אסיר תודה ליהוה שעזר לי לבחור בקריירה הנכונה

גדלתי באזור כפרי באוסטרליה.‏ ההורים שלי וגם הסבים והסבות שלי למדו את האמת בשנות ה־50.‏ התחלתי לבשר כשהייתי בן 6,‏ ונטבלתי בגיל 13.‏ בזמן חופשות בית הספר שירתי לא פעם כחלוץ עוזר.‏ כבר אז אהבתי מאוד את יהוה,‏ והייתי נחוש לשרת אותו לנצח נצחים.‏

בגיל 15 המאמנים בבית הספר הבחינו בכישרון שהיה לי בספורט.‏ בעקבות זאת,‏ פנו אליי נציגים מקבוצת רוגבי מקצועית והציעו לי מלגת ספורט.‏ האפשרות להפוך לכוכב רוגבי קסמה לי מאוד,‏ אבל כבר הקדשתי את חיי ליהוה.‏ אבי הציע לי שבטרם אחליט מה לעשות עם ההצעה הזו,‏ שאחשוב על מה שהבטחתי ליהוה כשהקדשתי לו את חיי.‏ שמעתי בעצתו,‏ והבנתי שלא אוכל להיות ספורטאי מקצועי ובד בבד לקיים את הבטחתי ליהוה.‏ לכן דחיתי את ההצעה.‏ כעבור כמה חודשים קיבלתי הצעה נוספת,‏ הפעם הייתה זו מלגה מטעם המכון האוסטרלי לספורט בקנברה,‏ והם הציעו לאמן אותי כרץ מרתון בשאיפה שאייצג את אוסטרליה במשחקים האולימפיים.‏ אך גם הפעם הרצון לתת ליהוה את כל כולי עלה על שאיפתי לפתח קריירה בעולם הספורט.‏ גם הפעם תשובתי הייתה לא.‏

לאחר שהשלמתי את לימודיי הגשמתי מטרה שטיפחתי זמן רב בליבי — התחלתי לשרת כחלוץ.‏ אולם לצערי משפחתי נקלעה לבעיות כלכליות רציניות,‏ ונאלצתי להפסיק את החלוציות ולהתחיל לעבוד משרה מלאה כמפעיל ציוד חקלאי.‏ עוד לא הייתי בן 20 וכבר התגוררתי בגפי,‏ ושירותי ליהוה הפך במהירות לעניין מכאני ושגרתי.‏ הרגשתי מיואש ואבוד מבחינה רוחנית.‏ התחברתי לאנשים ששתו יותר מדי וניהלו אורח חיים לא מוסרי,‏ והפיתוי להתנהג כמותם היה ממש גדול.‏ הזנחתי את הקשר שלי עם יהוה לטובת תענוגות זמניים.‏

הרגשתי שאני חייב לעשות משהו,‏ שאני צריך לערוך שינוי יסודי בסדרי העדיפויות שלי בחיים.‏ לכן עברתי לעיר אחרת,‏ הרחק מהשפעתם השלילית של אותם אנשים.‏ וזה עזר לי להתקרב חזרה ליהוה,‏ ולארגן את חיי כך שאוכל לחזור לשרת כחלוץ.‏ מאוחר יותר פגשתי את ליאן מק׳שרי,‏ בחורה כפרית ביישנית שכבר שירתה כחלוצה,‏ ומייד התחברנו.‏ דיברנו בפתיחות על המטרות שלנו בחיים וגילינו ששנינו רוצים להיות שליחים.‏ התחתנו ב־1993.‏ ליאן ואני היינו נחושים לאפשר ליהוה לכוון את חיינו לאן שרק ירצה.‏

חותרים להשגת מטרותינו

באותה שנה הצטרפתי לליאן בשירות החלוצי.‏ רצינו לשמור על סגנון חיים פשוט ונטול חובות,‏ ובשביל זה קנינו קרוואן ישן וחיינו בו.‏ במשך שש שנים נסענו לכל מקום אליו כיוון אותנו ארגון יהוה,‏ וכדי לפרנס את עצמנו עבדנו בכל מיני עבודות שונות ומשונות.‏ בישרנו בקהילות קטנות בערבות קווינסלנד העצומות והצחיחות.‏ לעיתים קרובות העברנו את הלילה במקומות מבודדים וערכנו אסיפות בחיק הטבע או באולמות מקומיים.‏ היינו מאושרים!‏ עם זאת,‏ עדיין נקרה בראשנו השאלה:‏ ’‏האם אנחנו יכולים לעשות יותר למען יהוה?‏’‏ התשובה לא איחרה לבוא.‏

