‏”‏נעימות בימינך נצח”‏

סיפורה של לואיס דידור

כמה פעמים קרה לך שאמרת ’‏הלוואי והייתי מקבל החלטה שונה’‏?‏ ובכן,‏ אחרי 50 שנה בשירות המורחב אינני יכולה לחשוב על דבר ’‏לא־נעים’‏ ממושך אחד שקרה לי בשל הבחירה להיות ’‏לימין יהוה’‏.‏ הרשו לי להסביר לכם למה אני מתכוונת.‏

נולדתי ב־1939 וגדלתי עם ארבע אחיות ואח בסֶסְקֶצֶ’‏ווַן,‏ אזור כפרי בקנדה.‏ גרנו בחווה והיו לנו חיים מאושרים.‏ יום אחד ביקרו עדי־יהוה את אבי,‏ וכששאלתי אותם אם לאלוהים יש שם,‏ הם הראו לנו את שם יהוה בתהלים פ״ג:‏19‏.‏ בעקבות זאת התעורר בי הרצון לדעת יותר על אלוהים ועל דברו.‏

באותה תקופה למדו ילדי החוות עד כיתה ח׳ בבתי־ספר כפריים בעלי חדר לימוד אחד.‏ כדי להגיע לבית־הספר היה עליהם לרכוב על סוסים או לצעוד קילומטרים רבים.‏ המשפחות במחוז דאגו לכלכלתו של המורה,‏ ובאחת השנים הגיע תורם של הוריי לארח את המורה החדש,‏ ג׳ון דידור.‏

מאוחר יותר התברר לי שגם בחור צעיר זה התעניין מאוד בדבר־אלוהים.‏ יום אחד,‏ כשדיברתי בעד הקומוניזם והסוציאליזם,‏ אידיאולוגיות שבהן תמך אבי באותה תקופה,‏ השיב ג׳ון ברוגע:‏ ”‏לאף אדם אין זכות לשלוט על אדם אחר.‏ רק לאלוהים יש את הזכות הזאת”‏.‏ דבריו אלו הובילו לשיחות מעניינות רבות.‏

כיליד שנת 1931 שמע ג׳ון על הסבל שגורמות המלחמות.‏ כאשר פרצה מלחמת קוריאה ב־1950 הוא שאל מספר אנשי כמורה לגבי מעורבותם במלחמה.‏ כולם אמרו שאין כל פסול בכך שמשיחי ישתתף במלחמה.‏ מאוחר יותר שאל את עדי־יהוה את אותה שאלה,‏ והם הראו לו מתוך המקרא את העמדה שנקטו המשיחיים הקדומים בנוגע למלחמות.‏ ג׳ון נטבל ב־1955,‏ ואני נטבלתי כעבור שנה.‏ שנינו ידענו שאנחנו רוצים לנצל את חיינו ואת מרצנו בשירות יהוה (‏תהל׳ ל״ז:‏3,‏ 4‏)‏.‏ ג׳ון ואני התחתנו ביולי 1957.‏

פעמים רבות חל יום נישואינו במועדי כינוסים.‏ שמחנו להיות בחברתם של אלפי אנשים שכיבדו את מוסד הנישואין.‏ ב־1958 נכחנו בפעם הראשונה בכינוס בינלאומי.‏ נסענו ברכב עם עוד שלושה עדים מסֶסְקֶצֶ’‏ווַן לניו יורק סיטי.‏ במשך שבוע נסענו במהלך שעות היום,‏ ובלילות ישנו באוהל.‏ כאשר הגענו לבית לחם שבפנסילבניה פגשנו אח אחד,‏ ולמרבה ההפתעה הוא הזמין אותנו להתארח בביתו באותו לילה.‏ בזכות טוב ליבו הגענו לניו יורק סיטי נקיים ומסודרים.‏ כינוס גדול זה הדגיש לנו עד כמה נעים לשרת את יהוה,‏ כפי שמחבר התהלים אמר לאלוהים:‏ ’‏נעים להיות לימינך לנצח’‏ (‏תהל׳ ט״ז:‏11‏)‏.‏

חלוציות

כעבור שנה ב־1959 שירתנו כחלוצים והתגוררנו בקרוון קטן על ראש גבעה בערבות סֶסְקֶצֶ’‏ווַן.‏ הנוף שנשקף משם התפרש למרחק של קילומטרים רבים,‏ אשר הקיפו בתוכם את שטח ההטפה שלנו.‏

