חיים מספקים בשירות אלוהים

תוך זמן קצר התחלתי לעסוק בהתעמלות ובפיתוח גוף.‏ לבסוף פתחתי מכון כושר בסן לאנדרו,‏ קליפורניה,‏ ארה״ב.‏ אימנתי מפתחי גוף,‏ ואחד מהם זכה בתואר ”‏מר אמריקה”‏.‏ אך מאמציי לפתח גוף שרירי לא מילאו את החלל שבי.‏

חיפושיי נשאו פרי

אחד מחבריי במכון ידע שאני משתוקק להבין את המקרא והציע לי להיפגש עם מכר שלו.‏ למחרת בבוקר הגיע לביתי אחד מעדי־יהוה.‏ במשך ארבע שעות הוא ענה על שאלותיי ישירות מתוך המקרא.‏ ביקשתי ממנו שיחזור אליי באותו הערב,‏ ושוחחנו על המקרא עד חצות.‏ אהבתי את מה שלמדתי ושאלתי אותו אם אני יכול להתלוות אליו למחרת כדי לראות איך הוא מנהל שיחות עם אחרים.‏ נדהמתי לראות איך הוא פותח את המקרא ומראה לאנשים את התשובות לשאלותיהם.‏ באותו הרגע החלטתי:‏ זה מה שאני רוצה לעשות בחיים!‏

ויתרתי על העסק שלי וביליתי ימים שלמים לצד אותו חלוץ (‏כינוי לעד־יהוה המקדיש חלק נכבד מזמנו להוראת המקרא)‏.‏ נטבלתי במאי 1948 בכינוס שהתקיים באצטדיון קאו פאלאס בסן פרנסיסקו,‏ קליפורניה.‏ מאוחר יותר בשנה זו גם אני הפכתי לחלוץ.‏

באותו זמן ביקשתי שעדי־יהוה יבקרו את אמי.‏ היא הקשיבה להם בחפץ לב,‏ ועד מהרה הפכה לאחת מעדי־יהוה.‏ אף שספגה התנגדות ממשפחתה,‏ היא הייתה נאמנה לאלוהים במשך שנים רבות עד מותה.‏ חוץ מאמי אף אחד אחר במשפחה לא הפך לעד־יהוה.‏

שותפה לחיים ולשירות אלוהים

ב־1950 עברתי לגרנד גַ’‏נקשן,‏ קולוראדו,‏ ושם פגשתי את בילי.‏ היא נולדה ב־1928 וגדלה בתקופת השפל הכלכלי הגדול.‏ אמהּ,‏ מיני,‏ נהגה להקריא לה מדי ערב מהמקרא לאורה המרצד של מנורת נפט.‏ בגיל ארבע בילי כבר ידעה לקרוא,‏ והיא זכרה בעל פה סיפורים רבים מתוך המקרא.‏ בשלהי שנות ה־40 אמה למדה את המקרא בעזרת עדי־יהוה והבינה שכוונת המילה ‏”‏שאול”‏ (‏המתורגמת בתרגומי מקרא רבים כ”‏גיהינום”‏)‏ היא לא מקום של עינויי תופת‏,‏ אלא הקבר המשותף של האנושות (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 10‏)‏.‏ לבסוף גם מיני וגם בעלה הפכו לעדי־יהוה.‏

ב־1949,‏ לאחר שבילי חזרה מלימודיה במכללה בבוסטון,‏ היא החלה ללמוד בשקדנות את המקרא‏.‏ בעקבות כך היא החליטה להקדיש את כל חייה לאלוהים במקום להפוך למורה.‏ היא נטבלה ב־1950 בכינוס בינלאומי של עדי־יהוה באצטדיון ינקי בניו יורק.‏ כעבור זמן קצר נפגשנו,‏ התחתנו והתחלנו לשרת את אלוהים יחדיו במלוא זמננו.‏

