יהוה עזר לי לגדל את חמשת ילדיי

גדלתי בחווה קטנה עם הוריי,‏ שני אחיי ושתי אחיותיי.‏ היו לנו תרנגולות,‏ חזירים ופרות.‏ העבודה בחווה הייתה קשה,‏ אבל היא סיפקה לנו את רוב צורכי מחייתנו והיינו מאושרים.‏

השתייכנו לכנסייה המתודיסטית.‏ מאחר שאבא שלי ניחן ביכולות שירה,‏ הוא היה חלק ממקהלת הכנסייה,‏ ואף ביקר בכנסיות אחרות באזור כדי לשיר שם.‏ לרוב הייתי מצטרפת אליו.‏ הכנסיות היו מבני אבן גדולים,‏ והיה מאוד קר שם בחורף.‏ אבי היה עומד בקדמת הכנסייה ושר.‏ המושבים בשורות הראשונות היו שמורים לאנשים חשובים,‏ לכן הייתי צריכה לשבת בשורות האחרונות.‏ למרות זאת,‏ אהבתי להאזין לשירתו.‏

מדי יום ראשון,‏ סבתי מצד אבי הייתה מבקרת אותנו.‏ מאוד אהבתי אותה.‏ למרבה הצער,‏ כשהייתי בערך בת 16,‏ היא נפטרה.‏ הייתי עצובה מאוד,‏ וזה שבר לי את הלב.‏ רציתי לדעת איפה היא נמצאת והאם אוכל אי פעם לזכות לראות אותה שוב.‏ לכן הלכתי כמה פעמים לאישה שתקשרה עם המתים.‏ הבית שלה היה קריר,‏ חשוך ואפל וזה די הפחיד אותי.‏ בסך הכול רציתי לדעת איפה סבתא שלי,‏ אבל לאישה הזו לא הייתה תשובה.‏

כמה שנים לאחר מכן,‏ אחד מקרובי משפחתו של אבי שהיה אחד מעדי־יהוה הזמין אותי לבוא לאסיפה.‏ החלטתי ללכת למרות ששמעתי שזו דת מוזרה.‏ אחרי האסיפה ניגשה אליי אישה נחמדה ושאלה אותי אם ארצה ללמוד איתה את המקרא.‏ ככה התחלתי לצעוד בדרך המובילה לחיים.‏ בהתחלה השתמשתי בתרגום המלך ג׳יימס של המקרא כי האמנתי למה שאימא שלי סיפרה לי,‏ שעדי־יהוה משתמשים בתרגום לא מדויק של המקרא.‏ מהר מאוד הבנתי שזה לא נכון.‏

התלהבתי מאוד ממה שלמדתי בשיעורי המקרא שלי,‏ במיוחד מהעובדה שסבתי ”‏ישנה”‏ בקבר ושאוכל לראות אותה שוב בתחיית המתים!‏a ככל שהתקדמתי בשיעורים הבנתי כמה מעט אני יודעת על אלוהים והמקרא.‏ גם אבא שלי,‏ שכל השנים האלה הלך לכנסייה,‏ לא ידע כמעט כלום על אלוהים.‏ בכנסייה שרנו פעמים רבות את המזמור ”‏הנחני,‏ יהוה הגדול”‏,‏ אבל מעולם לא הבנו על מי אנחנו שרים.‏

התנגדות בחיי הנישואין

בן זוגי,‏ איאן,‏ התעניין גם הוא בָּאמת והחל ללמוד את המקרא.‏ הוא התחיל להתקדם וליישם את מה שלמד,‏ ואפילו הפסיק לעשן.‏ התחתנו בספטמבר 1971.‏ אבל זמן קצר לאחר מכן התמודדנו עם מבחן אמונה לא פשוט,‏ כשאימו של איאן מתה בפתאומיות.‏ באותה תקופה בני משפחה וחברים קרובים הזמינו אותנו לכל מיני מפגשים.‏ שם רבים מהם הפריזו בשתייה ועישנו,‏ והופעל על איאן לחץ כבד לחזור להרגליו הישנים.‏

