עמך נדבות

עם המבשרים הנלהבים המשרתים בארצות שיש בהן צורך גדול יותר במבשרי מלכות נוספים נמנות אחיות רווקות רבות.‏ חלקן משרתות במדינה זרה זה עשרות שנים.‏ מה סייע להן לקבל את ההחלטה לעבור למדינה זרה?‏ מה הן למדו משירותן בארץ אחרת?‏ לאן הובילו אותן בחירותיהן?‏ ראיינו כמה מהאחיות הללו.‏ אם את אחות רווקה המשתוקקת ליטול חלק בסוג שירות שיסב לך סיפוק רב,‏ אנו בטוחים שתפיקי תועלת מדבריהן.‏ למעשה כל משרתי אלוהים יכולים ללמוד מדוגמתן.‏

להתגבר על הספקות

בתור חלוצה רווקה האם את תוהה לפעמים אם תהיי מסוגלת לשרת בארץ אחרת?‏ לאניטה,‏ כיום באמצע שנות ה־70 לחייה,‏ היו לבטים קשים בנושא.‏ היא גדלה באנגליה והתחילה לשרת כחלוצה בגיל 18.‏ ”‏אהבתי ללמד אנשים על יהוה”‏,‏ היא אומרת,‏ ”‏אבל אף פעם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לשרת בארץ אחרת.‏ מעולם לא למדתי שפה זרה והייתי משוכנעת שלא אצליח לשלוט בשפה חדשה.‏ לכן כשקיבלתי הזמנה ללמוד בבית־ספר גלעד,‏ הייתי בהלם.‏ לא האמנתי שמישהי חסרת חשיבות כמוני קיבלה הזמנה כזו.‏ אבל אמרתי לעצמי:‏ ’‏אם יהוה חושב שאני יכולה,‏ אני אנסה’‏.‏ היה זה לפני יותר מ־50 שנה.‏ מאז אני משרתת כשליחה ביפן”‏.‏ אניטה מוסיפה:‏ ”‏לפעמים אני אומרת לאחיות צעירות בעיניים בורקות:‏ ’‏קחו תרמיל והצטרפו אליי להרפתקה של החיים!‏’‏ אני שמחה לומר שהרבה אחיות אכן עשו זאת”‏.‏

לאזור אומץ

אחיות רבות ששירתו בארצות זרות היססו תחילה לעבור לשם.‏ כיצד הן אזרו את האומץ הדרוש?‏

‏”‏עוד מילדותי רציתי ליהנות מחיים מלאי משמעות ולעזור לאחרים”‏,‏ מספרת מורין,‏ כיום באמצע שנות ה־60 לחייה.‏ בגיל 20 עברה מורין לקוויבק שבקנדה,‏ היכן שהיה צורך רב בחלוצים נוספים.‏ ”‏מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללמוד בבית־ספר גלעד,‏ אבל פחדתי ללכת לבד אל הלא־נודע בלי החברות שלי”‏.‏ היא מוסיפה:‏ ”‏גם פחדתי לעזוב את אמי שטיפלה באבי החולה.‏ במשך לילות רבים התפללתי בבכי על הנושאים הללו.‏ כשסיפרתי להוריי על הדאגות שלי,‏ הם עודדו אותי להיענות להזמנה.‏ ראיתי שחברי הקהילה המקומית תומכים באהבה בהוריי.‏ כשהבחנתי בדאגתו של יהוה,‏ זה חיזק את ביטחוני שהוא ידאג לי.‏ ואז הייתי מוכנה לצאת לדרך!‏”‏ מורין החלה את שירותה כשליחה בשנת 1979 ושירתה למעלה מ־30 שנה במערב אפריקה.‏ כיום היא מטפלת באמה בקנדה ומשרתת כחלוצה מיוחדת.‏ היא מביטה לאחור על שנות שירותה באפריקה ואומרת:‏ ”‏יהוה תמיד נתן לי את מה שאני צריכה בדיוק בזמן הנכון”‏.‏

ונדי,‏ כיום באמצע שנות ה־60 לחייה,‏ החלה בגיל העשרה לשרת כחלוצה באוסטרליה.‏ היא מספרת:‏ ”‏הייתי מאוד ביישנית והיה לי קשה לדבר עם זרים.‏ אבל בזכות החלוציות למדתי לשוחח עם אנשים מכל הסוגים,‏ והביטחון שלי התחזק.‏ עם הזמן שמתי לב שאני כבר לא סובלת מחוסר ביטחון.‏ החלוציות לימדה אותי להישען על יהוה,‏ והתחלתי להרגיש יותר נוח עם הרעיון לשרת במדינה אחרת.‏ בנוסף,‏ אחות רווקה ששירתה בעברה כשליחה ביפן יותר מ־30 שנה הזמינה אותי למסע הטפה בן שלושה חודשים ביפן.‏ השירות לצדה ליבה את הרצון שלי לעבור לשרת בארץ אחרת”‏.‏ בסביבות 1985 עברה ונדי לוונואטו,‏ מדינת אי השוכנת כ־700,‏1 קילומטר מזרחית לאוסטרליה.‏

