הפילוסופיה היוונית — האם העשירה את הקהילה המשיחית?‏

‏”‏הנצרות,‏ חרף הסתייגותה מן התרבות היוונית והרומית הפאגאנית,‏ ספגה לתוכה חלק ניכר מן הפילוסופיה הקלאסית”‏ ‏(‏אנציקלופדיה אמריקנה)‏.‏

מבין האישים שנודעה להם השפעה מכרעת על החשיבה ה”‏משיחית”‏,‏ מחזיק אוגוסטינוס ה”‏קדוש”‏ במעמד בלתי מעורער.‏ האנציקלופדיה בריטניקה החדשה מציינת כי ”‏מוחו של [‏אוגוסטינוס]‏ היה כור ההיתוך,‏ שבו הדת של הברית החדשה התמזגה לחלוטין עם המסורת האפלטונית של הפילוסופיה היוונית;‏ ומוח זה היה גם האמצעי שדרכו הועבר תוצר המיזוג לקתוליות של ימי־הביניים ולפרוטסטנטיות של הרנסנס”‏.‏

מורשתו של אוגוסטינוס לא חלפה מן העולם.‏ בהתייחסו להיקף השפעתה של הפילוסופיה היוונית על הנצרות,‏ אמר דאגלס ט.‏ הולדן:‏ ”‏התיאולוגיה הנוצרית התמזגה עם הפילוסופיה היוונית,‏ עד כדי כך שמי שהתחנכו לאורה הם בעלי תשעה קבין חשיבה יוונית וקב אחד חשיבה משיחית”‏.‏

חוקרים אחדים מאמינים באמונה שלימה שהשפעה פילוסופית זו שיפרה את הקהילה המשיחית בראשית דרכה,‏ העשירה את תורותיה והוסיפה על קסמה.‏ האם זה נכון?‏ כיצד ומתי באה לידי ביטוי השפעתה של הפילוסופיה היוונית?‏ האם אכן העשירה השפעה זו את הקהילה המשיחית או שמא השחיתה אותה?‏

מאיר עיניים יהיה להתחקות אחר כמה התפתחויות מן המאה השלישית לפה״ס עד המאה החמישית לספירה,‏ על־ידי בחינת ארבעה מונחים מוזרים:‏ (‏א)‏ ”‏יהדות הלניסטית”‏,‏ (‏ב)‏ ”‏הלניזם משיחי”‏,‏ (‏ג)‏ ”‏נצרות הלניסטית”‏,‏ (‏ד)‏ ”‏פילוסופיה נוצרית”‏.‏

‏”‏יהדות הלניסטית”‏

המושג הראשון,‏ ”‏יהדות הלניסטית”‏,‏ טומן בחובו סתירה.‏ דתם המקורית של העברים,‏ שנוסדה בידי יהוה אלוהי האמת,‏ אסור היה לה להיטמא במושגי דת כוזבים (‏דברים י״ג:‏1;‏ משלי ל׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ אלא שמן ההתחלה נשקפה סכנה לטוהרה של עבודת אלוהים מצד מִנהגים ודרכי חשיבה של דתות הכזב של עמי הסביבה — כגון המצרים,‏ הכנענים והבבלים.‏ למרבה הצער,‏ דבקה שחיתות רבה בדתו של עם ישראל (‏שופטים ב׳:‏11–13‏)‏.‏

חלפו מאות שנים,‏ ובמאה הרביעית לפה״ס כשסופחה ארץ ישראל לאימפריה היוונית שבראשה עמד אלכסנדר הגדול,‏ הגיעה השחיתות הדתית לשפל המדרגה.‏ זו הותירה אחריה מורשת הרסנית ארוכת ימים.‏ אלכסנדר גייס יהודים לצבאו.‏ המגעים בין היהודים לבין הכובשים החדשים הטביעו חותם עמוק על החשיבה הדתית היהודית.‏ חשיבה הלניסטית חילחלה לתוך החינוך היהודי.‏ יַאסוֹן הכהן הגדול ידוע כמי שהקים אקדמיה יוונית בירושלים ב־175 לפה״ס לקידום לימודי כתביו של הוֹמֶרוֹס.‏