יום אחד הגיע מכתב מעניין ממשרד הסניף.‏ יצאתי במהירות אל ג׳ון שעבד בחוץ בתיקון הטרקטור והבאתי לו את המכתב.‏ היה זה מכתב הזמנה לשרת כחלוצים מיוחדים ברֶד לֵיק שבאונטריו.‏ לא ידענו היכן נמצאת העיירה,‏ ומיהרנו להוציא מפות כדי למצוא את המקום הזה.‏

היה זה אזור שונה מאוד מהערבות רחבות הידיים.‏ כאן סבבו אותנו יערות ענקיים ועיירות קטנות ששכנו בסמוך למכרות זהב.‏ ביום הראשון התחלנו לחפש מקום מגורים.‏ ילדה קטנה שמעה את השיחה בינינו לבין שכנתה ורצה הביתה לספר את מה ששמעה לאמהּ,‏ וזו ברוב טובה הציעה לנו ללון אצלה.‏ המיטה הייתה במרתף לא־מרוצף.‏ למחרת מצאנו מקום מגורים — בית עץ בן שני חדרים ללא צנרת וללא רהיטים.‏ היה בו רק תנור פח מוסק בעצים.‏ קנינו כמה דברים בחנות יד שנייה ותוך זמן קצר הרגשנו שיש לנו מספיק.‏

לא הייתה שום קהילה בטווח של 200 קילומטר.‏ עובדים רבים במכרות הזהב היגרו לאזור מאירופה,‏ והם ביקשו מאיתנו להשיג להם ספרי מקרא בשפתם.‏ כעבור זמן קצר היו לנו כבר 30 תוכניות שיעורי מקרא מצוינות,‏ ותוך שישה חודשים הוקמה קהילה קטנה.‏

בעלה של אחת מתלמידות המקרא שלנו התקשר לכומר וביקש ממנו לבוא ולהחזיר את אשתו למוטב.‏ בפגישה שנערכה בנוכחותנו אמר הכומר שאנחנו צריכים ללמד את תורת השילוש וציין גם תורות אחרות.‏ האישה לקחה לידה את תרגום המקרא הקתולי שלהם וביקשה מהכומר להוכיח את דבריו מתוך הכתוב.‏ הוא השליך את המקרא לצידו השני של השולחן ואמר שהוא אינו צריך להוכיח שום דבר.‏ כשעזב את המקום אמר באוקראינית לבני הזוג שעליהם לזרוק אותנו החוצה ולעולם לא להכניס אותנו שוב.‏ אך הוא לא ידע שג׳ון מבין אוקראינית!‏

כעבור זמן קצר הוזמן ג׳ון לקבל הכשרה לשירות הנפתי ועזבנו את רֶד לֵיק.‏ בחלוף שנה,‏ כאשר הגיש ג׳ון את נאום הטבילה בכינוס המחוזי,‏ היה בעלה של אותה אישה בין המועמדים לטבילה!‏ השיחה עם הכומר גרמה לו להתחיל להתעניין במקרא.‏

עתירי פועל בשירות הנפתי

בשירות הנפתי היה לנו העונג להתארח אצל משפחות רבות.‏ התקרבנו מאוד למי שהכניסו אותנו לבתיהם ולחייהם.‏ בחורף אחד הזדמן לנו ללון בביתה של אחות מבוגרת בחדר ללא חימום בקומה העליונה.‏ מוקדם בבוקר היינו שומעים אותה נכנסת בשקט לחדר כדי להדליק אש בתנור הקטנטן.‏ לא היה עובר זמן רב והיא הייתה חוזרת עם גיגית ומים חמים כדי שנוכל להתרענן לקראת היום החדש.‏ למדתי רבות מהשקט והעדינות שהיא הקרינה.‏

השירות הנפתי עזר לי להתקרב עוד יותר אל יהוה.‏ באחת הנפות באלברטה התגוררה אחות אחת בעיירת כורים בצפון הרחוק.‏ האם אחות מבודדת זו הייתה חשובה לארגון יהוה?‏ מדי שישה חודשים טסנו לשם ובמשך שבוע בישרנו עם האחות וערכנו עימה אסיפות,‏ כנהוג בקהילות גדולות בערים.‏ זאת הייתה תזכורת לבבית עבורי לדאגתו האוהבת של יהוה כלפי כל אחד ואחד מדמויי הכבש.‏