המקום הראשון שבו שירתנו היה יוג׳ין,‏ אורגון.‏ שם רכשנו לעצמנו חברים רבים וקשרנו קשרי ידידות ארוכי ימים.‏ ב־1953 עברנו לגרנטס פאס,‏ אורגון,‏ כדי לתמוך בקהילה קטנה.‏ מאוחר יותר באותה שנה הוזמנו לכיתה ה־23 של גלעד,‏ בית־ספר של עדי־יהוה להכשרת שליחים ששכן ליד סאות’‏ לנסינג,‏ ניו יורק,‏ כ־400 קילומטר צפונית־מערבית לניו יורק סיטי.‏

משרתים כשליחים בברזיל

בדצמבר 1954,‏ חמישה חודשים לאחר סיום לימודינו בגלעד,‏ עלינו על מטוס דו־מדחפי שפניו היו מועדות לברזיל.‏ שעה אחרי ההמראה אחד המנועים שבק חיים.‏ למרות זאת הצלחנו לנחות בבטחה באיי ברמודה.‏ בהמשך הייתה לנו נחיתת חירום נוספת בקובה.‏ לבסוף,‏ לאחר מסע מתיש של 36 שעות,‏ הגענו לסניף של עדי־יהוה בריו דה ז׳נרו,‏ ברזיל.‏

לאחר שהייה קצרה בסניף נסענו יחד עם שתי שליחות אחרות לבאורו,‏ סאו פאולו,‏ כדי להקים שם בית שליחים.‏ העיר מנתה למעלה מ־000,‏50 איש,‏ והיינו עדי־יהוה הראשונים שהגיעו לאזור.‏

כשעברנו מבית לבית כדי לשוחח עם התושבים,‏ מייד נתקלנו בהתנגדות מצד הכומר הקתולי המקומי.‏ הוא הלך בעקבותינו והזהיר את הדיירים שלא יקשיבו לנו.‏ אולם כעבור מספר שבועות התחלנו לנהל שיעורי מקרא עם משפחה גדולה.‏ כל בני המשפחה אימצו ללבם את האמת המקראית ומאוחר יותר נטבלו.‏ תוך זמן קצר גם אחרים החלו ללמוד את המקרא.‏

אחד מקרוביה של משפחה זו שימש כנשיא של מועדון ידוע.‏ תכננתי לקיים כינוס במועדון וסגרתי חוזה עם האחראים.‏ אבל הכומר המקומי התעקש שהחוזה יבוטל.‏ בעקבות זאת הנשיא נפגש עם כמה מחברי המועדון ואמר להם:‏ ”‏אם אתם מבטלים,‏ אני מתפטר!‏”‏ לבסוף הותר לנו לקיים שם את הכינוס.‏

בשנה שלאחר מכן,‏ 1956,‏ הוזמנו לכינוס המחוזי בסנטוס,‏ סאו פאולו.‏ קרוב ל־40 עדי־יהוה מהקהילה שלנו נסעו לשם ברכבת.‏ בשובנו לבאורו,‏ מצאתי מכתב בתיבת הדואר,‏ ובו נאמר לי שהתמניתי לשמש כמשגיח נודד ולבקר קהילות שונות של עדי־יהוה.‏ את התפקיד הזה מילאתי קרוב ל־25 שנה.‏ במהלך השנים התאפשר לנו להגיע כמעט לכל אזור בברזיל רחבת הידיים.‏

הקשיים והברכות בשירותנו

בימים ההם היה קשה מאוד להתנייד במדינה.‏ עברנו לאורכה ולרוחבה של ברזיל באוטובוסים,‏ ברכבות,‏ בעגלות,‏ באופניים וברגל.‏ אחת הערים הראשונות שביקרנו בהן הייתה ז׳או,‏ סאו פאולו.‏ שם הכומר המקומי אמר לנו בתוקף:‏

