה’‏,‏ תרגום תנ״ך מן השפות המקוריות ללטינית.‏

אך השאלות החשובות הן:‏ האם אבות הכנסייה דבקו במקרא?‏ האם הסתמכו בעיקר על כתבי־הקודש שנכתבו בהשראה?‏ האם כתביהם הם מקור מהימן לרכישת ידע מדויק על אלוהים?‏

תורות של אלוהים או תורות של בני אדם?‏

לא מזמן כתב מטרופוליטן מתודיוס,‏ יווני אורתודוכסי מפיסידיה,‏ את הספר יסודותיה ההלניסטיים של הנצרות (‏The Hellenic Pedestal of Christianity)‏,‏ והראה שהתרבות והפילוסופיה היווניות סיפקו את התשתית של החשיבה ה”‏משיחית”‏ המודרנית.‏ הוא מודה בספרו ללא היסוס:‏ ”‏כמעט כל אבות הכנסייה הבולטים מצאו שימוש רב ביסודות היווניים.‏ הם שאלו אותם מן המקורות היווניים הקלאסיים הקדומים והשתמשו בהם ככלי־עזר להבנת עיקרי האמונה המשיחיים ולהבעתם בדייקנות”‏.‏

ראה,‏ לדוגמה,‏ את המושג שהאב,‏ הבן ורוח הקודש מרכיבים את השילוש.‏ אבות כנסייה רבים נעשו לחסידי שילוש מושבעים אחרי ועידת ניקיאה.‏ כתביהם וביאוריהם היו גורם מכריע בהפיכת השילוש לדוקטרינה עיקרית בנצרות.‏ אולם,‏ האם תורת השילוש מבוססת על המקרא?‏ לא.‏ אם כן היכן מצאו אותה אבות הכנסייה?‏ מילון לדתות מציין שרבים טוענים כי השילוש ”‏הוא סטייה שהושאלה מן הדתות הפגאניות והושתלה בדת המשיחית”‏.‏ והספר הפגאניזם בנצרות (‏The Paganism in Our Christianity)‏ מאשר:‏ ”‏[‏השילוש]‏ צמח מקרקע פגאנית לחלוטין”‏a (‏יוחנן ג׳:‏16;‏ י״ד:‏28‏)‏.‏

תן דעתך לאמונה בהישארות הנפש שלפיה חלק מסוים באדם מוסיף לחיות לאחר מות הגוף.‏ גם כאן מילאו אבות הכנסייה תפקיד מכריע להכנסת תפיסה זו לתוך דת שלא לימדה את תורת הישארות הנפש.‏ המקרא מראה בבירור שהנפש היא בת תמותה:‏ ”‏הנפש החוטאת היא תמות”‏ (‏יחזקאל י״ח:‏4‏)‏.‏ על סמך מה האמינו אבות הכנסייה בהישראות הנפש?‏ ”‏המושג הנוצרי בדבר נפש רוחנית שנבראת בידי אלוהים ומוחדרת לתוך הגוף ברגע ההתעברות כדי שהאדם יהפוך ליחידה חיה הוא פרי התפתחות ארוכת ימים בפילוסופיה הנוצרית.‏ רק בזכות אוריגנס במזרח ואוגוסטוס הקדוש במערב נתפסה הנפש כהוויה רוחנית וכמושג פילוסופי.‏ .‏.‏.‏ [‏תורת אוגוסטוס]‏ חבה את קיומה בעיקר (‏כולל כמה מגרעות)‏ לניאו־אפלטוניות”‏,‏ אומרת האנציקלופדיה הקתולית החדשה.‏ כתב־העת החיים הפְּרֶסְבִּיטֶרְיָאנִיים מציין:‏ ”‏הישארות הנפש היא מושג יווני שנוצר בכתות־סתר קדומות ושוכלל בידי הפילוסוף אפלטון”‏.‏b

