שלושה כינוסים שהתוו את מסלול חיי

סיפורו של ג׳ורג׳ וורנצ׳ק

האם קרה לך פעם שהושפעת כל כך ממשהו ששמעת באחד הכינוסים שלנו,‏ שהדבר הניע אותך לעשות שינויים גדולים בחייך?‏ לי זה קרה.‏ במבט לאחור,‏ אני מבין ששלושה כינוסים במיוחד התוו את מסלול חיי.‏ הראשון עזר לי להיות פחות ביישן ולגלות יותר אומץ;‏ השני — לדעת להסתפק יותר בחלקי;‏ והשלישי — לתת יותר מעצמי.‏ אבל לפני שאספר לכם על השינויים הללו,‏ הרשו לי לספר לכם על חלק מהאירועים שהתרחשו שנים רבות לפני אותם כינוסים — אירועים הקשורים בילדותי.‏

נולדתי ב־1928,‏ הצעיר מבין שלושה ילדים.‏ גדלתי עם אחיותיי מרג׳י ואולגה בעיירה סאות’‏ באונד ברוק,‏ ניו גֶ׳רזי שבארה״ב — אז הייתה זו עיירה בת 000,‏2 תושבים בערך.‏ למרות שהיינו עניים,‏ נהגה אימי ברוחב לב.‏ בכל פעם שיכלה להרשות לעצמה להכין ארוחה מיוחדת,‏ כיבדה את השכנים.‏ כשהייתי בן תשע,‏ ביקרה אצל אימי עדת־יהוה דוברת הונגרית,‏ השפה הראשונה של אימי,‏ והדבר גרם לה להקשיב למסר המקראי וללמוד את המקרא.‏ אחר כך,‏ המשיכה אימי ללמוד עם אחות שהייתה אז בשנות ה־20 המוקדמות לחייה,‏ ברטה שמה,‏ שעזרה לה להפוך לעובדת יהוה.‏

בשונה מאימי,‏ הייתי ביישן מטבעי וחסר ביטחון.‏ מה שעוד יותר החמיר את המצב היה שאימי נהגה להמעיט בערכי.‏ כששאלתי אותה בדמעות,‏ ”‏למה את כל הזמן מעבירה עליי ביקורת?‏”‏ השיבה שהיא אוהבת אותי אבל שאינה רוצה לפנק אותי.‏ לאימי היו כוונות טובות,‏ אבל מאחר שלא קיבלתי ממנה שבחים סבלתי מרגשי נחיתות.‏

יום אחד ביקשה ממני אחת השכנות,‏ שנהגה לדבר אליי יפה,‏ להתלוות לבניה לסַנְדֵי סְקוּל (‏שיעורי דת שנערכים בכנסייה בימי ראשון)‏.‏ ידעתי שאם אלך אכעיס את יהוה,‏ אבל פחדתי לפגוע בשכנתי הנחמדה.‏ לכן במשך מספר חודשים הלכתי לכנסייה למרות שהתביישתי בעצמי.‏ גם בבית־הספר פעלתי בניגוד למצפוני בשל חרדת אדם.‏ מנהל בית־הספר,‏ אדם שתלטן,‏ דרש מהמורים לחייב את כל הילדים להצדיע לדגל.‏ גם אני הצדעתי.‏ כך זה נמשך כשנה,‏ ואז בא השינוי.‏

למדתי לגלות אומץ

בשנת 1939 החלה להתכנס בביתנו קבוצה לשיעורי ספר.‏ בן מיסקלסקי,‏ שהיה חלוץ צעיר,‏ ניהל את השיעורים.‏ קראנו לו ”‏ביג בן”‏ (‏בן הגדול)‏,‏ ולא בכדי.‏ בעיניי הוא נראה גבוה ורחב כמו דלת הכניסה שלנו.‏ אבל למרות מבנה גופו הגדול,‏ היה לו לב רך וחיוכו הלבבי מייד גרם לי לחוש בנוח.‏ לכן כאשר ביקש ממני בן להצטרף אליו לשירות השדה,‏ הסכמתי בשמחה.‏ עם הזמן נעשינו חברים.‏ כשהייתי עצוב,‏ הוא דיבר איתי כמו שאח גדול אכפתי מדבר עם אחיו הקטן.‏ זה היה מאוד חשוב לי,‏ ועם הזמן פיתחתי אליו אהבה עמוקה.‏

