יהוא — תומך נלהב של עבודת האל הטהורה
יהוא היה מתומכי עבודת האל הטהורה ובתפקידו זה התגלה כאדם נמרץ, זריז, נחוש, קנאי ואמיץ לב. יהוא הפגין תכונות שכדאי לנו לחקות.
יהוא נקרא למלא משימה מסוימת כאשר מצבו של עם ישראל היה בכי רע. הארץ הייתה נתונה להשפעתה הרעה של איזבל, אלמנתו של אחאב ואמו אל יהורם, מלך ישראל דאז. היא קידמה את פולחן הבעל תחת עבודת יהוה, הרגה את נביאי אלוהים והשחיתה את העם ב’זנוניה וכשפיה’ (מל״ב ט׳:22; מל״א י״ח:4, 13). יהוה גזר השמדה על כל בית אחאב, לרבות יהורם ואיזבל, והיה על יהוא להוציא זאת אל הפועל.
יהוא מוצג לראשונה במקרא כשהוא יושב עם שרי הצבא בשעה שבני ישראל נלחמו בארמים ברמות גלעד. הוא היה מפקד בכיר, ואולי עמד בראש צבא ישראל. הנביא אלישע שלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך ולהורות לו להרוג כל זכר במשפחת אחאב עובדת האלילים (מל״ב ח׳:28; ט׳:1–10).
כאשר שאלוהו שרי הצבא לפשר ביקורו של הנביא, ניסה יהוא לחמוק מן השאלה. אך משלחצו עליו גילה את האמת, והוא ועמיתיו החלו לקשור קשר נגד יהורם (מל״ב ט׳:11–14). ככל הנראה, מתחת לפני השטח כבר שררו עוינות והתנגדות למדיניותו של בית המלוכה ולהשפעתה של איזבל. בכל אופן, יהוא שקד על מציאת הדרך הטובה ביותר לביצוע המשימה.
קודם לכן נפצע המלך יהורם בקרב ושב לעיר יזרעאל בתקווה להתרפא. יהוא ידע שכדי שתוכניתו תצלח, אסור שאיש ביזרעאל ישמע על כך. ”אל יצא פליט מן העיר [רמות גלעד] ללכת להגיד ביזרעאל”, אמר יהוא (מל״ב ט׳:14, 15). ייתכן שהוא ציפה להיתקל בהתנגדות כלשהי מצד אנשי צבא שהיו נאמנים ליהורם ורצה לשלול אפשרות זו.
רכיבה פראית
על מנת לנצל את גורם ההפתעה רכב יהוא במרכבתו מרמות גלעד ליזרעאל, מרחק של כ־70 קילומטר. בהתקרבו במהירות ליעדו, ראה צופה שניצב על המגדל את ”שפעת יהוא”, כלומר את חייליו הרבים של יהוא (מל״ב ט׳:17). יהוא ודאי לקח עימו כוחות גדולים על מנת להבטיח את הצלחתו במשימה.
כשנוכח כי יהוא האמיץ נמצא באחת המרכבות קרא הצופה: ”בשיגעון ינהג” (מל״ב ט׳:20). גם אם יהוא רכב בדרך כלל במהירות, במקרה זה רכיבתו הייתה ודאי פראית במיוחד בשל להיטותו לבצע את משימתו.
לאחר שסירב למסור מידע לשני השליחים שנשלחו אליו, פגש יהוא במלך יהורם ובבן בריתו, אחזיהו מלך יהודה, כשכל אחד מהם רכוב במרכבתו. ”השלום, יהוא?” שאל אותו יהורם. ”מה השלום עד [כיצד יכול להיות שלום כל עוד נמשכים] זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים?” השיב לו יהוא. יהורם נבהל מתשובתו ופנה לברוח, אך יהוא היה מהיר ממנו. הוא דרך את קשתו וירה חץ שפילח את לב יהורם. המלך התמוטט במרכבתו ומת. אחזיהו אומנם הצליח להימלט, אולם יהוא רדף אחריו והרג גם אותו (מל״ב ט׳:22–24, 27).
