תרגום הפשיטתא — צוהר לתרגומי מקרא קדומים

לפני שעלה ישוע השמיימה,‏ הוא ציווה על תלמידיו להעיד עליו ”‏בירושלים,‏ בכל יהודה ושומרון ועד קצה העולם”‏ (‏מעשי השליחים א׳:‏8‏)‏.‏ תלמידיו מילאו צו זה בקנאות ובאומץ לב.‏ אך תוך זמן קצר פרצו בירושלים רדיפות עזות,‏ ובעקבות כך נסקל סטפנוס בשל אמונתו.‏ רבים מבין תלמידיו של ישוע נסו לאנטיוכיה שבסוריה,‏ אחת הערים הגדולות ביותר באימפריה הרומית ששכנה כ־550 קילומטר צפונית לירושלים (‏מעשי השליחים י״א:‏19‏)‏.‏

בהגיעם לאנטיוכיה המשיכו התלמידים לבשר את ”‏הבשורה הטובה”‏ על ישוע,‏ וכתוצאה מכך הפכו נוכרים רבים למאמינים (‏מעשי השליחים י״א:‏20,‏ 21‏)‏.‏ אומנם בתחומי העיר השפה הרווחת הייתה יוונית,‏ אך מחוץ לחומותיה וברחבי הפרובינציה השפה הרווחת הייתה סורית.‏

הבשורה הטובה מתורגמת לסורית

ככל שגדל מספרם של המשיחיים דוברי הסורית במאה השנייה,‏ כך התעורר הצורך לתרגם את הבשורה הטובה לשפתם.‏ לפיכך נראה שסורית,‏ ולא לטינית,‏ הייתה השפה הראשונה שאליה תורגמו חלקים מתוך כתבי־הקודש המשיחיים היווניים (‏”‏הברית החדשה”‏)‏.‏

בסביבות 170 לספירה היה בנמצא חיבור מאת טטיאנוס הסורי (‏120–173 לספירה בקירוב)‏,‏ שבו הוא מיזג את ארבעת ספרי הבשורה הקנוניים לכדי יצירה אחת,‏ שנכתבה ביוונית או בסורית.‏ חיבור זה ידוע בשם ”‏דיאטסרון”‏,‏ מילה ביוונית שמשמעה ”‏על־ידי ארבעה”‏,‏ כלומר ארבעת ספרי הבשורה.‏ מאוחר יותר כתב אַפרֵים הסורי (‏310–373 לספירה בקירוב)‏ פירוש לדיאטסרון,‏ דבר המצביע על כך שהחיבור של טטיאנוס היה בשימוש בקרב משיחיים דוברי סורית.‏

לדיאטסרון יש חשיבות רבה עבורנו כיום.‏ מדוע?‏ במאה ה־19 טענו כמה למדנים שספרי הבשורה נכתבו במאה השנייה לספירה,‏ בין השנים 130 ל־170,‏ ולכן הם אינם מהווים תיעוד מהימן של חיי ישוע.‏ אולם כתבי יד עתיקים של הדיאטסרון שהתגלו בתקופה מאוחרת יותר מוכיחים שספרי הבשורה מתי,‏ מרקוס,‏ לוקס ויוחנן כבר זכו לתפוצה נרחבת באמצע המאה השנייה.‏ לפיכך אין ספק שהם נכתבו בשלב מוקדם יותר.‏ כמו כן,‏ העובדה שחיבור הדיאטסרון של טטיאנוס התבסס רובו ככולו על ארבעת ספרי הבשורה הקנוניים מוכיחה שספרי הבשורה האפוקריפיים לא נחשבו למהימנים או לכאלה הראויים להיכלל בכתבי־הקודש.‏

בתחילת המאה החמישית לספירה כבר היה בצפון מסופוטמיה תרגום של המקרא לסורית ונעשה בו שימוש נרחב.‏ תרגום זה,‏ שככל הנראה נכתב במאה השנייה או השלישית לספירה,‏ כלל את כל ספרי המקרא למעט האיגרות פטרוס השנייה,‏ יוחנן השנייה והשלישית,‏ יהודה וספר ההתגלות.‏ הוא ידוע כתרגום הפשיטתא,‏ כלומר ”‏פשוט”‏ או ”‏ברור”‏.‏ הפשיטתא היא אחת העדויות העתיקות והחשובות ביותר לכך שעוד בתקופה מוקדמת החלו להפיץ את הטקסט המקראי.‏

מעניין לציין שעל גבי אחד מכתבי היד של הפשיטתא מופיע תאריך המקביל ל־460/‏459 לספירה,‏ דבר ההופך אותו לכתב היד המקראי העתיק ביותר שמכיל תאריך מוגדר.‏ בסביבות 508 לספירה הוכנה מהדורה מתוקנת של הפשיטתא שכללה את חמשת הספרים החסרים.‏ לימים קיבלה מהדורה זו את השם ”‏הנוסח של פילוקסנוס”‏ (‏Philoxenian Version)‏.‏