בשנת 1941 הזמין בן את משפחתי לנסוע עימו ברכבו אל הכינוס שהתקיים בסנט לואיס,‏ מיזורי.‏ תארו לעצמכם עד כמה התרגשתי!‏ מעולם לא התרחקתי יותר מ־80 קילומטר מביתי,‏ והנה עכשיו אני עומד לנסוע למקום המרוחק מעל 500,‏1 קילומטר!‏ אלא שהיו בעיות בסנט לואיס.‏ הכמרים ציוו על צאן מרעיתם לבטל כל התחייבות מצידם לארח את העדים בביתם,‏ ורבים אכן ביטלו.‏ האיומים לא פסחו על המשפחה המארחת שלנו,‏ ולמרות זאת היא קיבלה אותנו במאור פנים.‏ מארחינו אמרו שהם אינם מתכוונים להפר את הבטחתם לספק לנו חדר ללון בו.‏ התרשמתי מאומץ ליבם.‏

אחיותיי נטבלו בכינוס הזה.‏ באותו יום נאם אח רתרפורד מבית־אל שבברוקלין נאום מרגש שבמהלכו ביקש מכל הילדים שרוצים לעשות את רצון אלוהים לעמוד על רגליהם.‏ כ־000,‏15 נעמדו,‏ ואני ביניהם.‏ אחר כך הוא ביקש מאיתנו הילדים לומר ”‏כן”‏ אם ברצוננו לעשות את מיטבנו בפעילות הבישור.‏ צעקתי ”‏כן!‏”‏ עם כל יתר הילדים.‏ כל הקהל פרץ בתשואות רמות.‏ הייתי משולהב.‏

אחרי הכינוס ביקרנו אצל אח אחד שהתגורר במדינת וירג׳יניה המערבית.‏ הוא סיפר שפעם,‏ בזמן שבישר,‏ היכה אותו אספסוף זועם ומרח עליו זפת ונוצות.‏ הקשבתי לו בנשימה עצורה.‏ ”‏אבל אני אמשיך לבשר”‏,‏ אמר האח.‏ כשנפרדנו ממנו,‏ הרגשתי כמו דוד.‏ הייתי מוכן להתמודד עם גולית — מנהל בית־הספר שלי.‏

כשחזרתי אל בית־הספר ניגשתי אל המנהל.‏ הוא נעץ בי מבט זועף.‏ התפללתי חרישית ליהוה שיעזור לי,‏ ואחר כך פלטתי במהרה:‏ ”‏הייתי בכינוס של עדי־יהוה.‏ אני לא אצדיע שוב לדגל!‏”‏ נשתררה שתיקה ארוכה.‏ המנהל התרומם אט אט משולחנו ופסע לעברי.‏ פניו האדימו מזעם,‏ והוא שאג:‏ ”‏או שתצדיע לדגל או שתסולק מבית־הספר!‏”‏ הפעם לא התפשרתי ועמוק פנימה חשתי שמחה שמעולם לא חוויתי קודם לכן.‏

ציפיתי בשקיקה לספר לבן את מה שקרה.‏ כשראיתי אותו באולם המלכות,‏ קראתי לעברו בקול:‏ ”‏סילקו אותי מבית־הספר!‏ לא הצדעתי לדגל!‏”‏ בן כרך את זרועו סביבי,‏ חייך ואמר:‏ ”‏אני בטוח שיהוה אוהב אותך”‏ (‏דב׳ ל״א:‏6‏)‏.‏ עד כמה התעודדתי מהמילים האלו!‏ נטבלתי ב־15 ביוני 1942.‏

למדתי את סוד ההסתפקות העצמית

אחרי מלחמת העולם השנייה פרחה הכלכלה,‏ ואת הארץ שטף גל של חומרנות.‏ הייתה לי משכורת גבוהה ויכולתי לרכוש דברים שבעבר רק יכולתי לחלום עליהם.‏ חלק מחבריי קנו אופנועים;‏ אחרים שיפצו את בתיהם.‏ אני קניתי לעצמי מכונית חדשה לגמרי.‏ לא חלף זמן רב ובגלל השאיפה לעוד ועוד מוצרי נוחות התמקדתי פחות ופחות בענייני המלכות.‏ ידעתי שאני הולך בדרך הלא־נכונה.‏ לשמחתי,‏ הכינוס שהתקיים בניו־יורק סיטי ב־1950 עזר לי לתקן את דרכי.‏

בכינוס עודדו הנואמים בזה אחר זה את הקהל להתקדם במלאכת הבישור.‏ ”‏הסירו מעליכם את כל מה שאינו נחוץ והסתפקו בדברים הבסיסיים,‏ ורוצו את המרוץ”‏,‏ האיץ בנו אחד הנואמים.‏ הרגשתי שהוא מדבר אליי אישית.‏ באותו כינוס ראיתי גם את טקס הסיום של אחת מכיתות גלעד,‏ וזה גרם לי לחשוב,‏ ’‏אם העדים האלה שהם בני גילי יכולים לוותר על נוחות חומרית כדי לשרת בארצות זרות,‏ עליי להיות מוכן לעשות את אותו הדבר כאן בבית’‏.‏ בתום הכינוס גמרתי אומר לשרת כחלוץ.‏