לצערי,‏ איאן נכנע ללחץ,‏ והתחיל להתרחק מהאמת.‏ שיעורי המקרא שלו לא היו סדירים,‏ והוא פספס אסיפות.‏ אבל אני אהבתי את שיעורי המקרא שלי,‏ את האסיפות ואת השירות,‏ ונטבלתי ב־9 במרס 1972.‏ איאן הגיע לטבילה שלי,‏ אבל עם הזמן הוא החל להתנגד לאמת.‏ בהתחלה הוא לא רצה לראות את הפרסומים שלנו.‏ אחרי זה הוא לא רצה שאצא לשירות.‏ ואז הוא התעקש שאצטרף אליו לפאב המקומי למסיבות חג המולד וימי הולדת.‏ הסכמתי מדי פעם מתוך כבוד אליו כראש המשפחה,‏ אבל נזהרתי לא להיות מעורבת בדברים שמנוגדים למקרא.‏b הייתי הולכת לשירותים ומתפללת ליהוה שוב ושוב שיעזור לי להישאר נאמנה ולשמור על מצפון נקי.‏ תמיד הרגשתי שיהוה תומך בי.‏

לאיאן ולי היו שלושה בנים:‏ פיליפ,‏ נייג׳ל ואנדרו.‏ רוב השבוע איאן לא היה בבית כי הוא עבד כנהג משאית ונסע למרחקים ארוכים.‏ ניסיתי ככל יכולתי להיות אישה טובה לבעלי,‏ ובמקביל לתת את כל כולי ליהוה.‏ במהלך השבוע,‏ כשאיאן לא היה בבית,‏ יצאתי לשירות,‏ ובסופי השבוע בילינו ביחד.‏ בנוסף,‏ הצבתי לעצמי כמטרה לא לומר עליו דברים שליליים ליד הילדים.‏

הכרתי הרבה אחים ואחיות בקהילה,‏ וחלקם התלוו אליי כשביקרתי את הוריי.‏ לאט לאט ההורים שלי התחילו לאהוב את חבריי החדשים.‏ כשאחד האחים בקהילה שלנו נפטר,‏ אימי הגיעה להלוויה שלו באולם המלכות.‏ לא חלף זמן רב והוריי,‏ אחי סטנלי ואשתו אבריל התחילו ללמוד את המקרא ונטבלו.‏

לסטנלי ואבריל היו בן ובת.‏ גיסתי ואני אהבנו לצאת לשירות ביחד עם הילדים שלנו.‏ לאף אחת מאיתנו לא הייתה מכונית,‏ אז היינו הולכות הרבה קילומטרים ביחד עם עגלות תינוק ועם הרבה שמחה בלב.‏ אנדרו ישב בעגלה,‏ נייג׳ל ישב על העגלה ופיליפ הלך לצידה,‏ כשהוא אוחז בידית.‏

גידול ילדיי בָּאמת

איאן ואני הבאנו לעולם שתי בנות נוספות:‏ קרוליין ודבי.‏ הייתי נחושה לגדל את ילדיי בהתאם לדרכיו של יהוה.‏ רציתי ליישם כמיטב יכולתי כל עצה שיש במקרא עבור ההורים.‏ כבר הקדשתי את חיי ליהוה ורציתי להראות לילדיי שאני חיה בהתאם לנדר שנדרתי.‏

תמיד הייתי מזכירה לעצמי את הכתוב בקורינתים א׳.‏ ט״ו:‏33‏:‏ ”‏חברה רעה תשחית הרגלים טובים”‏.‏ בכינוס אחד,‏ אחות סיפרה מעודדת את הילדים שלה להשאיר את חבריהם ללימודים בין כותלי בית הספר.‏ רציתי ללמד את ילדיי לעשות את אותו הדבר,‏ אבל זה היה מאתגר.‏ לפעמים הבנים היו מתגנבים החוצה כדי לשחק כדורגל עם ילדים מהשכונה.‏ רבים מחבריהם אומנם היו ילדים נחמדים,‏ אבל הם לא שירתו את יהוה.‏ זה היה ניכר מאופן ההתנהגות והדיבור שלהם.‏

