קִירִילוֹס לוּקַרִיס — אדם שהוקיר את המקרא

היה זה יום קיץ ב־1638.‏ דייגים בים מרמרה הסמוך לקונסטנטינופול (‏היום איסטנבול)‏,‏ בירת האימפריה העות’‏מאנית,‏ נחרדו למראה גופה הצפה על פני המים.‏ לאחר שבחנו את הגופה מקרוב התחוור להם,‏ לאימתם,‏ שגופת האיש החנוק היתה שייכת לפטריארך האֶקוּמֶני של קונסטנטינופול,‏ ראש הכנסייה האורתודוקסית.‏ זה היה סופו הטרגי של קִירִילוֹס לוּקַרִיס,‏ איש דת בולט מן המאה ה־17.‏

לוקריס לא זכה לראות את חלומו מתגשם — הוצאתו לאור של תרגום כתבי־הקודש המשיחיים ביוונית מדוברת.‏ חלומו הנוסף שלעולם לא התגשם הוא לראות את הכנסייה האורתודוקסית שבה ל”‏פשטות של ספרי הבשורה”‏.‏ מי היה האיש?‏ ואילו מכשולים ניצבו בדרכו?‏

מזועזע מן הבערות

קִירִילוֹס לוּקַרִיס נולד ב־​1572 בקַנְדְיָה (‏היום אִירַקְלִיוֹן)‏,‏ עיר בכרתים שהיתה אז תחת כיבוש ונציאני.‏ הוא היה ברוך כשרונות ולמד בוונציה ובפדובה שבאיטליה.‏ בסיום לימודיו נדד ברחבי איטליה ובארצות אחרות.‏ ייתכן שעל רקע מרירותו מן המאבקים הסיעתיים בכנסייה ונטייתו לתנועות הרפורמציה באירופה,‏ ביקר בז׳נבה,‏ שהיתה נתונה אז להשפעת הקלוויניזם.‏

בעת ביקורו בפולין ראה לוקריס שאנשי הכנסייה האורתודוקסית,‏ הכמרים ובאי הכנסיות כאחד,‏ היו במצב רוחני עגום מפאת הבערות.‏ באלכסנדריה ובקונסטנטינופול גילה,‏ לחרדתו,‏ שאפילו דוכני המטיפים,‏ שמהם הוקראו כתבי־הקודש,‏ הוסרו מכמה כנסיות!‏

ב־1602 הגיע לוקריס לאלכסנדריה וירש את כס הפטריארך מקרוב משפחתו,‏ מלטיוס.‏ מאז החל להתכתב עם כמה תיאולוגים רפורמיסטים באירופה.‏ באחד המכתבים ציין שהכנסייה האורתודוקסית מקיימת מנהגים מוטעים רבים.‏ במכתבים אחרים הדגיש שעל הכנסייה להחליף את האמונות התפלות ב”‏פשטות של ספרי הבשורה”‏ ולהישען אך ורק על סמכות כתבי־הקודש.‏

לוקריס הזדעזע גם מן העובדה שאבות הכנסייה הועמדו,‏ מבחינת סמכותם הרוחנית,‏ בשורה אחת עם ישוע והשליחים.‏ ”‏אינני מסוגל עוד לשמוע שמסורת שהגו בני אדם שווה במשקלה לכתבי־הקודש”‏,‏ כתב (‏מתי ט״ו:‏6‏)‏.‏ הוא הוסיף ואמר שהסגידה לפסלים היא תופעה הרת אסון.‏ התחינה לעזרת ה”‏קדושים”‏ היוותה,‏ לדידו,‏ עלבון למתווך ישוע (‏טימותיאוס א׳.‏ ב׳:‏5‏)‏.‏

מִשׂרת הפטריארך עומדת למכירה

דעות אלו,‏ לצד סלידתו מן הכנסייה הקתולית,‏ המיטו עליו שנאה ורדיפות מצד הישועים וחוגי הכנסייה האורתודוקסית שרצו להתאחד עם הקתולים.‏ חרף ההתנגדות נבחר לוקריס ב־1620 לפטריארך של קונסטנטינופול.‏ משרת הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית היתה באותה עת נתונה בידי האימפריה העות’‏מאנית.‏ הממשלה העות’‏מאנית לא היססה להסיר פטריארך מתפקידו ולמנות אחר תחתיו תמורת בצע כסף.‏