עוד קודם לכן התחלתי לצאת עם אוולין מונדק,‏ אחות נלהבת בקהילה שאליה השתייכתי.‏ אימהּ של אוולין,‏ שגידלה שישה ילדים,‏ הייתה אישה אמיצה וחסרת פחד.‏ היא אהבה לבשר ברחוב מול כנסייה קתולית ענקית.‏ לא משנה כמה פעמים הורה לה הכומר הזועם להסתלק משם,‏ היא לא זזה ממקומה.‏ גם אוולין,‏ כאימהּ,‏ לא פחדה מבני אדם (‏מש׳ כ״ט:‏25‏)‏.‏

בשנת 1951 אני ואוולין נישאנו,‏ התפטרנו מעבודותינו והתחלנו בחלוציות.‏ משגיח נפה אחד עודד אותנו לעבור לאמאגנסט,‏ כפר על החוף האטלנטי המרוחק כ־160 קילומטר מניו־יורק סיטי.‏ כשהודיעה לנו הקהילה שאין לה מקומות דיור עבורנו,‏ חיפשנו קרוון אבל לא מצאנו אחד שהיה לפי כיסנו.‏ ואז נתקלנו בקרוון רעוע.‏ הבעלים דרש עבורו 900 דולר — בדיוק סכום הכסף שקיבלנו כמתנות נישואין.‏ קנינו את הקרוון,‏ שיפצנו אותו וגררנו אותו לשטח החדש שלנו.‏ אך הגענו לשם חסרי פרוטה ותהינו איך נשרוד כחלוצים.‏

אוולין ניקתה בתים,‏ ואני מצאתי עבודת ניקיון בשעות הלילה המאוחרות במסעדה איטלקית.‏ ”‏את כל האוכל שנותר”‏,‏ אמר לי בעל המסעדה,‏ ”‏קח הביתה לאשתך”‏.‏ אז כאשר חזרתי הביתה בשתיים לפנות בוקר,‏ התמלא הקרוון שלנו בניחוחות של פיצה ופסטה.‏ ארוחות מחוממות אלו היו תענוג של ממש,‏ בייחוד בחורף כשרעדנו מקור בקרוון הקפוא שלנו.‏ בנוסף לכך,‏ האחים בקהילה היו משאירים לנו מדי פעם דג גדול על מדרגות הקרוון.‏ באותן שנים ששירתנו יחד עם האחים היקרים באמאגנסט,‏ למדנו שההסתפקות בצורכי המחיה הבסיסיים מובילה לחיים מלאי סיפוק.‏ אלו היו שנים מאושרות.‏

תמריץ לתת יותר מעצמנו

ביולי 1953 קיבלנו את פניהם של מאות שליחים שבאו מארצות שליחותם אל הכינוס הבינלאומי שנערך בניו־יורק סיטי.‏ הם סיפרו חוויות מרתקות,‏ והתלהבותם הייתה מידבקת.‏ בנוסף לכך,‏ כאשר אחד הנואמים בכינוס הדגיש שבשורת המלכות טרם נשמעה בארצות רבות,‏ ידענו מה עלינו לעשות — לתת יותר מעצמנו בהרחבת שירותנו.‏ באותו כינוס הגשנו בקשה להתקבל לקורס להכשרת שליחים.‏ באותה שנה הוזמנו לכיתה ה־23 של בית־ספר גלעד,‏ שנפתחה בפברואר 1954.‏ איזו זכות גדולה הייתה זו!‏

התרגשנו כשנודע לנו שאנו נשלחים לברזיל.‏ לפני שיצאנו למסע בן 14 יום בספינת קיטור,‏ אמר לי אחד האחים האחראים בבית־אל:‏ ”‏תשע שליחות רווקות ייסעו איתך ועם אשתך לברזיל.‏ שמור עליהן!‏”‏ התוכלו לדמיין את המבט המשועשע שנסוך על פניהם של הימאים כאשר ראו אותי עולה לספינה בלוויית עשר נשים צעירות?‏ מכל מקום,‏ האחיות לא התקשו בכלל להתמודד עם המצב.‏ אך בכל זאת,‏ הוקל לי כשהגענו לברזיל בבטחה.‏