פעם אחת אמרתי לבנים שלי שאם הם רוצים לשחק כדורגל אחרי הלימודים,‏ אין שום בעיה,‏ הם יכולים לשחק איתי.‏ אבל זה לא ממש הצליח — הייתי שחקנית די גרועה.‏ בכל זאת,‏ לא ויתרתי והמשכתי לעזור להם להבין עד כמה חשוב לבחור את חבריהם בתבונה.‏ בסופו של דבר,‏ הם מצאו דרכים אחרות לבדר את עצמם מבלי להתרועע עם ילדים שאינם משרתים את יהוה.‏

הכתוב ביוחנן א׳.‏ ב׳:‏17 נחרת עמוק בליבי:‏ ”‏העולם יחלוף עם תאוותיו,‏ אך העושה את רצון אלוהים יעמוד לעד”‏.‏ ידעתי שעולמו של השטן זמני ושמתי לעצמי למטרה לעזור לילדים שלי לרדוף אחר מטרות רוחניות כדי שיוכלו ליהנות מקשר קרוב עם יהוה לנצח.‏ כשצצו בעיות,‏ קטנות כגדולות,‏ התפללתי לעזרה ותמיד הצלחתי למצוא הדרכה במקרא.‏ כשהראיתי לילדיי מה כתוב בו,‏ הם ראו שזו לא אני שמדריכה אותם,‏ אלא יהוה.‏ ניסיתי להציב להם דוגמה אישית בדבריי ובמעשיי,‏ וזה אכן השפיע עליהם.‏ למשל,‏ עוד בגיל מאוד צעיר לכל אחד מהם היו ביקורים חוזרים בשירות,‏ דבר שעודד ושימח אותם מאוד.‏

ידעתי עד כמה חשוב לנכוח באסיפות.‏ בשלב מסוים שמתי לב שהילדים היו עייפים באסיפות אמצע השבוע.‏ לכן בימים שבהם הייתה אסיפה בערב הייתי אוספת אותם מבית הספר,‏ מכינה להם ארוחה קלה ואז היינו ישנים צוהריים.‏ כך הבעיה נפתרה!‏ היינו מפספסים אסיפות אך ורק אם אחד מאיתנו היה חולה ולא יכול היה להגיע לאולם המלכות.‏ במקרים כאלה עברנו על תוכנית האסיפה יחד בבית.‏ אחרי שסיימנו,‏ אפשר היה להדליק את הטלוויזיה.‏ לפעמים איאן היה חוזר הביתה מוקדם מהצפוי,‏ ואז היינו ממהרים להחביא את הספרים שלנו ומדליקים את הטלוויזיה.‏

כמו כן,‏ נתנו עדיפות עליונה גם לשיעורים המשפחתיים.‏ היינו מדברים על בית־אל ובאילו מחלקות הילדים היו רוצים לשרת.‏

המטרה:‏ חלוציות

כשפיליפ,‏ הבן הבכור שלי,‏ היה בן 16,‏ הוא קיבל הצעה לעבוד כמכונאי רכב במשרה מלאה.‏ בנוסף,‏ הייתה לו האופציה לעבוד כמנקה חלונות במשרה חלקית.‏ הוא לא רצה לנקות חלונות,‏ והסביר שיוכל לעזור בהוצאות הבית אם יעבוד במשרה מלאה.‏ הסברתי לו שזה לא תפקידו לדאוג לצרכים הכלכליים של המשפחה,‏ אלא של אביו.‏ אמרתי שתמיד היה לנו מספיק והצלחנו להסתדר עם מה שיש.‏ ציינתי גם שאם יעבוד במשרה חלקית הוא יוכל להתחיל חלוציות באופן מיידי.‏

