לפני תשעים שנה התחלתי לזכור את בוראי הנאדר
סיפורו של אדווין רידג׳וול
ביום שביתת הנשק, ב־11 בנובמבר 1918, כונסו במפתיע הילדים בבית־ספרי לציון סיומה של המלחמה הגדולה, שכונתה מאוחר יותר מלחמת העולם הראשונה. הייתי אז רק בן חמש, ולא הבנתי לגמרי מה קורה. עם זאת, ממה שהוריי לימדו אותי על אלוהים, ידעתי שאינני רוצה ליטול חלק בטקס. התפללתי לאלוהים, אבל לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות. למרות זאת, לא השתתפתי בטקס. מאז ואילך זכרתי את בוראי הנאדר (קהלת י״ב:1).
מספר חודשים לפני התקרית הזאת בבית־הספר, עברנו לגור ליד גְלַזְגוֹ שבסקוטלנד. בערך באותו זמן שמע אבי את ההרצאה הפומבית בנושא ”מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”. ההרצאה שינתה את חייו. אבי ואימי החלו ללמוד את המקרא ופעמים רבות שוחחו יחד על מלכות אלוהים ועל הברכות שהיא תביא עימה. אני מודה לאלוהים על כך שמהתקופה ההיא והלאה לימדו אותי הוריי לאהוב את אלוהים ולשים בו את מבטחי (מש׳ כ״ב:6).
צעדיי הראשונים בשירות מורחב
בגיל 15 נפתחה בפניי האפשרות לרכוש השכלה גבוהה, אולם רציתי מאוד לשרת כמבשר בשירות מורחב. אבי סבר שאני צעיר מדי, ולכן עבדתי לזמן מה בעבודה משרדית. אך הרצון לשרת את יהוה בשירות מורחב בער בי, עד כדי כך שהחלטתי יום אחד לכתוב מכתב לג’. פ. רתרפורד אשר עמד אז בראש פעילות הבישור בעולם כולו. שאלתי אותו מה דעתו לגבי תוכניותיי. אח רתרפורד שלח לי מכתב תשובה ובו כתב: ”אם אתה מבוגר מספיק בשביל לעבוד, אתה מבוגר מספיק בשביל לעבוד בשירות האדון. ... אני מאמין שהאדון יברך אותך אם תעשה את המאמץ לשרתו נאמנה”. המכתב הזה, מ־10 במרס 1928, השפיע עמוקות על משפחתי. לא חלף זמן רב ואבי, אימי, אחותי הגדולה ואני שירתנו כמבשרים בשירות מורחב.
בשנת 1931, בכינוס שנערך בלונדון, קרא אח רתרפורד למתנדבים להפיץ את הבשורה בארצות זרות. התנדבתי, ונשלחתי יחד עם אנדרו ג׳ק אל קַאוּנַס, שהייתה אז בירת ליטא. הייתי בן 18.
מעבר לארץ זרה להכרזת בשורת המלכות
בימים ההם הייתה ליטא מדינה חקלאית ענייה, והכרזת הבשורה באזורים הכפריים הייתה כרוכה בקשיים. לא קל היה למצוא קורת גג, וחלק ממקומות הלינה שבהם שהינו זכורים לנו עד עצם היום הזה. לדוגמה, לילה אחד התעוררנו אנדרו ואני כי חשנו שמשהו מפריע לנו. אחרי שהדלקנו את מנורת השמן, ראינו שהמיטה מכוסה במאות פשפשים. נעקצנו מכף רגל ועד ראש! מדי בוקר במשך שבוע שלם היה עליי להיכנס לנהר סמוך ולעמוד במים הקרים שכיסו אותי עד הצוואר כדי להקל את הכאב. למרות הכול, היינו נחושים להמשיך בשירות. כעבור זמן קצר נפתרה בעיית הדיור. פגשנו זוג צעיר שקיבל את האמת המקראית. הם אירחו אותנו בביתם שהיה קטן אך נקי. שמחנו לישון על הרצפה, וזו הייתה הקלה של ממש!
ליטא הייתה נתונה אז להשפעתן החזקה של הכנסייה הקתולית והכנסייה הרוסית־אורתודוקסית. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספר מקרא. מטרתנו העיקרית הייתה לכסות שטח רב ככל האפשר ולהשאיר אצל המעוניינים כמה שיותר ספרות מקראית. תחילה היינו מוצאים מקום לינה בעיירה. בהמשך היינו מבשרים בזהירות בפאתי העיירה ואחר כך מכסים במהירות את העיירה עצמה. כך יכולנו בדרך כלל להשלים את מלאכתנו לפני שהכמרים המקומיים היו מספיקים לעורר נגדנו מהומות.
