סיפור חיים

הליכה בדרכו של יהוה מעניקה לנו כוח ושמחה

סיפורו של לואיג׳י ד.‏ ולנטינו

‏”‏זה הדרך.‏ לכו בו”‏,‏ אומר יהוה (‏ישעיהו ל׳:‏21‏)‏.‏ המטרה ליישם מילים אלו עומדת לנגד עיניי מאז טבילתי לפני 60 שנה.‏ הצבתי לעצמי מטרה זו תודות לדוגמתם של הוריי,‏ מהגרים מאיטליה שהתיישבו בקליבלנד,‏ אוהיו שבארה״ב ב־1921.‏ שם גידלו שלושה ילדים — אחי הבכור,‏ מייק,‏ אחותי הקטנה,‏ לידיה,‏ ואותי.‏

הוריי בחנו מספר דתות ולבסוף התייאשו.‏ יום אחד ב־1932 האזין אבי לתוכנית רדיו באיטלקית.‏ זה היה שידור של עדי־יהוה,‏ והדברים שנאמרו נעמו לאוזניו.‏ הוא שלח מכתב וביקש מידע נוסף.‏ בעקבות זאת הגיע לביתנו עד־יהוה איטלקי מן המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ לאחר שיחה תוססת שהתארכה עד אור הבוקר,‏ הגיעו הוריי למסקנה שהם מצאו את דת האמת.‏

אבי ואמי החלו לנכוח באסיפות הקהילה ופתחו את ביתם למשגיחים נודדים.‏ אחים אלו הרשו לי להתלוות אליהם בפעילות ההטפה,‏ למרות גילי הצעיר,‏ ובהשראתם ניעור בי הרצון לשרת את יהוה בשירות מלא.‏ אחד האורחים היה קארי ו.‏ ברבר,‏ כיום חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ לא חלף זמן רב ובפברואר 1941 נטבלתי ואני בן 14.‏ ב־1944 התחלתי לשרת כחלוץ בקליבלנד.‏ גם מייק ולידיה החלו לצעוד בדרך האמת המקראית.‏ מייק שירת את יהוה עד יום מותו,‏ ולידיה התלוותה אל בעלה,‏ הרולד וינדר במשך 28 שנות שירותו כמשגיח נודד.‏ היום הם משרתים כחלוצים מיוחדים.‏

הכלא חיזק את נחישותי להתקדם

בתחילת 1945 מצאתי את עצמי בכלא הפדראלי צ׳ילקת שבאוהיו,‏ משום שמצפוני המודרך על־פי עקרונות המקרא הניע אותי לנהוג בהתאם לכתוב בישעיהו ב׳:‏4 האומר:‏ ”‏כיתתו חרבותם לאתים”‏.‏ רשויות הכלא הרשו בעבר לאסירים העדים להחזיק ספרות מקראית של עדי־יהוה בכמות מוגבלת בלבד.‏ אולם,‏ אחים מקהילה סמוכה נרתמו לעזרתם.‏ הם פיזרו לפעמים חוברות וספרים בשדות שבקרבת הכלא.‏ למחרת בבוקר,‏ כשהוציאו את האסירים לעבודה הם חיפשו את החוברות והספרים והכניסו אותם לכלא.‏ כשהגעתי לכלא כבר הרשו לנו להחזיק ברשותנו יותר ספרות.‏ למרות זאת,‏ למדתי יותר מאי פעם עד כמה יקר המזון הרוחני שמספק יהוה — ואני נזכר בכך בכל פעם שאני מקבל הוצאה חדשה של המצפה או עורו!‏

כעבור זמן מה הותר לנו לערוך אסיפות קהילה בכלא בנוכחות עדי־יהוה בלבד.‏ למרות זאת,‏ היו כמה סוהרים ואסירים שנכחו באסיפות בחשאי,‏ ומקצתם אף קיבלו את האמת (‏מעשי השליחים ט״ז:‏​30–34‏)‏.‏ ביקוריו של אח א.‏ י.‏ מקמילן היו מקור נחמה עילאי.‏ הוא תמיד אמר לנו שהמאסר אינו לשווא מפני שתקופה זו מכשירה אותנו למשימות שיוטלו עלינו בעתיד.‏ אח מבוגר יקר זה נגע ללבי והעמיק את נחישותי להתהלך בדרכו של יהוה.‏