קיבלנו מינוי לשרת כשליחים במדינה אחרת,‏ אבל היינו המומים.‏ הרגשנו לא כשירים,‏ כי חשבנו שלא נוכל להיות שליחים טובים ללא הכשרה מבית הספר גלעד.‏ אומנם אהבנו מאוד את השירות,‏ אבל לא היו לנו הרבה שיעורי מקרא בשטחים המרוחקים בהם בישרנו,‏ לכן חשבנו שלא נוכל להיות מורים כל כך יעילים.‏

שטחנו את דאגותינו בפני אח מקס לויד,‏ חבר בוועד הסניף של אוסטרליה.‏a הוא הרגיע אותנו ואמר שאם נעמיד את עצמנו לרשות יהוה,‏ אלוהים עצמו יכשיר אותנו.‏ גם אם אנחנו לא מרגישים מוכנים למשימה כלשהי,‏ הוא יעזור לנו להשלים אותה לפי רצונו.‏ מילותיו המעודדות עזרו לנו לקבל על עצמנו בשמחה את המינוי לשרת בסרי לנקה.‏

משימה מאתגרת

בשנת 1999 הגענו לקולומבו,‏ בירת סרי לנקה.‏ איזה ניגוד מוחלט לחיים השלווים באוסטרליה הכפרית.‏ את פנינו קיבלו מלחמת אזרחים,‏ עוני,‏ צפיפות,‏ קבצנים ובליל של שפות.‏ עם זאת,‏ מצאנו בסרי לנקה אוצרות יקרי ערך — את אחינו אחיותינו ואינספור אנשים ענווים שעדיין לא הכירו את יהוה.‏

נשלחנו לעיר קנדי שבנויה על מישור יפהפה המוקף במטעי תה ויערות גשם.‏ העיר מפורסמת בשל המקדשים הבודהיסטים הרבים שבה.‏ רק לקומץ אנשים היה מושג כלשהו על בוראם האוהב.‏ הקהילה שלנו הייתה מורכבת הן מאחים דוברי סינהלית והן מאחים דוברי טמילית,‏ והאסיפות התנהלו בשתי השפות הללו.‏ היה לנו ממש קשה ללמוד סינהלית,‏ אבל האחים והאחיות בקהילה ותלמידי המקרא שלנו העריכו מאוד את מאמצינו,‏ אפילו כשעשינו טעויות שגרמו להם לפרוץ בצחוק!‏

אבל הקושי הכי גדול שלנו דווקא לא היה השפה המקומית.‏ לראשונה בחיינו חווינו התנגדות עזה לאמת.‏ פעם אחת,‏ בזמן השירות,‏ אספסוף אלים הקיף אותי ואת האח שבישר איתי.‏ חלק מהם שרפו את הספרות שלנו,‏ ואחרים היכו אותנו ובעטו בנו.‏ במהלך האירוע הקשה הזה,‏ התפללנו ליהוה שיעזור לנו להיות רגועים ושיזכור אותנו אם נמות.‏ למרבה ההקלה,‏ האספסוף התפזר.‏ בעודנו רועדים מפחד,‏ עזבנו את אותו הכפר כשאנחנו מודים ליהוה על כך שהגן עלינו.‏

עם הזמן התחלנו להרגיש בבית בסרי לנקה.‏ חרף מלחמה שפילגה את האומה הזו,‏ ראינו איך יהוה מושך אליו ואל משפחתו המאוחדת אנשים שצמאים לאמת.‏ האי היפיפה הזה השאיר בנו חותם עמוק והמון זיכרונות נעימים.‏ שנתיים בלבד לאחר שהגענו לסרי לנקה הרשויות נכנעו ללחץ מצד גורמים דתיים,‏ ומרבית השליחים נאלצו לעזוב את המדינה.‏

השבועות הבאים היו מאוד מבלבלים ומורטי עצבים.‏ לא היה לנו מושג לאן מועדות פנינו.‏ ואז,‏ הגוף המנהל שלח אותנו לפפואה גינאה החדשה.‏ הגענו אל עיר הבירה פורט מורסבי בספטמבר 2001.‏

פפואה גינאה החדשה — אי מלא הפתעות

פפואה גינאה החדשה היא אומנם שכנתה הקרובה ביותר של אוסטרליה,‏ אבל התרבות וחיי היומיום של שתי המדינות לא היו יכולות להיות שונות יותר.‏ שוב היינו צריכים להסתגל,‏ והתחלנו ללמוד טוק פיסין — השפה הרווחת ביותר מבין 800 השפות המדוברות במדינה.‏