פיליפ התחיל לשרת כחלוץ רגיל ישר עם סיום לימודיו בתיכון,‏ ובאותו הזמן אני התחלתי חלוציות עוזרת.‏ כשבני השני,‏ נייג׳ל,‏ התחיל גם הוא לשרת כחלוץ עם סיום לימודיו,‏ הגשתי בקשה לחלוציות רגילה.‏ חשבתי שאם אשרת כחלוצה רגילה אפילו במשך שנה אחת,‏ אוכל לתמוך בבנים שלי וללמוד בבית הספר לחלוצים.‏ מאוחר יותר,‏ נפלה בחלקי הזכות לנכוח בבית הספר הזה ביחד עם נייג׳ל.‏

כבר מהיום הראשון התאהבתי בחלוציות וידעתי שסוג שירות זה מציב דוגמה טובה לילדיי.‏ תודות ליהוה,‏ אני ממשיכה בחלוציות כבר 35 שנה.‏ אם איאן היה יודע על זה,‏ הוא היה מנסה למנוע ממני להיות חלוצה.‏ לכן תמיד ארגנתי את לוח הזמנים שלי כך שאצא לשירות רק במהלך השבוע כשאיאן היה בעבודה,‏ כדי שאוכל לבלות איתו בזמן שהוא בבית.‏

עם הזמן,‏ בני נייג׳ל התחיל לשרת בבית־אל.‏ שם הוא הכיר חברים טובים וקיבל הכשרה שעזרה לו להפוך למשיחי בוגר.‏ פיליפ ואנדרו למדו בבית הספר להכשרת משרתים.‏c בעיניי,‏ הם הלכו לבית הספר הזה בתור ילדים וחזרו משם בתור גברים (‏פטרוס א׳.‏ ה׳:‏10‏)‏.‏ ההשכלה התיאוקרטית שיהוה מספק למשרתיו היא מדהימה.‏ אני אסירת תודה מעומק ליבי ליהוה ולארגונו על כל ההכשרה שהוענקה לבנים שלי.‏

זמנים קשים

במהלך השנים,‏ התמודדתי עם כמה וכמה מצבים קשים.‏ אחד מהם היה כשבעלי עזב אותי אחרי 33 שנות נישואין ועבר לגור עם מישהי אחרת.‏ קושי נוסף היה לראות את הוריי מזדקנים.‏ למרבה הצער,‏ אבא שלי נפטר במרס 1997.‏ לאחר מכן אימי נשארה לבד,‏ והיא לא יכלה לנהוג.‏ היא הרגישה עצובה ובודדה.‏ לכן לעיתים קרובות הייתי מתקשרת אליה ושואלת אותה:‏ ”‏את רוצה לבוא איתי לכמה ביקורים חוזרים?‏”‏ לאחר מספר שנים היא החליטה להצטרף אליי ולהיות חלוצה.‏ ההחלטה הזאת העניקה לה משמעות חדשה בחיים.‏ היא המשיכה לשרת בנאמנות כחלוצה במשך עשר שנים עד יום מותה.‏

במבט לאחור,‏ זה בכלל לא היה קל לגדל חמישה ילדים בָּאמת.‏ תמיד ידעתי שהם יצטרכו להחליט בעצמם אם לשרת את יהוה.‏ לא יכולתי לשלוט במה שהם יעשו,‏ אבל יכולתי לשלוט במה שאני אעשה.‏ מסיבה זו פשוט נשמעתי להדרכת אלוהים וניסיתי כמיטב יכולתי ללמד את ילדיי באמצעות דוגמה אישית.‏ אני כל כך גאה שילדיי בחרו לשרת את יהוה.‏d הוא ללא ספק עזר לי לגדל אותם.‏