מהומה שיצרה תהודה ציבורית
בשנת 1934 נשלח אנדרו לשרת במשרד הסניף בקַאוּנַס, וזכיתי לשותף חדש: ג׳ון סמפה. היו לנו מספר חוויות בלתי נשכחות. יום אחד ביקרתי במשרדו של עורך דין בעיירה קטנה. האיש התרתח מזעם, שלף אקדח מאחת המגירות וציווה עליי להסתלק מהמקום. התפללתי חרישית ונזכרתי בעצה המקראית: ”מענה רך ישיב חמה” (מש׳ ט״ו:1). ”באתי לכאן כידיד עם בשורה טובה, ואני מודה לך על האיפוק”, אמרתי. האיש הרפה את אצבעו מן ההדק, ואני פסעתי לאחור בזהירות ויצאתי ממשרדו.
כשפגשתי את ג׳ון, הוא סיפר לי שגם הוא עבר חוויה מלחיצה. לקחו אותו לתחנת המשטרה כי האשימו אותו על לא עוול בכפו בגניבת שטר כסף בעל ערך גבוה מאישה שפגש. בתחנה הפשיטו אותו וערכו עליו חיפוש. כמובן, השטר לא היה ברשותו. מאוחר יותר תפסו את הגנב האמיתי.
שני המקרים עוררו מהומה רבה בעיירה מנומנמת זו ונתנו לפעילותנו פרסום חינם!
פעילויות מחתרתיות
אחת ממשימותינו המסוכנות הייתה להעביר ספרות מקראית ללטביה השכנה, שבה פעילות הבישור שלנו נאסרה בחוק. אחת לחודש בערך נסענו ללטביה ברכבת לילה. לעיתים, אחרי שפרקנו את הספרות המשכנו לאסטוניה לאסוף ספרות נוספת, שאותה השארנו בלטביה בדרך חזרה.
יום אחד דוּוח לפקיד מכס אחד על פעילותנו, והוא דרש שנרד מהרכבת ונמסור את הספרות לממונה עליו. ג׳ון ואני התפללנו ליהוה שיעזור לנו. למרבה הפלא, הפקיד לא אמר לממונה עליו מה יש באמתחתנו אלא פשוט ציין, ”לאנשים האלה יש מה להצהיר”. ”הצהרתי” שיש לי ספרות ושהיא נועדה לעזור לאנשים בבתי־ספר ובמכללות להבין את משמעות המתרחש כיום בעולמנו הסוער. פקיד המכס הבכיר סימן לנו בידו שנעבור, וביצענו את המשלוחים בבטחה.
עם הידרדרות המצב הפוליטי במדינות הבלטיות, גברה העוינות כלפי עדי־יהוה, וגם בליטא הוצאה פעילות הבישור אל מחוץ לחוק. אנדרו וג׳ון גורשו, וכשבאופק החלו מתקדרים ענני מלחמת העולם השנייה, הומלץ לכל האזרחים הבריטים לעזוב. בלב כבד עזבתי גם אני.
זכויות וברכות בצפון אירלנד
בשלב הזה הוריי כבר עברו לצפון אירלנד, וב־1937 הצטרפתי אליהם. גם בצפון אירלנד הוחרמה הספרות שלנו בשל בהלת המלחמה, אבל המשכנו לבשר בכל שנות המלחמה. אחרי המלחמה הותר לנו שוב לבצע את פעילותנו ללא כל הגבלות מצד הממשלה. הרולד קינג, חלוץ מנוסה ששירת מאוחר יותר כשליח בסין, היה אחראי על ארגון הרצאות פומביות תחת כיפת השמיים. ”בשבת הקרובה”, אמר, ”אני אתן את הנאום הראשון”. הוא הביט בי ואמר, ”אתה תיתן את הנאום בשבת הבאה”. הייתי המום.
אני זוכר היטב את נאומי הראשון. מאות אנשים היו בקהל. נעמדתי על תיבה ונאמתי ללא ציוד הגברה. בסוף הנאום ניגש אליי אדם, לחץ את ידי והציג את עצמו כביל סמית. הוא אמר שהוא ראה התקהלות והחליט לבדוק מה קורה. הסתבר שאבי פגש בעבר את ביל, אך הקשר ביניהם נותק אחרי שאבי ואימי החורגת עברו לדבלין כדי לשרת שם כחלוצים. התחלתי ללמד אותו את המקרא. לימים הצטרפו תשעה איש ממשפחתו של ביל למשרתי יהוה.