‏”‏אתם לא יכולים להטיף לכבשים שלי!‏”‏

‏”‏הם לא שלך”‏,‏ ענינו.‏ ”‏הם שייכים לאלוהים”‏.‏

ארגנו הקרנה של הסרט חברת העולם החדש בפעולה,‏ המתאר את פעילות הבישור הכלל־עולמית שלנו.‏ הכומר אסף כמה מחברי כנסייתו במטרה להתקיף אותנו,‏ אך מייד הודענו על כך למשטרה.‏ כשהכומר והאספסוף שאתו הגיעו לאולם,‏ הם נתקלו בחומת שוטרים עם אקדחים שלופים.‏ למרות הכול,‏ הנוכחים הרבים נהנו מאוד מהסרט.‏

בימים ההם כמעט בכל מקום שבו שירתנו היינו עדים לשנאה דתית והתנגדות.‏ לדוגמה,‏ בברוסקו,‏ השוכנת ליד בלומנאו במדינת סנטה קתרינה,‏ פגשנו שתי חלוצות שהתמודדו עם התנגדות חריפה.‏ אך כוח העמידה שלהן והתמדתן נשאו פרי רב.‏ כיום,‏ בחלוף למעלה מ־50 שנה,‏ יש באזור זה יותר מ־60 קהילות משגשגות ואולם כינוסים יפה בעיר השכנה,‏ איטאז׳אי.‏

בין רגעי השיא של שירותנו היו הזמנים הנפלאים שבהם בילינו לצד אחינו לאמונה בארגון כינוסים גדולים.‏ בשנות ה־70 קיבלתי את הזכות לשמש כמשגיח הכינוס באצטדיון מורומבי רחב הממדים.‏ כמאה קהילות באזורים הקרובים התבקשו לשלוח עשרה אנשים כל אחת כדי לנקות את האצטדיון בערב שלפני הכינוס.‏

בזמן ששחקני הכדורגל יצאו באותו הערב מהאצטדיון,‏ חלקם אמרו בלגלוג:‏ ”‏תראו את כל הנשים הקטנות האלה עם המטאטאים והמגבים”‏.‏ אך עד חצות,‏ האצטדיון היה מצוחצח!‏ מנהל המקום אמר בהתפעלות:‏ ”‏לצוות שלי היה לוקח שבוע שלם לעשות את מה שעדי־יהוה עשו בכמה שעות!‏”‏

חוזרים לארצות הברית

ב־1980 נפטר אבי,‏ וכעבור זמן קצר חזרנו לארצות הברית כדי לטפל באמי שחיה בפרמונט,‏ קליפורניה.‏ עבדנו בניקיון בניינים בערבים והמשכנו לשרת כחלוצים ולסייע לדוברי פורטוגזית שהתגוררו באזור.‏ בהמשך עברנו לעמק סן חואקין,‏ השוכן לא הרחק משם,‏ וחיפשנו דוברי פורטוגזית באזור העצום שבין סקרמנטו לבייקרספילד.‏ כיום יש כעשר קהילות של דוברי פורטוגזית בקליפורניה.‏

אחרי מות אמי ב־1995 עברנו לפלורידה וטיפלנו באביה של בילי עד מותו.‏ אמה של בילי נפטרה עוד קודם לכן,‏ ב־1975.‏ בשנת 2000 עברנו לאזור הרמה המדברית בדרום־מערב קולוראדו והקדשנו את מרב זמננו להוראת המקרא לאמריקנים־ילידיים בשמורות הנבאחו והיוט באזור.‏ למרבה הצער,‏ בילי נפטרה בפברואר 2014.‏

אני מאושר שלפני יותר מ־65 שנה פגשתי עד־יהוה שהשיב ישירות מתוך המקרא על שאלותיי הרבות!‏ אני כל כך שמח שבדקתי וראיתי שדבריו באמת היו מעוגנים במקרא.‏ בעקבות כך זכיתי לחיים מספקים בשירות אלוהים.‏