אחרי 3 שנים בעיר פופונדטה התבקשנו לשרת בשירות הנפתי.‏ מעולם לא העלנו על דעתו שיהוה ישתמש בנו באופן הזה.‏ תמיד הערכתי את הבגרות שאפיינה את משגיחי הנפה,‏ את כושר ההוראה שלהם,‏ ואת ההדרכה שהעניקו לקהילות,‏ ובכלל לא חשבתי שאני כשיר לעשות את מה שהם עושים.‏ המטרה שלי תמיד הייתה להיות שליח,‏ והמחשבה להיות משגיח נפה מעולם לא חלפה במוחי.‏ לפעמים אני עדיין לא מאמין שיהוה העניק לי את הזכות הכל כך מיוחדת הזו.‏

כשביקרנו באזורים עירוניים,‏ בדרך כלל הייתה גישה לחשמל ולמים,‏ ויכולנו לישון בחדר עם מיטה.‏ אבל כשביקרנו באזורים כפריים,‏ לא תמיד הייתה לנו את כל הנוחות הזו — ישנו בבקתות וצריפים קטנים,‏ בישלנו בחוץ על אש והתקלחנו בנחלים.‏ ואם במקרה היו שם תנינים,‏ היינו פשוט אוספים מים בדליים והתקלחנו בבקתה.‏

המינוי הזה דרש מאיתנו סיבולת גופנית גבוהה יותר מכל משימה אחרת שקיבלנו.‏ אבל היינו משוכנעים שאם ’‏נלך בכוח שיש לנו’‏,‏ יהוה יעזור לנו להצליח (‏שופטים ו׳:‏14‏)‏.‏ הרבה מהקהילות והקבוצות שהיינו צריכים לבקר היו מפוזרות במקומות שקשה להגיע אליהם,‏ כמו יערות גשם עבותים,‏ ביצות בקרבת חופים והרים תלולים וסלעיים.‏ השתמשנו ברכבי שטח 4X4, סירות,‏ מטוסים ולפעמים פשוט הלכנו הרבה ברגל.‏b

אחת הקהילות שביקרנו שכנה ליד הגבול האינדונזי.‏ כדי להגיע לשם נסענו מעל 350 ק״מ בדרכים שברובן לא היו סלולות.‏ בכל מסע כזה נאלצנו לחצות יותר מ־200 פעם נחלים ונהרות,‏ שרק על מעטים מהם היו גשרים.‏ במשך השנים העברנו אינספור שעות בדחיפה ובמשיכה של הרכב שלנו במאמץ לחלץ אותו מתוך בוץ סמיך ודביק.‏ אך כל התלאות שעברנו התגמדו ברגע אחד,‏ כשראינו את אחינו היקרים ממתינים לנו עם חיוך רחב על פניהם כשבידיהם סירים מלאי אוכל.‏

כדי להגיע לקהילות שהיו ממוקמות גבוה על ההרים היינו צריכים לטוס במטוסים חד־מנועיים,‏ ולא פעם הטייס היה צריך למצוא פתח בין העננים כדי לאתר את מסלול הנחיתה.‏ אחרי שאיתר את המנחת הוא היה טס ממש נמוך כדי לוודא שהמנחת ריק מילדים ומבעלי־חיים.‏ ואז היינו מתכוננים לנחיתה על מסלול בוצי,‏ לא ישר ומלא מהמורות,‏ בגובה של יותר מ־100,‏2 מטר על ראש ההר.‏ בחזור,‏ לפעמים הדרך היחידה לעזוב את הכפרים המבודדים הללו הייתה להמריא ממסלול הממוקם בצורה מפחידה על קצהו של מצוק הנעלם אל תוך העננים.‏c

כדי למלא את השירות שלנו,‏ לעיתים טיפסנו על הרים או פילסנו את דרכנו בתוך ביצות באזורי החוף במזג אוויר חם ולח,‏ כשעל גבינו תרמילים מלאים בספרות ובמצרכים בסיסיים.‏ אחינו ואחיותינו הנאמנים התלוו אלינו,‏ והיו לנו המון הזדמנויות נפלאות לשוחח,‏ להתעודד ולצחוק יחד.‏

אנחנו מזדהים עם רגשותיו של השליח פאולוס בתסלוניקים א׳.‏ ב׳:‏8‏:‏ ”‏מתוך חיבה לבבית כלפיכם היינו נחושים לתת לכם.‏.‏.‏ גם את כל כולנו,‏ שכן נהייתם אהובים עלינו עד מאוד”‏.‏ בנוסף,‏ ראינו שהאחים והאחיות היו מוכנים לעשות את אותו הדבר כלפינו.‏ הם אפילו היו מוכנים למות כדי להגן עלינו מפני כנופיות חמושות.‏ פעם אחת איים על ליאן גבר עם מצ׳טה.‏ הייתי בצד השני של הכפר ולא יכולתי להיחלץ לעזרתה.‏ האח שהיה איתה בשירות מייד נעמד בינו לבינה.‏ לשמחתנו,‏ לאותו אח נגרמו רק חבלות קלות תודות לכך שעוד אנשים הגיעו לרסן את האדם העצבני.‏ האלימות והפשע במדינה הזו רק הלכו והחמירו,‏ אבל יהוה עזר לנו ותמך בנו מדי יום כך שנוכל להמשיך לדאוג לאחינו ולאחיותינו מבחינה רוחנית.‏