ונדי עדיין נמצאת בוונואטו,‏ וכעת היא משרתת במשרד תרגום מרוחק.‏ ”‏שמחתי הגדולה ביותר היא לראות כיצד נוסדות קבוצות וקהילות באזורים נידחים”‏,‏ היא אומרת.‏ ”‏התרומה הקטנה שתרמתי לעבודת יהוה באיים הללו היא זכות שאי־אפשר לתאר במילים”‏.‏

קומיקו,‏ כעת באמצע שנות ה־60 לחייה,‏ שירתה כחלוצה רגילה ביפן כשהשותפה שלה לחלוציות הציעה שהן יעברו לנפאל.‏ ”‏היא חזרה על ההצעה שלה שוב ושוב,‏ אבל תמיד סירבתי”‏,‏ אומרת קומיקו.‏ ”‏חששתי שלא אצליח ללמוד שפה חדשה ולהסתגל לסביבה אחרת.‏ גם חשבתי שיהיה לי קשה לחסוך מספיק כסף כדי לעבור לארץ זרה.‏ בזמן שהמשכתי להתלבט,‏ נפצעתי בתאונת אופנוע ואושפזתי בבית החולים.‏ שם חשבתי לעצמי:‏ ’‏מי יודע מה ילד יום?‏ אולי יום אחד אסבול ממחלה קשה ואפספס את ההזדמנות לשרת כחלוצה בארץ אחרת.‏ האם אני באמת לא יכולה לשרת בארץ זרה לפחות שנה אחת?‏’‏ התפללתי בעוז ליהוה שיעזור לי לעשות זאת”‏.‏ לאחר ששוחררה מבית החולים,‏ ביקרה קומיקו בנפאל ובהמשך היא ושותפתה עברו לשם.‏

במבט לאחור על כעשר שנות שירות בנפאל אומרת קומיקו:‏ ”‏הבעיות שהדאיגו אותי התפוגגו,‏ ממש כאילו ים סוף נפתח לפניי.‏ אני כל כך שמחה שהחלטתי לשרת היכן שקיים צורך רב יותר במבשרים.‏ פעמים רבות כשאני משוחחת על המקרא עם משפחה אחת,‏ חמישה או שישה שכנים מגיעים כדי להקשיב.‏ אפילו ילדים קטנים מבקשים בצורה מכובדת שאתן להם עלון על המקרא.‏ זו הנאה צרופה לשרת בשטח כל כך פורה”‏.‏

להתמודד עם קשיים

מטבע הדברים,‏ האחיות הרווקות האמיצות שהתראיינו ניצבו בפני קשיים.‏ כיצד הן התמודדו עמם?‏

‏”‏בהתחלה היה לי קשה להיות כל כך רחוקה מהמשפחה שלי”‏,‏ אומרת דיאן מקנדה.‏ כיום היא בתחילת שנות ה־60 לחייה,‏ והיא שירתה 20 שנה כשליחה בחוף השנהב.‏ ”‏ביקשתי מיהוה שיעזור לי לאהוב את האנשים בשטח שלי.‏ אחד המורים בגלעד,‏ אח ג׳ק רדפורד,‏ הסביר לנו שבהתחלה אולי נהיה מוטרדים,‏ ואפילו נזדעזע,‏ מהתנאים השוררים בארץ שליחותנו,‏ במיוחד אם ניחשף לעוני מחפיר.‏ אבל הוא הוסיף:‏ ’‏אל תתמקדו בעוני.‏ התמקדו באנשים,‏ בפנים שלהם ובעיניים שלהם.‏ שימו לב לתגובה שלהם לאמיתות המקרא’‏.‏ זה מה שעשיתי,‏ והיו לכך תוצאות מדהימות!‏ כשחלקתי עם אחרים את הבשורה המנחמת של המלכות,‏ ראיתי כיצד קרנו עיניהם!‏”‏ מה עוד סייע לדיאן להסתגל לארץ שליחותה?‏ ”‏התיידדתי עם תלמידי המקרא שלי והרגשתי שמחה גדולה כשראיתי כיצד הם הופכים למשרתי יהוה נאמנים.‏ מקום שליחותי הפך לביתי.‏ זכיתי לאימהות,‏ אבות,‏ אחים ואחיות רוחניים,‏ כפי שהבטיח ישוע”‏ (‏מר׳ י׳:‏29,‏ 30‏)‏.‏