שומרוני שחי במחצית השנייה של המאה השנייה לפה״ס,‏ חתר להציג את ההיסטוריה המקראית כהיסטוריוגרפיה הלניסטית.‏ ספרים יהודיים אפוקריפיים,‏ כגון ספר יהודית וספר טוביה,‏ מתייחסים לאגדות ארוטיות יווניות.‏ קמו מספר פילוסופים יהודים שניסו ליצור חפיפה בין החשיבה היוונית לבין הדת היהודית והתנ״ך.‏

הבולט מביניהם הוא פילון,‏ יהודי בן המאה הראשונה לספירה.‏ הוא אימץ את תורותיהם של אפלטון (‏מאה רביעית לפה״ס)‏,‏ של הפיתַגורִיים ושל הסטואיקַנים.‏ היהודים הושפעו עמוקות מהשקפותיו.‏ לסיכום חדירתה האינטלקטואלית של החשיבה היוונית לתוך התרבות היהודית,‏ כתב הסופר היהודי מקס דימונט:‏ ”‏כשהם מועשרים בחשיבה אפלטונית,‏ בתורת־ההיגיון של אריסטו ובמדע של אווקלידס,‏ ניגשו המלומדים היהודים אל התורה בכלים חדשים.‏ .‏.‏.‏ הם החלו להוסיף חשיבה יוונית להתגלות היהודית”‏.‏

ברבות הימים כבשו הרומאים את האימפריה היוונית והשתלטו על ירושלים.‏ מתוך כך נסללה הדרך לשינויים מהותיים יותר.‏ התורות הפילוסופיות והדתיות של אנשי הרוח שניסו לפתח ולמזג את רעיונותיו של אפלטון לבשו עד למאה השלישית לספירה את צורתם המוגדרת הידועה כיום בכינוי ניאו־אפלטוניות.‏ אסכולה זו הותירה את רישומה העמוק על הדת המשיחית שסטתה מדרך הישר.‏

‏”‏הלניזם משיחי”‏

בחמש מאות השנים הראשונות לספירה ניסו כמה הוגי דעות למצוא קשר בין הפילוסופיה היוונית לבין האמת הגלויה שבמקרא.‏ הספר תולדות הנצרות (‏A History of Christianity)‏ מציין:‏ ”‏חסידי המטפיזיקה הנוצרים נדרשו לתאר את היוונים שחיו עשרות שנים לפני המשיח כמי שחתרו בנחישות אך כסומא בארובה להגיע לידיעת האלוהים,‏ והמציאו את ישוע כבדרך נס,‏ כלומר,‏ הגו את הדת המשיחית במוחם האלילי המוגבל”‏.‏

פְּלוטינוֹס (‏205–270 לספירה)‏,‏ מראשוני הוגי דעות אלו,‏ פיתח מערכת שהתבססה בעיקרה על תורת האידיאות של אפלטון.‏ הוא הציג את מושג הנפש הנבדלת מן הגוף.‏ פרופסור א.‏ וו.‏ הופקינס אמר עליו:‏ ”‏התיאולוגיה שלו.‏.‏.‏ השפיעה לא מעט על הוגי החשיבה הנוצרית”‏.‏

‏”‏נצרות הלניסטית”‏ ו”‏פילוסופיה נוצרית”‏

מן המאה השנייה לספירה החלו הוגי דעות ”‏משיחיים”‏ להשקיע מאמצים נמרצים כדי להתחבב על אנשי רוח פאגאניים.‏ חרף אזהרתו הברורה של השליח פאולוס מפני ”‏דיבורים תפלים וחסרי קדושה”‏,‏ ומפני ”‏טענות ופירכות של מה שבכזב מכונה ’‏דעת’‏”‏,‏ שילבו מורים אלו במשנתם יסודות פילוסופיים מן התרבות ההלניסטית שרווחה סביבם (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏20‏)‏.‏ דוגמתו של פילון הראתה שאולי אפשר ליצור חפיפה בין המקרא לבין המושגים האפלטוניים.‏ (‏השווה פטרוס ב׳.‏ א׳:‏16‏.‏)‏

