צוהר אל העבר
אפלטון
אפלטון (בערך 427–347 לפה״ס) היה פילוסוף יווני עובד אלילים. הוא נולד באתונה למשפחה אריסטוקרטית וזכה להשכלה נרחבת בדומה לצעירים יוונים אחרים בני המעמד הגבוה. הוא הושפע רבות מהפילוסוף המהולל סוקרטס ומתלמידיו של פיתגורס, שהיה פילוסוף ומתמטיקאי.
לאחר שנדד באגן הים התיכון ועסק בפוליטיקה בסירקוזה, עיר יוונית בסיציליה, חזר אפלטון לאתונה וייסד שם את ה”אקדמיה”. האקדמיה, הנחשבת בעיני רבים לאוניברסיטה הראשונה של אירופה, הפכה למרכז מחקר למתמטיקה ולפילוסופיה.
כיצד זה נוגע לך?
תורתו של אפלטון השפיעה במידה רבה על אמונותיהם הדתיות של מיליונים, שרבים מהם מניחים בטעות שאמונותיהם מבוססות על המקרא. אחד הרעיונות הבולטים ביותר בתורתו הוא הרעיון שלאדם יש נפש בת אלמוות הממשיכה להתקיים לאחר מות הגוף הפיזי.
”הישארות הנפש היא אחד הנושאים האהובים על אפלטון” (גוף ונפש בפילוסופיה הקדומה).
אפלטון גילה עניין רב בחיים שלאחר המוות. הספר גוף ונפש בפילוסופיה הקדומה (Body and Soul in Ancient Philosophy) מציין ש”הישארות הנפש היא אחד הנושאים האהובים על אפלטון”. הוא היה משוכנע לגמרי ש”הנפש ממשיכה להתקיים לאחר התגלמותה הגשמית הנוכחית, ושהיא מקבלת את הגמול או העונש הראויים לה” בחיים שלאחר המוות, וזאת בהתאם לאופן שבו חי האדם עלי אדמות.a
כיצד הופצה תורתו של אפלטון?
לאקדמיה האפלטונית נודעה השפעה רבה במהלך 900 השנים שבהן פעלה, מ־387 לפה״ס עד 529 לספירה. הפילוסופיה של אפלטון צברה פופולריות במדינות שנשלטו בידי יוון ורומא. הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני אימץ את האפלטוניזם, וכך עשו גם מנהיגי דת נוצרים רבים. כתוצאה מכך, חלחלו ליהדות ולנצרות רעיונות פילוסופיים פגאניים, לרבות מושג הישארות הנפש.
”כל התיאולוגיה הנוצרית נשענת, לפחות במידה מסוימת, על הפילוסופיה היוונית... בעיקר על האפלטוניזם”, מציין מילון המקרא בהוצאת אנקור (אנג׳), ”אולם מספר הוגי דעות נוצרים... ראויים לתואר אפלטוניסטים נוצרים”. השווה בין הנאמר במקורות הבאים.
מה אמר אפלטון: ”[בעת המוות] האני האמיתי של כל איש מבינינו, הוא שאנו קוראים לו ’נשמתו בת האלמוות’, יסתלק אל אלים אחרים כדי לתת שם דין וחשבון שלקראתו... יחזק לבו של האיש הטוב, ויגורנו הרע” (כתבי אפלטון — ספר החוקים יב).
מה נאמר במקרא: הנפש היא האדם עצמו או חייו של האדם. גם בעלי החיים הם נפשות. במוות חדלה הנפש להתקיים.b תן דעתך לפסוקים הבאים:
”אדם הראשון היה לנפש חיה” (קורינתים א׳. ט״ו:45).
”ויאמר אלוהים: ’תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחייתו ארץ’” (בראשית א׳:24).
”תמות נפשי” (במדבר כ״ג:10).
”הנפש החוטאת היא תמות” (יחזקאל י״ח:4).
ברור אפוא שהמקרא אינו מלמד שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר מות הגוף הפיזי. אם כן, שאל את עצמך: ’האם האמונה שלי מבוססת על המקרא או על הפילוסופיה של אפלטון?’
a אומנם אפלטון תרם במידה ניכרת להפצת הרעיון של נפש בת אלמוות, אך הוא לא היה הראשון שאימץ רעיון זה. תפיסה זו על צורותיה השונות כבר הייתה מושרשת זמן רב בדתות פגאניות, לרבות דתות מצרים ובבל.
b המקרא מלמד שהמתים ישנים כביכול וצפויים לקום לתחייה (קהלת ט׳:5; יוחנן י״א:11–14; מעשי השליחים כ״ד:15). לעומת זאת, אילו הייתה הנפש בת אלמוות, היא לא הייתה יכולה למות ולא הייתה זקוקה לתחייה.