שותפה לחיים

מלחמת העולם השנייה הסתיימה,‏ שערי הכלא נפתחו וחזרתי לשרת כחלוץ,‏ כינוי למבשר בשירות מלא.‏ אלא שב־1947 נפטר אבי.‏ כדי לתמוך במשפחה,‏ יצאתי לעבוד ובמקביל למדתי עיסוי — מקצוע שעזר לי בתקופה קשה שפקדה אותי ואת אשתי כ־30 שנה מאוחר יותר.‏ אבל אני מקדים את המאוחר.‏ הרשו לי תחילה לספר לכם על אשתי.‏

אחר צהריים אחד ב־1949,‏ בשעה שהייתי באולם־המלכות,‏ צלצל הטלפון.‏ הרמתי את השפופרת ושמעתי קול מתוק אומר:‏ ”‏שמי קריסטין גנצ׳ר,‏ ואני אחת מעדי־יהוה.‏ עברתי לקליבלנד כדי למצוא עבודה,‏ והייתי מעוניינת להתרועע עם הקהילה”‏.‏ אולם־המלכות שלנו היה רחוק מן האיזור שבו גרה,‏ אך קולה מצא חן בעיניי ולכן הסברתי לה כיצד להגיע לאולם ועודדתי אותה לבוא ביום ראשון — היום שבו עמדתי לשאת את ההרצאה הפומבית.‏ ביום ראשון,‏ הגעתי ראשון לאולם־המלכות,‏ אך לא הופיעה שום אחות חדשה.‏ במהלך הנאום העפתי מדי פעם מבט לכיוון הכניסה,‏ ובכל זאת אף אחת לא נכנסה.‏ למחרת טלפנתי אליה,‏ והיא אמרה שאין היא מכירה את קווי האוטובוסים.‏ התנדבתי להיפגש עימה ולתת לה כמה הסברים.‏

היא סיפרה לי שהוריה,‏ מהגרים מצ׳כוסלובקיה,‏ החלו להתרועע עם תלמידי המקרא אחרי שקראו את הספרון היכן המתים?‏ (‏אנג׳)‏ הוריה נטבלו ב־1935.‏ ב־1938 נתמנה אביה למשרת הקהילה (‏היום התפקיד מכונה המשגיח היושב־ראש)‏ של קהילת עדי־יהוה בקלימר,‏ פנסילבניה,‏ ארה״ב,‏ וב־1947 נטבלה קריסטין בגיל 16.‏ לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להתאהב באחות יפהפיה ורוחנית זו.‏ התחתנו ב־24 ביוני 1950,‏ ומאז קריסטין שותפה נאמנה המציבה את ענייני מלכות אלוהים במקום הראשון בחייה.‏ אני אסיר תודה ליהוה שאשת חיל זו הסכימה לקשור את גורלה בגורלי (‏משלי ל״א:‏10‏)‏.‏

הפתעה גדולה

ב־1 בנובמבר 1951 התחלנו לשרת יחד כחלוצים.‏ כעבור שנתיים,‏ בכינוס שהתקיים בטולידו,‏ אוהיו,‏ שוחחו האחים הוגו ריימר ואלברט שרודר עם קבוצת חלוצים המעוניינים להיות שליחים.‏ היינו ביניהם.‏ האחים עודדו אותנו להמשיך בחלוציות בקליבלנד.‏ והנה חלף חודש וקיבלנו הפתעה גדולה ‏—‏ הזמנה ללמוד בכיתה ה־23 של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ החל מפברואר 1954!‏

בדרך לבית־ספר גלעד,‏ ששכן אז בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק,‏ היתה קריסטין מתוחה ואמרה לי שוב ושוב,‏ ”‏סע לאט!‏”‏ ”‏קריסטין,‏ אם ניסע יותר לאט,‏ המכונית כבר תעצור”‏.‏ בהגיענו לבית־הספר היינו רגועים יותר.‏ אח נתן נור קיבל את פני התלמידים והראה לנו את המקום.‏ עוד הסביר כיצד ניתן לחסוך במים ובחשמל,‏ וציין שחסכנות היא מעלה לצורך קידום ענייני המלכות.‏ עצה זו נחרתה בשכלנו ואנחנו עדיין חיים על־פיה.‏