הקורבן האמיתי היתה,‏ כמובן,‏ האמת המקראית.‏ מורים ”‏משיחיים”‏ ניסו להוכיח שהדת המשיחית עולה בקנה אחד עם ההומניזם היווני־רומי.‏ קְלֶמֶנְס מאלכסנדריה ואוריגֶנֶס (‏מאות השנייה והשלישית לספירה)‏ יצרו מתוך הניאו־אפלטוניות את הבסיס למה שכונה ”‏הפילוסופיה הנוצרית”‏.‏ אַמְבְּרוֹזיוּס (‏339–397 לספירה)‏ בישוף מילאנו,‏ ”‏אימץ את התורה היוונית העדכנית ביותר,‏ נוצרית ואלילית כאחת — במיוחד את יצירותיו.‏.‏.‏ של פְּלוטינוֹס חסיד הניאו־אפלטוניזם עובד האלילים”‏.‏ הוא ניסה להעניק ללטינים מלומדים גרסה קלאסית של הדת המשיחית.‏ ואוגוסטינוס הלך בעקבותיו.‏

יותר ממאה שנה לאחר מכן,‏ ניסה דִיוֹנִיסְיוֹס מֵאַרֶאוֹפַּגוֹס (‏המכונה גם פסבדו־דיוֹנִיסְיוֹס)‏,‏ נזיר סורי,‏ לקשר בין הפילוסופיה הניאו־אפלטונית לבין התיאולוגיה ”‏המשיחית”‏.‏ אנציקלופדיה אחת מוסרת כי ”‏לכתביו נודעה השפעה ניאו־אפלטונית מובהקת על חלק ניכר מן התורה והפולחן של הנצרות בימי־הביניים.‏.‏.‏ השפעה אשר יצרה מאפיינים שונים בטבעה הדתי והפולחני של הנצרות הקיימים עד עצם היום הזה”‏.‏ איזה זלזול בוטה בדבריו של השליח פאולוס אשר הזהיר מפני ’‏פילוסופיה ותעתועי הבל,‏ על־פי מסורות של בני אדם’‏!‏ (‏קולוסים ב׳:‏8‏)‏.‏

גורמי זיהום משחיתים

נאמר כי ”‏האפלטוניסטים הנוצרים נתנו עדיפות ראשונה להתגלות האל וראו בפילוסופיה האפלטונית האמצעי הטוב ביותר שבנמצא להבנתם ולהגנתם של עיקרי האמונה המקראיים ומסורת הכנסייה”‏.‏

אפלטון היה משוכנע שקיימת נפש בת־אלמוות.‏ אחת מתורות הכזב הבולטות ביותר שהסתננו לתיאולוגיה הנוצרית היא הישארות הנפש.‏ בשום פנים ואופן לא היה זה מוצדק לאמץ תורה זו כדי להתחבב על ההמונים.‏ כשבישר באתונה,‏ לב ליבה של התרבות היוונית,‏ לא לימד השליח פאולוס את תפיסתו של אפלטון בנושא הנפש.‏ הוא בישר על תחיית המתים על־פי האמונה המשיחית,‏ חרף העובדה שרבים ממאזיניו היווניים התקשו לקבל את דבריו (‏מעשי השליחים י״ז:‏22–32‏)‏.‏

בניגוד לפילוסופיה היוונית,‏ כתבי־הקודש מלמדים בבירור שהנפש אינה משהו ששייך לאדם,‏ אלא היא האדם עצמו (‏בראשית ב׳:‏7‏)‏.‏ במוות חדלה הנפש להתקיים (‏יחזקאל י״ח:‏4‏)‏.‏ בקהלת ט׳:‏5 כתוב:‏ ”‏החיים יודעים שימותו;‏ והמתים אינם יודעים מאומה,‏ ואין עוד להם שכר,‏ כי נשכח זכרם”‏.‏ תורת הישארות הנפש אינה מבוססת על המקרא.‏

תורת כזב נוספת כרוכה במעמדו של ישוע בקיומו הקדם אנושי — הדעה שהוא היה שווה לאביו.‏ הספר הכנסייה בשלוש המאות הראשונות (‏The Church of the First Three Centuries)‏ מציין:‏ ”‏תורת השילוש.‏.‏.‏ מוצאה ממקור זר לחלוטין לתנ״ך ולכתבים המשיחיים”‏.‏ מהו המקור?‏ התורה ”‏צמחה והולבשה על הקהילה המשיחית בידי אבות הכנסייה חסידי אפלטון”‏.‏