הבסיס המוצק לאמת המשיחית

לאחר דיון קצר ברקע של אבות הכנסייה ובשורשי תורותיהם,‏ מן הראוי לשאול:‏ האם יאה למשיחי אמיתי לבסס את אמונותיו על תורותיהם של אבות הכנסייה?‏ הנה תשובת המקרא.‏

קודם כל,‏ ישוע עצמו שלל את השימוש בתואר הדתי ”‏אב”‏.‏ הוא אמר:‏ ”‏אל תקראו ’‏אב’‏ לאיש מכם בארץ,‏ כי אחד הוא אביכם שבשמים”‏ (‏מתי כ״ג:‏9‏)‏.‏ השימוש במונח ”‏אב”‏ לציון אישיות דתית כלשהי אינו משיחי ואינו מקראי.‏ כתיבת דברו של אלוהים נחתמה ב־98 לספירה בערך,‏ עם כתביו של השליח יוחנן.‏ אם כן,‏ משיחיים אמיתיים אינם צריכים לשאת עיניהם לאדם כלשהו ולראות בו מקור של התגלות אלוהית.‏ הם נזהרים שלא ’‏להפר את דבר אלוהים’‏ למען מסורות אנוש.‏ זהו צעד קטלני מבחינה רוחנית לתת למסורות אנוש לתפוס את מקומו של דבר־אלוהים.‏ ישוע אמר:‏ ”‏אם עיוור מדריך את העיוור הרי שניהם יפלו לבור”‏ (‏מתי ט״ו:‏​6,‏ 14‏)‏.‏

האם זקוק המשיחי להתגלות נוספת מלבד דברו של אלוהים במקרא?‏ לא.‏ ספר ההתגלות מזהיר מפני הוספת דבר לכתוב:‏ ”‏איש אם יוסיף עליהם,‏ יוסיף עליו אלוהים את המכות הכתובות בספר הזה”‏ (‏ההתגלות כ״ב:‏18‏)‏.‏

האמת המשיחית גלומה בדברו הכתוב של אלוהים,‏ המקרא (‏יוחנן י״ז:‏17;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16;‏ יוחנן ב׳.‏ 1–4‏)‏.‏ הבנה מדויקת של המקרא אינה תלויה בפילוסופיה חילונית.‏ באשר לאנשים שניסו להסביר את ההתגלות האלוהית בחוכמת אנוש,‏ יש מקום לחזור על שאלותיו של השליח פאולוס:‏ ”‏איה החכם?‏ איה הבקי בתורה?‏ איה המתפלמס של העולם הזה?‏ האם לא שם האלוהים את חוכמת העולם לאיוולת?‏”‏ (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏20‏)‏.‏

יתרה מזו,‏ הקהילה המשיחית האמיתית היא ”‏עמוד האמת ויסודה”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏ משגיחיה שומרים על טוהר הוראתם במסגרת הקהילה,‏ ואינם מאפשרים לגורמים מזהמים מבחינה דוקטרינלית לחלחל לתוכה (‏טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏​15–18,‏ 25‏)‏.‏ הם מרחיקים מן הקהילה ’‏נביאי שקר,‏ מורי שקר ותורות הרסניות’‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏1‏)‏.‏ לאחר מות השליחים,‏ הרשו אבות הכנסייה ש’‏רוחות מטעות ותורות של שדים’‏ יקנו שביתה בקהילה ה”‏משיחית”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏1‏)‏.‏

השלכות הכפירה ניכרות כיום בנצרות.‏ עיקרי אמונתה ומנהגיה רחוקים מרחק שמים וארץ מן האמת המקראית.‏ היסטוריון המתמחה בתולדות הנצרות,‏ פון קמפנהאוזן,‏ מציין באשר להשפעתם של אבות הכנסייה,‏ ”‏התיאולוגיה.‏.‏.‏ איבדה כל קשר ישיר עם המקרא”‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 18]‏