התכתבנו עם רבים מהאחים שאירחו אותנו,‏ וזה מזכיר לי את אחת המתנות הראשונות שקיבלתי מג׳ון — קופסה צבעונית מלאה מכתביות.‏ מכתביות אלו שימשו אותנו להתכתבות עם חברינו ונהנינו מאוד מכך.‏ עד היום קופסה זו יקרה מאוד לליבי.‏

כאשר שירתנו באחת הנפות בטורונטו התקשר אלינו אח מבית־אל בקנדה ושאל אם נסכים לשרת בבית־אל.‏ מתי ציפה לתשובה?‏ ”‏אם אפשר עד מחר”‏.‏ למחרת נתנו לו תשובה חיובית.‏

שירות בבית־אל

כל תפקיד חדש איפשר לנו לראות מזוויות שונות את הנועם שחווה האדם שנמצא לימין יהוה.‏ כך קרה גם כשעברנו לבית־אל ב־1977.‏ הקִרבה לחלק מהמשוחים איפשרה לנו לראות את אישיותו של כל אחד מהם ואת הכבוד הרב שהם רוחשים לדבר־אלוהים.‏

אהבנו את השגרה החדשה שלנו בבית־אל.‏ בגדינו היו מסודרים כעת במגירה ולא במזוודה,‏ והשתייכנו לקהילה אחת.‏ מלבד התפקיד שמילאתי,‏ נתבקשתי לפעמים להדריך קבוצות שביקרו בבית־אל,‏ וזו תמיד הייתה עבורי חוויה משמחת.‏ הייתי מסבירה על העבודה המתבצעת בבית־אל,‏ מקשיבה לתגובות האחים ומשיבה לשאלותיהם.‏

השנים עברו מהר,‏ וב־1997 הוזמן ג׳ון ללמוד בבית־הספר לחברי ועדי סניף שהתקיים בפטרסון שבמדינת ניו יורק.‏ בהמשך נשאלנו אם אנחנו מוכנים לעבור לאוקראינה.‏ נאמר לנו לחשוב על כך לעומק ולהתפלל בנושא.‏ בסוף אותו ערב כבר ידענו שתשובתנו תהיה חיובית.‏

שינוי נוסף — אוקראינה

קודם לכן נכחנו בכינוסים הבינלאומיים הגדולים שנערכו בסנט פטרסבורג שברוסיה ב־1992 ובקייב שבאוקראינה ב־1993.‏ בעקבות הכינוסים הללו היה לאחינו במזרח אירופה מקום חם בליבנו.‏ מקום מגורינו החדש בלְבוֹב שבאוקראינה שכן בקומה השנייה של בית ישן.‏ חלוננו השקיף על חצר ובה גינה קטנה,‏ תרנגול אדום גדול ומספר תרנגולות.‏ הרגשנו כמו בחווה בסֶסְקֶצֶ’‏ווַן.‏ גרנו שנים־עשר איש בבית הזה.‏ מדי בוקר היה עלינו לקום מוקדם ולנסוע לקצה השני של העיר כדי להגיע לעבודה בבית־אל.‏

איך הרגשנו באוקראינה?‏ זה היה עבורנו שיעור בענווה להימצא בחברת אחים רבים אשר שמרו על אמונה איתנה על אף מבחנים,‏ חרם ומאסרים.‏ כאשר שיבחנו אותם על נאמנותם,‏ הם תמיד אמרו:‏ ”‏עשינו את זה למען יהוה”‏.‏ הם אף פעם לא הרגישו שהם לבד.‏ גם כיום אם תודה לאח או לאחות על טוב ליבם,‏ ייתכן מאוד שישיבו לך:‏ ”‏תודֶה ליהוה”‏,‏ מתוך הוקרה כלפי מקור כל הדברים הטובים.‏