עם הזמן הושפעו אבות הכנסייה יותר ויותר מן הניאו־אפלטוניות,‏ וגדל מספרם של חסידי תורת השילוש.‏ הפילוסופיה הניאו־אפלטונית של המאה השלישית איפשרה להם לכאורה להבין את הבלתי ניתן להבנה — לדַמות אל בעל שלוש דמויות לאל אחד.‏ על בסיס נימוקים פילוסופיים טענו כי שלוש דמויות יכולות להיות אל אחד ובו בעת לשמור על ייחודיותן.‏

אך האמת המקראית מבהירה בעליל כי יהוה הוא לבדו האל הכל יכול,‏ ישוע המשיח בנו קטן ממנו במעמדו ונברא על־ידיו,‏ ורוח הקודש היא כוחו הפעיל (‏דברים ו׳:‏4;‏ ישעיהו מ״ה:‏5;‏ מעשי השליחים ב׳:‏4;‏ קולוסים א׳:‏15;‏ ההתגלות ג׳:‏14‏)‏.‏ תורת השילוש מבזה את אלוהי האמת האחד והיחיד,‏ מבלבלת את האנשים ומרחיקה אותם מאל שאין באפשרותם להבינו.‏

קורבן נוסף של ההשפעה הניאו־אפלטונית על החשיבה המשיחית היתה התקווה המקראית של מלכות אלף השנים (‏מִילֶנַרְיַאנִיזְם)‏ (‏ההתגלות כ׳:‏4–6‏)‏.‏ אוריגֶנֶס נודע כמי ששלל את חסידי אמונה זו.‏ מדוע יצא נגד עיקר אמונה מקראי מבוסס היטב זה של שלטון המשיח לאלף שנים?‏ האנציקלופדיה הקתולית משיבה:‏ ”‏לאור הניאו־אפלטוניות שעליה הושתתו תורותיו.‏.‏.‏ לא יכול היה [‏אוריגֶנֶס]‏ לתמוך בחסידי המִילֶנַרְיַאנִיזְם”‏.‏

האמת

בין ההתפתחויות שהוזכרו לעיל ובין האמת אין ולא כלום.‏ האמת היא כל עיקרי האמונה המשיחיים שבתוך המקרא (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏2;‏ טיטוס א׳:‏1,‏ 14;‏ יוחנן ב׳.‏ פסוקים 1–4‏)‏.‏ המקרא הוא מקור האמת הבלעדי (‏יוחנן י״ז:‏17;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏

אויבו של יהוה,‏ של האמת,‏ של האנושות ושל חיי־הנצח — השטן ה”‏רוצח”‏ ו”‏אבי השקר”‏ — משתמש בדרכים רבות ונלוזות לסלף את האמת (‏יוחנן ח׳:‏44‏;‏ השווה קורינתים ב׳.‏ י״א:‏3‏)‏.‏ בין האמצעים החזקים ביותר שעומדים לרשותו הן תורותיהם של הפילוסופים היוונים עובדי האלילים — תורות המשקפות את דרכי החשיבה שלו — ובעזרתן ניסה לשנות את תוכנם וטבעם של עיקרי האמונה המשיחיים.‏

מיזוג לא־טבעי זה בין התורה המשיחית לבין הפילוסופיה היוונית הוא ניסיון להוריד מערכה של האמת המקראית,‏ להחליש את כוחה ולגרוע מקסמה בעיני הענווים,‏ ישרי הלב ומחפשי האמת הנכונים ללמוד (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏1,‏ 2,‏ 19,‏ 20‏)‏.‏ זהו גם ניסיון לטמא את האמת המקראית הברורה כשמש,‏ ולטשטש את הגבולות בין אמת לשקר.‏

כיום,‏ בהנהגת ישוע המשיח ראש הקהילה,‏ מועלים עיקרי האמונה המשיחיים על נס.‏ שוחרי האמת הכנים יכולים לזהות בנקל את הקהילה המשיחית האמיתית על־פי פירותיה (‏מתי ז׳:‏16,‏ 20‏)‏.‏ עדי־יהוה מעוניינים בחפץ לב לעזור להם למצוא את מֵי האמת הזכים ולסייע להם להחזיק בתקוות חיי־הנצח שמציע יהוה אבינו (‏יוחנן ד׳:‏14;‏ טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏19‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 11]‏

אוגוסטינוס

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 10]‏

טקסט יווני:‏ מן הספר Ancient Greek Writers: Plato’s Phaedo, 1957; Ioannis N. Zacharopoulos, Athens אפלטון:‏ Musei Capitolini, Roma