אן,‏ כעת באמצע שנות ה־40 לחייה,‏ משרתת באסיה בארץ שבה פעילותנו מוגבלת.‏ היא מספרת:‏ ”‏במהלך השנים שירתי בכל מיני אזורים וגרתי עם אחיות שהרקע שלהן ואישיותן שונים לגמרי משלי.‏ בשל כך היו לנו לפעמים אי־הבנות ופגענו אחת בשנייה.‏ כשזה קרה,‏ ניסיתי להתקרב לשותפות שלי כדי להבין טוב יותר את התרבות שלהן.‏ גם התאמצתי לגלות כלפיהן יותר אהבה והבנה.‏ אני שמחה שהמאמצים האלה הניבו פרי,‏ ובזכות כך רכשתי לאורך השנים הרבה חברות קרובות שעזרו לי להחזיק מעמד במשימה שלי”‏.‏

אוּטֶה מגרמניה,‏ כיום בתחילת שנות ה־50 לחייה,‏ התבקשה בשנת 1993 לשרת כשליחה במדגסקר.‏ היא מספרת:‏ ”‏בהתחלה התקשיתי ללמוד את השפה המקומית,‏ להסתגל לאקלים הלח ולהתמודד עם מלריה,‏ אמבות ותולעים טפיליות.‏ אבל קיבלתי הרבה עזרה.‏ האחיות המקומיות,‏ ילדיהן ותלמידי המקרא שלי עזרו לי בסבלנות לשלוט בשפה.‏ השותפה שלי לשליחות טיפלה בי באהבה כשהייתי חולה.‏ אבל יהוה עזר לי יותר מכול.‏ נהגתי לשטוח את דאגותיי לפניו בתפילה.‏ לאחר מכן חיכיתי בסבלנות — לפעמים ימים,‏ ולפעמים חודשים — עד שקיבלתי מענה לתפילותיי.‏ יהוה פתר כל בעיה שהייתה לי”‏.‏ אוטה משרתת במדגסקר כבר 23 שנה.‏

חיים מבורכים עד בלי די

כמו כל מי שמשרתים בארץ בעלת צורך רב,‏ גם האחיות הרווקות מספרות שהשירות שם מעשיר את חייהן.‏ מה הן כמה מהברכות שזכו להן?‏

היידי מגרמניה,‏ כעת בתחילת שנות ה־70 לחייה,‏ משרתת כשליחה בחוף השנהב מאז 1968.‏ היא מספרת:‏ ”‏השמחה הגדולה ביותר שלי היא לראות את ילדיי הרוחניים ’‏מתהלכים באמת’‏.‏ חלק מהאנשים שלימדתי אותם את המקרא משרתים כיום כחלוצים וכזקני־קהילה.‏ רבים מהם קוראים לי אימא או סבתא.‏ זקן־קהילה אחד,‏ אשתו וילדיו אימצו אותי לחיק משפחתם.‏ יהוה נתן לי בן,‏ כלה ושלושה נכדים”‏ (‏יוח״ג 4‏)‏.‏

קרן מקנדה,‏ כיום בתחילת שנות ה־70 לחייה,‏ שירתה למעלה מ־20 שנה במערב אפריקה.‏ היא אומרת:‏ ”‏החיים כשליחה לימדו אותי לגלות יותר הקרבה עצמית,‏ אהבה וסבלנות.‏ השירות לצד אנשים מלאומים רבים הרחיב את האופקים שלי.‏ למדתי שיש דרכים שונות לעשות דברים מסוימים.‏ ואיזו ברכה גדולה זו שיש לי חברים טובים בכל רחבי העולם!‏ אף שחיינו ותפקידינו השתנו עם השנים,‏ הידידות שלנו נותרה בעינה”‏.‏

מרגרט מאנגליה,‏ כיום בשנות ה־70 המאוחרות לחייה,‏ שירתה כשליחה בלאוס.‏ היא מספרת:‏ ”‏השירות בארץ זרה עזר לי לראות במו עיניי כיצד יהוה מושך אנשים מכל הגזעים והרקעים אל תוך ארגונו.‏ זה חיזק מאוד את האמונה שלי.‏ אני סמוכה ובטוחה שיהוה מדריך את ארגונו ושמטרותיו יתגשמו”‏.‏

האחיות הרווקות המשרתות בארצות זרות עושות חיל בשירותן.‏ הן ראויות לשבחים לבביים (‏שופ׳ י״א:‏40‏)‏.‏ מספרן הולך וגדל (‏תהל׳ ס״ח:‏12‏)‏.‏ האם את יכולה לשנות את נסיבותייך כדי ללכת בעקבות האחיות הנלהבות שהתראיינו במאמר?‏ אם כן,‏ אין ספק ש’‏תטעמי ותראי כי טוב יהוה’‏ (‏תהל׳ ל״ד:‏9‏)‏.‏