האבות מקפדוקיה

”‏הכנסייה האורתודוקסית.‏.‏.‏ רוחשת הערצה מיוחדת לסופרים בני המאה הרביעית,‏ ובייחוד למי שזכו לכינוי ’‏שלושת ראשי הדת הגדולים’‏,‏ גְרֶגוֹריוּס מִנַזְייַנְז,‏ בַּסִילְיוּס הגדול וכְּריסוֹסְטוֹמוֹס יואַנֶס”‏,‏ אומר הסופר קליסטוס הנזיר.‏ האם ביססו אבות כנסייה אלו את תורותיהם על כתבי־הקודש?‏ באשר לבַּסִילְיוּס הגדול,‏ מציין הספר אבות הכנסייה היוונית (‏The Fathers of the Greek Church)‏:‏ ”‏במכתביו ניכרת זיקה ארוכת ימים לאפלטון,‏ להוֹמֶרוֹס ולהיסטוריונים ולנואמים,‏ והם ללא ספק הותירו את רישומם על סגנונו.‏ .‏.‏.‏ בַּסִילְיוּס נשאר ’‏יווני’‏”‏.‏ הוא הדין לגבי גְרֶגוֹריוּס מִנַזְייַנְז.‏ ”‏להשקפתו,‏ ניצחונה ועליונותה של הכנסייה יבואו לידי ביטוי עילאי על־ידי אימוץ מוחלט של מסורות התרבות הקלאסית”‏.‏

באשר לשלושתם כתב פרופסור פאנאגיאוטיס ק.‏ כריסטו:‏ ”‏הם אומנם מזהירים מדי פעם מפני ’‏פילוסופיה ותעתועי הבל’‏ [‏קולוסים ב׳:‏8‏]‏ — כדי לא לסור ממצוות הברית החדשה — אך בה בעת לומדים בשקדנות פילוסופיה ומערכות כללים הנגזרות מתוכה ואף ממליצים להורות אותן לאחרים”‏.‏ ברור אפוא,‏ שאבות כנסייה אלו סברו שלא די במקרא כדי לתמוך במושגיהם.‏ כלום ייתכן שחיפושם אחר אסמכתאות אחרות מלמד שתורותיהם היו זרות למקרא?‏ השליח פאולוס הזהיר את המשיחיים העברים:‏ ”‏אל תיסחפו על־ידי תורות שונות וזרות”‏ (‏עברים י״ג:‏9‏)‏.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

CORBIS/.‏A.‏S ,‏Archivo Iconografico ©

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 20]‏

קירילוס מאלכסנדריה אב כנסייה שנוי במחלוקת

אחד האישים השנויים ביותר במחלוקת בקרב אבות הכנסייה הוא קירילוס מאלכסנדריה (‏375–444 לספירה)‏.‏ ההיסטוריון האנס פון קמפנהאוזן מתאר אותו כטיפוס ”‏דוגמטי,‏ אלים וערמומי,‏ מבושם מגדולת ייעודו ומכבוד משרתו”‏.‏ הוא מוסיף:‏ ”‏מעולם לא חשב דבר לנכון אלא אם כן ראה בו תועלת אישית להגדלת כוחו וסמכותו.‏ .‏.‏.‏ האכזריות וחוסר המצפון שאפיינו את שיטותיו מעולם לא הטרידו את מנוחתו”‏.‏ כשכיהן כבישוף של אלכסנדריה,‏ נקט שיטות של שוחד,‏ עלילות והשמצות להדחת הבישוף של קונסטנטינופול.‏ הוא נחשב למי שאחראי לרציחתה האכזרית של הפילוסופית הנודעת הִיפַּטְיָה ב־415 לספירה.‏ בעניין כתביו התיאולוגיים של קירילוס אומר קמפנהאוזן:‏ ”‏הוא החל בשיטה של בירור שאלות בענייני אמונה לא רק על בסיס המקרא אלא גם בסיוען של ציטטות מתאימות ואסופות של ציטטות מפי בני סמכא ידועי שם”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

הִייֶרוֹנִימוּס

‏[‏שלמי תודה]‏

Garo Nalbandian