רבים באוקראינה הולכים ברגל לאסיפות,‏ ולכן יש להם זמן לשוחח ולעודד זה את זה.‏ במקרים מסוימים ההליכה נמשכת שעה או יותר.‏ ישנן יותר מ־50 קהילות בלבוב,‏ כאשר 21 מהן מתכנסות בקומפלקס גדול אחד של אולמי מלכות.‏ זהו מחזה מדהים לראות זרם בלתי פוסק של אחים המגיעים לאסיפות בימי ראשון.‏

מהר מאוד הרגשנו בנוח עם האחים והאחיות המקומיים,‏ הידועים באדיבותם ובלהיטותם לעזור לזולת.‏ עד היום אני מתקשה בהבנת השפה,‏ והם מאוד סבלנים איתי.‏ פעמים רבות עיניהם מביעות לא פחות ממה שאומרות שפתיהם.‏

במהלך הכינוס הבינלאומי שהתקיים ב־2003 בקייב ראינו המחשה לאמון האמיתי השורר בין האחים.‏ לאחר שירדנו לרציף העמוס ברכבת התחתית,‏ ניגשה אלינו לפתע ילדה קטנה ואמרה ברוגע:‏ ”‏הלכתי לאיבוד.‏ אני לא מוצאת את סבתא שלי”‏.‏ היא הבחינה בתגי הכינוס שלנו והבינה שאנחנו עדי־יהוה.‏ היא הייתה ממש אמיצה ולא בכתה.‏ אשתו של משגיח נפה אחד שהייתה איתנו התייחסה אל הילדה בעדינות ולקחה אותה אל האחים במחלקת האבידות באיצטדיון.‏ תוך זמן קצר התאחדו הילדה וסבתהּ.‏ האמון הנפלא שהיה לילדה הקטנה באחיה לאמונה,‏ אפילו בתוך קהל של אלפי אנשים,‏ נגע עמוקות לליבי.‏

במאי 2001 הגיעו לאוקראינה אחים מארצות רבות לרגל חנוכת בנייני הסניף החדשים.‏ ביום ראשון בבוקר ניתן נאום מיוחד באיצטדיון,‏ ולאחריו קהל עצום של אחים עשה את דרכו במעלה הכביש המוביל לבית־אל כדי לערוך סיור במבנים החדשים.‏ היה זה מחזה בלתי נשכח!‏ התרגשתי מאוד לראות את כל האחים האלה שהיו שקטים ומסודרים מאוד.‏ חוויה זו הדגישה לי עד כמה נעים לשרת את אלוהים.‏

שינוי דרסטי

למרבה הצער,‏ ב־2004 התגלה אצל ג׳ון סרטן,‏ ונסענו לקנדה לטיפולים.‏ מערכות גופו כמעט קרסו בעקבות סדרת הכימותרפיה הראשונה,‏ והוא שכב כמה שבועות בטיפול נמרץ.‏ בשלב מסוים שבה אליו הכרתו,‏ ולמרות שבקושי יכול היה לדבר,‏ עיניו תמיד הביעו הערכה כלפי כל מי שביקרו אותו.‏

עם זאת,‏ הוא לא התאושש ממחלתו ונפטר בסתיו של אותה שנה.‏ הרגשתי כאילו חלק גדול מאוד ממני נעקר ממקומו.‏ ג׳ון ואני נהנינו מאוד לשרת את יהוה ביחד.‏ כעת היה עליי לקבל החלטה בנוגע להמשך דרכי.‏ בחרתי לחזור לאוקראינה.‏ אני אסירת תודה על האהבה הלבבית מצד משפחת בית־אל והקהילה שם.‏

בשום שלב בחיינו לא הצטערנו על ההחלטות שקיבלנו.‏ היו לנו חיים נעימים ונהנינו מההתרועעות הטובה ביותר.‏ אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על טובו של יהוה,‏ ואני מקווה להמשיך לשרת אותו לנצח נצחים,‏ כי נוכחתי שבאמת ’‏נעים להיות לימין יהוה’‏.‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 6]‏

‏”‏בשום שלב בחיינו לא הצטערנו על ההחלטות שקיבלנו”‏

‏[‏תמונה בעמוד 3]‏

ביום נישואינו

‏[‏תמונה בעמוד 4]‏

כחלוצה מיוחדת ברֶד לֵיק,‏ אונטריו

‏[‏תמונה בעמוד 5]‏

עם ג׳ון באוקראינה ב־2002