יהוא המשיך בחיסולו של בית אחאב וכעת הגיע תורה של המלכה איזבל המרושעת אשר השחיתה את ישראל. יהוא כינה אותה בצדק ”הארורה הזאת”. כאשר נכנס עם מרכבתו ליזרעאל ראה את המלכה מביטה מטה מבעד לחלון הארמון. מבלי להכביר מילים ציווה על הסריסים להשליכה מהחלון, וכך עשו. אז רמס אותה בסוסיו. בהמשך המית יהוא עוד עשרות אנשים מבני ביתו של אחאב המרושע (מל״ב ט׳:30–34; י׳:1–14).
אומנם אין זה נעים לקרוא על מעשי אלימות, אך עלינו להבין שבאותם ימים השתמש יהוה במשרתיו כדי להוציא לפועל את משפטיו. כתבי־הקודש מציינים: ”מאלוהים הייתה תבוסת אחזיהו לבוא אל יורם; ובבואו יצא עם יהורם אל יהוא בן נמשי, אשר משחוֹ יהוה להכרית את בית אחאב” (דה״ב כ״ב:7). כאשר ציווה להשליך את גופת יהורם ממרכבתו, הבין יהוא שבכך הגשים את הבטחתו של יהוה להעניש את אחאב על רצח נבות. יתר על כן, אלוהים ציווה על יהוא ’לנקום את דמי עבדיו’ אשר שפכה איזבל (מל״ב ט׳:7, 25, 26; מל״א כ״א:17–19).
כיום משרתי יהוה אינם עושים שימוש בכוח פיזי נגד מתנגדי עבודת האל האמיתית. ”לי נקם”, אומר אלוהים (עב׳ י׳:30). אולם כדי להרחיק מן הקהילה גורמים העלולים להשחיתה, נדרשים לפעמים זקני־הקהילה לפעול באותו אומץ שאפיין את יהוא (קור״א ה׳:9–13). בנוסף, על כל חברי הקהילה להיות נחושים בדעתם להימנע מלהתרועע עם מנודים (יוח״ב 9–11).
יהוא היה קנאי ליהוה
מניעיו של יהוא בביצוע משימתו משתקפים בבירור בדברים שאמר בהמשך ליהונדב הנאמן: ”לכה איתי וראה בקנאתי ליהוה”. יהונדב נענה להזמנתו, עלה על מרכבתו ונסע עימו לשומרון. שם יהוא ”עשה בעוקבָּה [בעורמה], למען האביד את עובדי הבעל” (מל״ב י׳:15–17, 19).
יהוא הכריז שבכוונתו לערוך ”זבח גדול” לבעל (מל״ב י׳:18, 19). חוקר מקרא אחד מציין: ”זהו משחק מילים מחוכם מצד יהוא”. מילה זו ”משמעה לרוב ’קורבן’, אך היא מורה כאן על ’טבח’ עובדי האלילים”. יהוא לא רצה שאיש מעובדי הבעל ייעדר מן האירוע, ולכן כינס את כולם בבית הבעל וציווה להלבישם בתלבושת ייחודית. ”ככלותו לעשות העולה” ציווה על 80 גברים חמושים לטבוח בעובדי הבעל. לאחר מכן הורה להרוס את בית הבעל ולהפוך את המקום למחראה, כך שלא יהיה ראוי עוד לפולחן (מל״ב י׳:20–27).
אומנם יהוא שפך דם רב, אך כתבי־הקודש מציגים אותו כאדם אמיץ אשר שחרר את ממלכת ישראל משלטון הדיכוי של איזבל ומשפחתה. כל מנהיג בעם ישראל שהיה רוצה להצליח במשימה כזו היה נדרש לאומץ לב, לנחישות ולקנאות. מילון מקראי אחד מציין ש”זאת הייתה משימה קשה אשר התבצעה ביסודיות בלתי מתפשרת. סביר להניח שצעדים פחות חריפים לא היו מובילים לעקירת פולחן הבעל מישראל”.