טיסה לריו

הזמן חלף ביעף וסיימנו את הלימודים.‏ ב־10 בדצמבר 1954 ביום חורפי עלינו על מטוס בניו־יורק סיטי,‏ נרגשים מן הטיסה אל שטח השירות החדש שלנו,‏ ריו דה ז׳נירו שטופת השמש שבברזיל.‏ פיטר ובילי קרבלו,‏ זוג שליחים,‏ נסעו עימנו.‏ הטיסה נועדה להימשך 24 שעות,‏ כולל עצירות ביניים בפורטו־ריקו,‏ בוונצואלה ובבֶּלֶם שבצפון ברזיל.‏ אבל בשל בעיות מכניות,‏ חלפו 36 שעות עד שראינו את ריו דה ז׳נירו פרושה מתחתינו.‏ זה היה מראה מרהיב!‏ אורות העיר נצצו כמו יהלומים בוהקים על מרבד קטיפה,‏ ואורו הכסוף של הירח שטף את מימי מפרץ גוּאַנַבַּרה.‏

מספר חברי בית־אל המתינו לנו בנמל התעופה.‏ לאחר שקיבלו אותנו במאור פנים,‏ הסיעו אותנו למשרד הסניף,‏ ובערך בשלוש לפנות בוקר התגלגלנו לתוך המיטה.‏ אחרי מספר שעות,‏ צלצל פעמון ההשכמה והזכיר לנו שיומנו הראשון כשליחים החל!‏

אחד הלקחים הראשונים שלמדנו

לא חלף זמן רב ולמדנו לקח חשוב.‏ ערב אחד בילינו בחברת משפחה של עדים בביתם.‏ כשעמדנו לחזור לסניף,‏ התנגד המארח ואמר,‏ ”‏לא,‏ אתם לא יכולים ללכת,‏ יורד גשם”‏,‏ וניסה לשכנע אותנו ללון אצלו.‏ ”‏גם במקום שממנו באנו יורד גשם”‏,‏ אמרתי וצחקתי בביטול.‏ יצאנו לדרך.‏

בשל ההרים המקיפים את ריו,‏ מי הגשם מצטברים במהרה,‏ מתנקזים לתוך העיר ולפעמים יוצרים שטפונות.‏ בתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו צועדים בתוך מים שהגיעו עד הברכיים.‏ סמוך לסניף הפכו הרחובות לנהרות גועשים והמים הגיעו עד גובה החזה.‏ הגענו לבית־אל רטובים עד לשד עצמותינו.‏ למחרת,‏ חשה קריסטין רע מאוד והתברר שלקתה בטיפוס הבטן.‏ כתוצאה מכך,‏ סבלה זמן רב מחולשה.‏ למותר לציין שבתור שליחים חדשים היינו צריכים להישמע לעצותיהם של העדים המקומיים המנוסים.‏

צעדים ראשונים כשליחים וכמשגיח נודד

לאחר ההתחלה הצולעת,‏ ששנו להתחיל בפעילות ההטפה.‏ הקראנו דברי פתיחה בפורטוגזית באוזני כל מי שפגשנו,‏ והתקדמנו פחות או יותר באותו קצב בלימוד השפה.‏ בעלת בית אחת אמרה פעם לקריסטין:‏ ”‏אני מבינה אותך,‏ אבל אותו לא”‏,‏ והצביעה לעברי.‏ בעל בית אחר אמר לי,‏ ”‏אני מבין אותך אבל אותה לא”‏.‏ למרות הכל,‏ שמחנו מאוד לרשום באותם שבועות ראשונים יותר מ־100 מנויים לחוברת המצפה.‏ אחדים מתלמידי המקרא שלנו נטבלו כבר בשנת שירותנו הראשונה,‏ והמחישו לנו בזעיר אנפין עד כמה ארץ זו פוריה מבחינה רוחנית.‏

באמצע שנות ה־50 היה מחסור באחים מתאימים שישמשו כמשגיחים נודדים,‏ וקהילות רבות לא זכו לביקורים.‏ לפיכך,‏ עוד שלמדתי את השפה ועוד לפני שנתתי נאום פומבי בפורטוגוזית,‏ נתמניתי ב־1956 לשרת כמשגיח נפה במדינת סאו פאולו.‏