אחרי שלמדתי פורטוגזית נשלחתי לשרת כמשגיח נפה ברִיאוֹ גְרַנְדֶה דוֹ סוּל,‏ מדינה בדרום ברזיל.‏ משגיח הנפה שהחלפתי,‏ אח רווק,‏ אמר לאשתי ולי:‏ ”‏אני מופתע ששלחו לכאן זוג נשוי.‏ זה אזור טרשי”‏.‏ הקהילות היו פזורות על פני שטח חקלאי נרחב,‏ ואל חלקן ניתן היה להגיע אך ורק במשאית.‏ אם קנית לנהג ארוחה,‏ הוא היה מרשה לך לעלות למשאיתו.‏ כמו רוכבי סוסים,‏ התיישבנו ברגליים פשוקות על גבי המטען ואחזנו בחוזקה בשתי ידינו ברצועות שנכרכו סביב המטען.‏ בכל פעם שהמשאית ביצעה פנייה חדה,‏ הידקנו את אחיזתנו ברצועות בפחד מוות כי המטען הגבוה נטה הצידה ויכולנו לראות את העמקים התלולים שלרגלינו.‏ ואולם,‏ כשהיינו רואים את הפנים המאושרות של אחינו שציפו לבואנו בקוצר רוח,‏ הרגשנו שהמסעות האלו שנמשכו יום שלם היו שווים כל מאמץ.‏

לנּו בבתיהם של אחים.‏ הם היו עניים מאוד,‏ אבל זה לא מנע מהם לתת.‏ באזור מבודד אחד עבדו כל האחים במפעל בשר.‏ בשל משכורתם הזעומה יכלו להרשות לעצמם ארוחה אחת ביום.‏ אם לא עבדו יום אחד,‏ לא קיבלו משכורת.‏ למרות זאת,‏ במהלך ביקורינו הם לקחו חופשה בת יומיים כדי לתמוך בפעילויות הקהילה.‏ הם שמו את מבטחם ביהוה.‏ אחים צנועים אלו לימדו אותנו לקחים בלתי נשכחים לגבי הנכונות להקריב למען מלכות אלוהים.‏ בזכות החיים במחיצתם למדנו דברים שלא יכולנו ללמוד בשום בית־ספר.‏ כשאני חושב על העבר ונזכר באחים האלו,‏ עדיין מציפות את עיניי דמעות של שמחה.‏

בשנת 1976 חזרנו לארצות־הברית על מנת לטפל באימי שחלתה.‏ היה לנו קשה לעזוב את ברזיל,‏ אבל אנו אסירי תודה על כך שחזינו שם בגידול מרשים במספר המבשרים והקהילות.‏ בכל פעם שאנו מקבלים מכתב מברזיל,‏ עולים בנו זכרונות נעימים רבים מתקופה נפלאה זו בחיינו.‏

נפגשים עם חברים ותיקים יקרים

בשעה שטיפלנו באימי שירתנו כחלוצים ועבדנו בעבודות ניקיון.‏ בשנת 1980 נפטרה אימי.‏ היא הייתה נאמנה ליהוה עד יום מותה.‏ לאחר מכן,‏ הוזמנתי לשרת בשירות הנפתי בארצות־הברית.‏ בשנת 1990 ביקרנו אשתי ואני באחת הקהילות שבמדינת קונטיקט,‏ ופגשנו שם אדם יקר במיוחד.‏ אחד מזקני־הקהילה היה בן — כן,‏ אותו בן שעזר לי כ־50 שנה קודם לכן לנקוט עמדה לצד יהוה.‏ התוכלו לתאר לעצמכם באיזו שמחה התחבקנו?‏

מאז 1996 משרתים אוולין ואנוכי כחלוצים מיוחדים בעלי מוגבלויות בריאותיות בקהילת דוברי פורטוגזית באליזבת שבניו ג׳רזי.‏ אני סובל מבעיות בריאותיות,‏ אך בתמיכתה של אשתי היקרה אני משתדל להשתתף כמה שיותר בשירות.‏ אוולין גם עוזרת לשכנה קשישה חלשה.‏ ומי זאת?‏ ברטה — נכון,‏ אותה ברטה שעזרה לאימי להפוך לעובדת יהוה לפני יותר מ־70 שנה!‏ אנו שמחים שיש לנו ההזדמנות להראות לה עד כמה אנו מודים לה על כל מה שעשתה כדי לעזור למשפחתי ללמוד את האמת.‏

אני שמח ששלושת הכינוסים הללו הניעו אותי לנקוט עמדה לצד עבודת האלוהים האמיתית,‏ לפשט את חיי ולהרחיב את שירותי.‏ כינוסים אלו אכן התוו את מסלול חיי.‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

אימהּ של אוולין (‏משמאל)‏ ואימי

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

חברי בן

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

על אדמת ברזיל

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אוולין כיום