אתה ודאי יודע שבנסיבות שבהן נתונים כיום המשיחיים נדרשות מהם תכונות מסוימות שאפיינו את יהוא. לדוגמה, כיצד עלינו לפעול כאשר אנו ניצבים מול הפיתוי להשתתף בפעילות כלשהי שיהוה מגנה? עלינו לפעול בזריזות, באומץ לב ובקנאות כדי שנוכל להדוף את הפיתוי. כאשר מסירותנו ליהוה עומדת למבחן, עלינו להיות קנאים לו.
’שמור ללכת בתורת יהוה’
בסוף הפרשה טמונה אזהרה לכולנו. יהוא ’לא סר מעגלי הזהב אשר בבית אל ואשר בדן’ (מל״ב י׳:29). איך ייתכן שאדם שהצטייר כקנאי מאוד לעבודת האל האמיתית גילה סובלנות כלפי עבודת אלילים?
יהוא אולי סבר שעצמאותה של ממלכת ישראל מיהודה הצריכה הפרדה דתית בין שתי הממלכות. משום כך, בדומה למלכי ישראל שקדמו לו, הוא ניסה לשמור על ההפרדה בין הממלכות על־ידי הנצחת פולחן העגל. אולם הדבר היה מעיד על חוסר אמונה ביהוה, אשר משח אותו למלך.
יהוה שיבח את יהוא על כך ש’היטיב לעשות הישר בעיניו’. אף־על־פי־כן, יהוא ”לא שמר ללכת בתורת יהוה אלוהי ישראל בכל לבבו” (מל״ב י׳:30, 31). ייתכן שעובדה זו מפתיעה ואף מעציבה אותך בהתחשב בכל מה שעשה יהוא קודם לכן. אולם יש בה כדי ללמד אותנו לקח: לעולם אל לנו להתייחס ליחסינו עם יהוה כאל דבר מובן מאליו. עלינו מדי יום לחזק את נאמנותנו לאלוהים על־ידי כך שנלמד את דברו, נהרהר בכתוב ונתפלל מעומק ליבנו. הבה נעשה כל מאמץ להמשיך ללכת בתורת יהוה בלב ונפש (קור״א י׳:12).
[תיבה בעמוד 4]
יהוא במקורות חילוניים
לעיתים קרובות מטילים מבקרי המקרא ספק שדמויות מסוימות המוזכרות בכתבי־הקודש אכן חיו בהיסטוריה. אם כן, היש ראיות חוץ־מקראיות לקיומו של יהוא?
לפחות שלוש כתובות אשוריות נוקבות בשמו של יהוא מלך ישראל. אחת מהן מתארת את יהוא, או את אחד משליחיו, כורע על ברכיו לפני שלמנאסר השלישי מלך אשור ומעלה לו מס. בכתובת נאמר: ”קיבלתי את המס של יהוא בן עמרי: כסף, זהב, ספל זהב, קערת זהב, גביעי זהב, בדיל, חוטר מלכות”. יהוא לא היה ”בן עמרי” בפועל, אך כינוי זה ניתן למלכים משושלת מלכי ישראל כנראה בשל תהילתו של עמרי ובשל העובדה שבנה את שומרון, בירת ממלכת ישראל.
לא ניתן לאמת את טענתו של שלמנאסר מלך אשור בדבר המס שלכאורה העלה לו יהוא. על כל פנים, יהוא מוזכר שלוש פעמים בכתובות המיוחסות למלך זה — במצבה, בפסלו של שלמנאסר ובאנאלים המלכותיים של אשור. אזכורים אלה אינם מותירים כל ספק בכך שדמות מקראית זו הייתה דמות היסטורית.