בשנת 2010 זיהום חיידקי העמיד את חייה של ליאן בסכנה.‏ מאחר ששירותי הרפואה בפפואה גינאה החדשה מוגבלים מאוד,‏ לא היה ניתן לטפל בה שם.‏ לכן טסנו לאוסטרליה לקבלת טיפול רפואי דחוף.‏ יהוה עזר לנו להישאר רגועים במשך כל התקופה הזו,‏ עד שסוף סוף נמצאה למחלה של ליאן תרופה יעילה.‏ אחד הרופאים שלה אמר לנו:‏ ”‏עד עכשיו אתם עבדתם בשביל אלוהים,‏ ועכשיו הוא עובד בשבילכם”‏.‏ כעבור מספר חודשים חזרנו לפפואה גינאה החדשה.‏

עבודה רבה חיכתה בבית

במשך כשנה נאלצנו לחזור מדי פעם לאוסטרליה כי ליאן הזדקקה למעקב רפואי.‏ לבסוף,‏ ב־2012 משרד הסניף יעץ לנו להישאר באוסטרליה כדי לדאוג לבריאותנו.‏ אחרי כל כך הרבה זמן בפפואה גינאה החדשה,‏ היינו עצובים לוותר על המשימה שלנו ולהשאיר מאחור את המשפחה הרוחנית שכל כך אהבנו שם.‏ הרגשנו שנכשלנו במידה מסוימת,‏ ושאנחנו כבר לא יעילים בידיו של יהוה.‏ אחרי כל כך הרבה שנים היה לנו קשה להרגיש בבית באוסטרליה.‏ הזדקקנו נואשות לתמיכה מצד האחים והאחיות שלנו.‏

לאחר שליאן החלימה שירתנו כחלוצים מיוחדים בוולונגוג,‏ עיר דרומית לסידני במדינת ניו־סאות׳ ווילס.‏ לאחר בערך שנה התרגשנו מאוד לקבל הזמנה ללמוד בבית־הספר למקרא לזוגות נשואים (‏כיום,‏ בית־הספר למבשרי מלכות)‏.‏ לאחר מכן,‏ סניף אוסטרלזיה מינה אותנו לשירות הנפתי.‏ במשך כמה שנים ביקרנו קהילות וקבוצות בערים סואנות,‏ בערים מדבריות מבודדות ובכפרי דייגים.‏ המינוי הנוכחי שלנו כולל את שטחי ערבות צפון־מערב אוסטרליה ואת מזרח־טימור.‏

לאורך כל המסע הזה אשתי ליאן עמדה לצידי.‏ לא יכולתי לבקש שותפה תומכת יותר וממוקדמת יותר מבחינה רוחנית.‏ היא ממש מתנה נפלאה מיהוה!‏ ליאן מעולם לא התנגדה לקבל משימה כלשהי,‏ קשה ולא נוחה ככל שהייתה.‏ בכל פעם שהיא נשאלת איך היא מתמודדת עם הקשיים,‏ היא אומרת:‏ ”‏אני מספרת הכל ליהוה”‏.‏ אחרי זה היא קוראת במקרא ומניחה ליהוה להדריך אותה איך לחשוב,‏ להרגיש ולפעול.‏

מעולם לא התחרטתי על כך שבחרתי לתת ליהוה להנחות את חיי,‏ במקום לרדוף אחר קריירה בעולם הספורט.‏ ראיתי במו עיניי איך הוא מכשיר אותנו לעשות כל משימה לפי רצונו,‏ בתנאי שאנחנו מוכנים לקבל אותה בנפש חפצה.‏ הבנתי עד כמה חשוב לפנות ליהוה כשאנחנו עומדים בפני קשיים וקבלת החלטות,‏ ולבקש ממנו מידי יום את חוכמתו ואת רוח קודשו.‏ אבינו האוהב בירך אותנו בחיים עשירים ומלאי סיפוק,‏ ואנחנו מייחלים לראות מה עוד הוא ישלים בשירותו באמצעות כלי חרס כמונו (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏7‏)‏.‏