מאחר שבקהילה הראשונה שביקרנו לא נערכו ביקורים של משגיח נפה כבר שנתיים,‏ היו ציפיות גבוהות מן הנאום הפומבי.‏ כדי להכין את הנאום גזרתי סעיפים ממאמרים בחוברת המצפה בפורטוגזית והדבקתי את הגזרים על דפי נייר.‏ באותו יום ראשון היה אולם־המלכות מלא עד אפס מקום.‏ אנשים ישבו גם על הבמה בציפייה דרוכה למאורע הגדול.‏ ההרצאה,‏ או ליתר דיוק הקריאה,‏ החלה.‏ מדי פעם הרמתי את עיניי ולתדהמתי איש לא זז,‏ אפילו לא הילדים.‏ הכל הביטו בי בעיניים פקוחות לרווחה.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏ולנטינו,‏ הפורטוגזית שלך השתפרה פלאים!‏ הם מקשיבים לך’‏.‏ כעבור שנים,‏ כשביקרתי באותה קהילה שנית,‏ ניגש אלי אח שהיה נוכח בביקור הראשון ואמר:‏ ”‏אתה זוכר את ההרצאה הפומבית הראשונה שלך?‏ לא הבנו מילה אחת”‏.‏ אמרתי לו שגם אני לא הבנתי הרבה מאותו נאום.‏

בשנתי הראשונה בשירות הנפתי קראתי שוב ושוב את הכתוב בזכריה ד׳:‏6‏.‏ המילים,‏ ’‏לא בכח כי אם ברוחי’‏,‏ הזכירו לי שרוח יהוה היא הסיבה היחידה להתקדמותה של פעילות ההטפה.‏ ואכן חלה התקדמות חרף מגבלותינו הברורות.‏

קשיים וברכות בדרך

השירות הנפתי היה כרוך בנדודים לאורכה ולרוחבה של הארץ עם מכונת כתיבה,‏ קרטוני ספרות,‏ תיקים ומזוודות.‏ קריסטין נהגה בחוכמה וספרה את מיטלטלינו לבל נשכח משהו במעבר מאוטובוס אחד למשנהו.‏ לא אחת נסענו 15 שעות באוטובוס בדרכי עפר אל היעד הבא.‏ הנסיעה היתה לפעמים מורטת עצבים,‏ בייחוד כששני אוטובוסים חלפו זה מול זה על גשר רעוע.‏ הם היו כל כך צמודים זה לזה שבקושי היה מקום להשחיל נייר טישיו ביניהם.‏ נעזרנו גם ברכבות,‏ בספינות ובסוסים כדי להגיע ממקום למקום.‏

ב־1961 התחלנו לשרת בשירות המחוזי ונסענו מנפה לנפה במקום מקהילה לקהילה.‏ בכמה מערבי השבוע הקרנו,‏ בכל פעם במקום אחר,‏ סרטים שהוציא ארגון יהוה.‏ לא אחת נאלצנו לפעול במהירות כדי להערים על הכמרים שניסו להביא לביטול ההקרנות.‏ בעיירה אחת לחץ הכומר באיומים על בעל האולם שעשה עימנו חוזה,‏ וגרם לו לבטל את החוזה.‏ לאחר כמה ימי חיפושים מצאנו מקום אחר,‏ אך לא אמרנו זאת לאיש והמשכנו להזמין את כולם לאולם הראשון.‏ לפני תחילת התוכנית,‏ הלכה קריסטין לאולם והובילה את האנשים בשקט לאולם החדש.‏ בערב ההוא צפו 150 איש בסרט חברת העולם החדש בפעולה,‏ שם מתאים על רקע הנסיבות.‏

הנסיעות לאזורים מבודדים היו לעתים מכבידות,‏ אך האחים הענווים שם גילו הערכה עמוקה ואירחו אותנו בלבביות בבתיהם הצנועים.‏ בכל עת הודנו ליהוה על האפשרות להיות במחיצתם.‏ קשרי הידידות שנרקמו בינינו הביאו לנו ברכות מחממות לב (‏משלי י״ט:‏17;‏ חגי ב׳:‏7‏)‏.‏ אין פלא שהיינו עצובים מאוד שלאחר יותר מ־21 שנות שירות בברזיל תמו ימי שירותנו שם!‏