מציאת כתבי יד נוספים בסורית

עד המאה ה־19 לספירה כמעט כל העותקים ביוונית של כתבי־הקודש המשיחיים היו מן המאה החמישית לספירה או מתקופה מאוחרת בהרבה.‏ מסיבה זו כתבי יד מוקדמים כמו הוולגטה הלטינית והפשיטתא הסורית היו בעלי ערך רב במיוחד עבור חוקרי המקרא.‏ באותם ימים היו שסברו שתרגום הפשיטתא הוא מהדורה מתוקנת של נוסח סורי מוקדם יותר.‏ אך נוסח כזה לא היה בנמצא.‏ עם זאת,‏ כבר אז היו עדויות לכך שבמאה השנייה היה מקרא בסורית.‏ אם נוסח עתיק כזה היה מתגלה,‏ הוא יכול היה לפתוח צוהר לגבי העברת הטקסט המקראי בתקופה מוקדמת ולתרום רבות לחוקרי המקרא.‏ האם אכן היה נוסח עתיק בשפה הסורית?‏ האם הוא התגלה?‏

אכן כן!‏ למעשה,‏ נמצאו שני כתבי יד עתיקים בסורית.‏ הראשון הוא כתב יד המתוארך למאה החמישית.‏ הוא היה מבין כתבי היד הרבים בסורית שנרכשו על־ידי המוזיאון הבריטי ב־1842 ממנזר בוואדי אל נטרון במצרים.‏ הוא נקרא ”‏כתב יד קורטון”‏ (‏Curetonian Syriac)‏ מכיוון שנתגלה ופורסם על־ידי ויליאם קורטון,‏ אשר היה עוזר אוצֵר שהופקד על חלק מכתבי היד במוזיאון.‏ כתב יד יקר ערך זה מכיל את ארבעת ספרי הבשורה על־פי הסדר הבא:‏ מתי,‏ מרקוס,‏ יוחנן ולוקס.‏

כתב היד השני ששרד עד ימינו הוא ”‏כתב יד סיני”‏ (‏Sinaitic Syriac)‏. הוא נתגלה במהלך המסע הנועז שערכו האחיות התאומות שהוזכרו בתחילת המאמר.‏ אף שלאגנס לא היה תואר אוניברסיטאי,‏ היא למדה שמונה שפות זרות,‏ לרבות סורית.‏ ב־1892 חשפה אגנס ממצא יוצא דופן במנזר סנטה קתרינה שבמצרים.‏

היא מצאה בתוך חדר קטן וחשוך כתב יד בסורית.‏ על־פי דבריה,‏ ”‏היה לו מראה מעורר סלידה,‏ שכן הוא היה מלוכלך עד מאוד וכמעט כל דפיו נדבקו זה לזה כי איש לא הפך אותם”‏ במשך מאות שנים.‏ היה זה פָּלִימְפְּסֶסְטa שבו הוסר הטקסט המקורי ובמקומו נכתב טקסט בסורית בנושא נשים קדושות.‏ אך אגנס הבחינה בכתב שהסתתר מתחת לטקסט הגלוי ושמה לב שבראשם של חלק מהעמודים היו המילים ”‏של מתי”‏,‏ ”‏של מרקוס”‏ ו”‏של לוקס”‏.‏ למעשה,‏ היא מצאה קודקס כמעט שלם של ארבעת ספרי הבשורה בשפה הסורית.‏ החוקרים בימינו סבורים שקודקס זה נכתב בשלהי המאה הרביעית.‏

כתב יד סיני נחשב לאחד מכתבי היד המקראיים החשובים ביותר שנתגלו אי פעם,‏ והוא אינו נופל בחשיבותו מכתבי יד יווניים כגון קודקס סינאיטיקוס וקודקס וטיקנוס.‏ מרבית החוקרים כיום תמימי דעים שכתב יד קורטון וכתב יד סיני הם עותקים של ספרי הבשורה העתיקים בסורית שנכתבו בשלהי המאה השנייה או בתחילת המאה השלישית.‏

‏”‏דבר אלוהינו יקום לעולם”‏

האם מי שלומדים כיום את המקרא יכולים להפיק תועלת מכתבי יד אלה?‏ אין ספק שכן!‏ תן דעתך למשל לקטע הסיום הארוך שמופיע בכמה תרגומי מקרא לאחר מרקוס ט״ז:‏8‏.‏ קטע זה מצוי בקודקס אלכסנדרינוס (‏כתב יד ביוונית מן המאה החמישית)‏,‏ בוולגטה הלטינית ובתרגומים אחרים.‏ אולם הוא אינו מופיע בשני כתבי יד יווניים מהימנים מן המאה הרביעית — קודקס סינאיטיקוס וקודקס וטיקנוס.‏ גם כתב יד סיני אינו מכיל קטע סיום זה,‏ מה שמהווה ראיה נוספת לכך שהוא תוספת מאוחרת שלא הופיעה במקור בספר הבשורה על־פי מרקוס.‏

להלן דוגמה נוספת.‏ במאה ה־19 כמעט בכל תרגומי המקרא הופיעה ביוחנן א׳.‏ ה׳:‏7 תוספת התומכת באמונה בשילוש‏.‏ אולם תוספת זו אינה מצויה בכתבי היד היווניים העתיקים ביותר.‏ היא גם אינה מופיעה בפשיטתא,‏ והדבר מוכיח שהתוספת ביוחנן א׳.‏ ה׳:‏7 היא אכן סילוף של הטקסט המקראי.‏

ברור אפוא שיהוה אלוהים שימר את דברו הקדוש כפי שהבטיח.‏ המקרא מצהיר:‏ ”‏יבש חציר,‏ נבל ציץ,‏ ודבר אלוהינו יקום לעולם”‏ (‏ישעיהו מ׳:‏8;‏ פטרוס א׳.‏ א׳:‏25‏)‏.‏ תרגום הפשיטתא ממלא תפקיד צנוע אך חשוב בהעברת המסר המקראי בדייקנות לתועלת האנושות כולה.‏