מאוחר יותר ביקרתי בבתים מפוארים במבואות בלפסט, ופגשתי אישה רוסייה שהתגוררה בעבר בליטא. כשהראיתי לה מספר פריטי ספרות, היא הצביעה על אחד הספרים ואמרה: ”יש לי כזה. דודי, שהוא פרופסור באוניברסיטה בקַאוּנַס, נתן לי אותו”. היא הראתה לי את הספר בריאה בפולנית. השוליים היו עמוסי הערות. עד כמה הופתעה כשנודע לה שאני האיש אשר נתן את הספר לדודהּ כשפגשתי אותו בקַאוּנַס! (קהלת י״א:1).
כשנודע לג׳ון סמפה שאני עובר לצפון אירלנד, הוא ביקש ממני לבקר אצל אחותו הקטנה, נלי, כי היא גילתה עניין כלשהו באמת המקראית. אחותי קוני ואנוכי לימדנו אותה את המקרא. נלי התקדמה במהירות והקדישה את חייה ליהוה. ברבות הימים התחלנו בחיזורים והתחתנּו.
נלי ואני שירתנו יחד את יהוה 56 שנה ונפלה בחלקנו הזכות לעזור ליותר ממאה איש ללמוד את האמת המקראית. קיווינו לעבור יחד את הר מגידון ולהמשיך בחיינו המשותפים בעולם החדש שיביא יהוה, אבל המוות גזל אותה ממני כאויב אכזר ב־1998. זו הייתה מכה קשה מאוד — מן הנסיונות המרים ביותר שידעתי.
השיבה למדינות הבלטיות
שנה לאחר מותה של נלי התברכתי בברכה נפלאה. הוזמנתי לבקר במשרד הסניף בטאלין, אסטוניה. במכתב מן האחים באסטוניה נאמר: ”מבין עשרת האחים שנשלחו למדינות הבלטיות בשלהי שנות ה־20 ובתחילת שנות ה־30, אתה היחידי שנותר בחיים”. עוד נאמר במכתב כי הסניף מכין סקירה היסטורית של הפעילות באסטוניה, לטביה וליטא ואחר כך הופנתה אליי השאלה: ”התוכל לבוא?”
מה גדולה הייתה הזכות לספר את החוויות שחווינו אני ושותפיי באותן שנים רחוקות! בלטביה התאפשר לי להראות לאחים את הדירה המקורית ששימשה כמשרד הסניף ואת חלל הגג שבו החבאנו את הספרות שלנו, שאותה המשטרה מעולם לא מצאה. בליטא הסיעו אותי לעיר קטנה ששמה שיאוליאי, שבה שירתּי כחלוץ. במפגש שהתקיים שם אמר לי אח אחד: ”לפני הרבה מאוד שנים קנינו אימי ואני בית בעיירה. ניקינו את הפסולת שהצטברה בעליית הגג ונתקלתי בספרים התוכנית האלוהית לדורות וכינור האלוהים. קראתי אותם והבנתי שמצאתי את האמת. אין לי ספק שאתה זה שהשאיר בבית ההוא את הספרים האלו לפני הרבה מאוד שנים!”
נכחתי גם בכינוס נפתי בעיר שבה שירתּי בעבר כחלוץ. הייתי שם בכינוס 65 שנה קודם לכן. אז נכחו במקום 35 איש. עד כמה שמחתי להשקיף כעת על קהל של 500,1 איש! יהוה בירך עד מאוד את הפעילות!
’יהוה לא עזב אותי’
לא מזמן זכיתי לברכה לא־צפויה לגמרי. אחות משיחית מקסימה ששמה בִּי נענתה להצעת הנישואין שלי. נישאנו בנובמבר 2006.
אני יכול לומר בביטחון לכל צעיר התוהה מה לעשות בחייו שיהיה זה חכם מאוד מצידו ליישם את המילים שנכתבו ברוח אלוהים: ”זכור את בוראיך בימי בחורותיך”. כעת אני יכול לשמוח, כמו מחבר המזמור שכתב: ”אלוהים, לימדתני מנעוריי, ועד הנה אגיד נפלאותיך. וגם עד זִקנה ושיבה, אלוהים, אל תעזבני, עד אגיד זרועך לדור, לכל יבוא, גבורתך” (תהל׳ ע״א:17, 18).
[מפה בעמוד 25]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
אחת ממשימותינו המסוכנות הייתה להעביר ספרות מקראית ללטביה
אסטוניה
טאלין
מפרץ ריגה
לטביה
ריגה
ליטא
וילנה
קאונס
[תמונה בעמוד 26]
התחלתי לשרת כקולפורטר (חלוץ) בגיל 15 בסקוטלנד
[תמונה בעמוד 26]
עם נלי בחתונתנו, 1942