יהוה הראה לנו את הדרך בשעת משבר

ב־1975 נותחה קריסטין.‏ חזרנו לשרת בשירות המחוזי,‏ אך חלה הרעה במצבה הבריאותי של קריסטין.‏ נראה היה שעדיף לשוב לארצות־הברית לטיפול רפואי.‏ באפריל 1976 הגענו ללונג ביץ’‏,‏ קליפורניה,‏ וגרנו אצל אמי.‏ לאחר עשרים שנה בארץ אחרת,‏ היינו אובדי עצות ולא ידענו כיצד להתמודד עם הנסיבות החדשות.‏ התחלתי לעבוד כמעסה רפואי,‏ וחיינו מן הכסף שהרווחתי.‏ מדינת קליפורניה סיפקה לקריסטין מקום בבית־חולים,‏ אבל היא נחלשה שם מיום ליום מפני שהרופאים לא היו מוכנים לטפל בה ללא עירויי־דם.‏ היינו נואשים והתחננו ליהוה שידריך אותנו.‏

יום אחד בשעות אחר הצהריים,‏ במהלך שירות השדה,‏ נתקלתי במרפאה,‏ ומתוך דחף פתאומי נכנסתי פנימה.‏ הרופא עמד בדיוק לחזור לביתו,‏ ובכל זאת הוא הכניס אותי למשרד ושוחחנו במשך שעתיים.‏ לבסוף אמר:‏ ”‏אני מעריך את פעילותכם כשליחים,‏ ואטפל באשתך ללא תשלום ובלי עירויי־דם”‏.‏ לא האמנתי למשמע אוזניי.‏

רופא טוב לב זה,‏ שמאוחר יותר התברר לי שהוא מומחה בעל שיעור קומה,‏ העביר את קריסטין לבית־החולים שבו עבד,‏ ובזכות טיפולו המסור הלך מצבה והשתפר.‏ עד כמה אסירי תודה היינו ליהוה על שהראה לנו את הדרך בשעת משבר זו!‏

תפקידים חדשים

לאחר שקריסטין שבה לאיתנה שירתנו כחלוצים ועזרנו למספר אנשים בלונג ביץ’‏ להצטרף לעובדי יהוה.‏ ב־1982 התבקשנו לשרת בשירות הנפתי בארצות־הברית.‏ יום יום הודנו ליהוה על כך שהוא שוב משתמש בנו בשירות זה ‏—‏ שירות שאהבנו.‏ שירתנו בקליפורניה ואחר כך בניו־אינגלנד.‏ בתוך הנפה היו גם מספר קהילות של דוברי פורטוגזית.‏ בהמשך נכללו בנפה גם איי ברמודה.‏

לאחר ארבע שנים מרעננות קיבלנו תפקיד חדש.‏ הוזמַנו לשרת כחלוצים מיוחדים היכן שנרצה.‏ היה עצוב לנו לפרוש מן השירות הנפתי,‏ אך היינו נחושים להתקדם אל התפקיד החדש.‏ היכן?‏ במהלך שירותי כמשגיח נודד שמתי לב שהקהילה של דוברי פורטוגזית בנְיוּ־בֶּדְפוֹרְד,‏ מסצ׳וּסטס,‏ זקוקה לעזרה ‏—‏ לכן החלטנו לעבור לנְיוּ־בֶּדְפוֹרְד.‏

בהגיענו לשם ערכה לכבודנו הקהילה מסיבה גדולה.‏ הרגשנו רצויים מאוד והתרגשנו עד דמעות.‏ זוג צעיר,‏ הורים לשני תינוקות,‏ אירחו אותנו בצל קורתם עד אשר מצאנו דירה משלנו.‏ יהוה בירך את שירותנו שם מעל ומעבר למה שציפינו.‏ מאז 1986 עזרנו לכ־40 איש בעיירה להצטרף לעדי־יהוה.‏ הם משפחתנו הרוחנית.‏ בנוסף לכך,‏ נפלה בחלקי הזכות המשמחת לראות חמישה אחים מקומיים גדלים ונעשים לרועי הקהילה.‏ אנחנו מרגישים כמו שליחים שנשלחו לארץ פוריה.‏

במבט לאחור אנו מאושרים ששירתנו את יהוה מנעורינו והפכנו את האמת לדרך חיים.‏ מובן מאליו שהזקנה והמחלות נותנות בנו היום את אותותיהן,‏ אך הליכה בדרכו של יהוה עדיין מעניקה לנו כוח ושמחה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

זמן קצר לאחר שהגענו לריו דה ז׳נירו

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

משפחתנו הרוחנית בנְיוּ־בֶּדְפוֹרְד,‏ מסצ׳וּסטס