אויביו של לוקריס,‏ בעיקר הישועים וחברי הקהילה החזקה והמפחידה של האפיפיור,‏ קונגרגטיו דה פרופגנדה פידה (‏הקהילה להפצת האמונה)‏,‏ הבאישו את ריחו ורקמו מזימות כנגדו.‏ ”‏להשגת המטרה לא בחלו הישועים בשום אמצעי — עורמה,‏ דיבה,‏ חנופה ומעל לכל,‏ שוחד שהיה הנשק היעיל ביותר לנשיאת חן בעיני המנהיגים [‏העות’‏מאנים]‏”‏,‏ מציין הספר קירילוס לוקריס (‏Kyrillos Loukaris)‏.‏ כתוצאה מכך,‏ הוגלה לוקריס ב־1622 לאי רודוס,‏ וגרגוריוס מאַמַסִיָה התחייב לקנות את המשרה תמורת 000,‏20 מטבעות כסף.‏ אלא שלא עלה בידו של גרגוריוס לשלם את הסכום המובטח,‏ ואנתימוס מאֲדריאַנוֹפּוֹל קנה את המשרה במקומו והתפטר מאוחר יותר.‏ למרבה הפלא,‏ הוחזר לוקריס לכס הפטריארך.‏

לוקריס גמר אומר לנצל את ההזדמנות הזו כדי להקנות השכלה לכמורה האורתודוקסית ולפשוטי העם,‏ ולצורך כך להוציא לאור תרגום של המקרא ושל חיבורים תיאולוגיים.‏ לביצוע המלאכה דאג שיובא מכבש דפוס אל קונסטנטינופול בחסות שגריר אנגליה.‏ אך בהגיע המכבש ביוני 1627 האשימוהו אויביו בניצול המכונה לצרכים פוליטיים,‏ ובסופו של דבר היא הושמדה.‏ לוקריס נאלץ להשתמש במכבשי דפוס שהיו בז׳נבה.‏

תרגום כתבי־הקודש המשיחיים

הכבוד הרב שרחש לוקריס למקרא ולכוח החינוך הטמון בו שימש חומר דלק לכמיהתו להקל על פשוטי העם את הקריאה בו.‏ הוא הבין שהשפה בכתבי היד היווניים שנכתבו בהשראה אינה מובנת עוד לאדם הממוצע.‏ לכן,‏ החליט שהספר הראשון שיתורגם ליוונית בת זמנו הם כתבי־הקודש המשיחיים.‏ מכסימוס קליפוליטס,‏ נזיר מלומד,‏ נרתם למלאכה במרס 1629.‏ אורתודוקסים רבים ראו בתרגום הכתובים שערורייה,‏ אף־על־פי שהטקסט לא היה ברור לקוראים.‏ כדי להפיס את דעתם דאג לוקירוס שהטקסט המקורי והתרגום המודרני יודפסו בטורים מקבילים בליווי כמה הערות.‏ הואיל וקליפוליטס מת זמן קצר לאחר שסיים את עבודתו,‏ הגיה לוקריס עצמו את כתב היד.‏ התרגום הודפס זמן קצר אחרי מותו של לוקריס ב־1638.‏

למרות אמצעי הזהירות שנקט לוקריס,‏ עורר התרגום סערה גדולה בקרב בישופים רבים.‏ אהבתו של לוקריס לדבר־אלוהים הורגשה היטב במבוא לתרגום המקרא.‏ הוא כתב שכתבי־הקודש,‏ בשפה המדוברת בפי ההמונים,‏ הם ”‏מסר מתוק שניתן לנו משמים”‏.‏ הוא עודד את האנשים ”‏לדעת את כל תוכנו [‏של המקרא]‏”‏,‏ וציין שאין דרך אחרת ללמוד על ”‏ענייני האמונה במדויק.‏.‏.‏ אלא באמצעות ספרי הבשורה הקדושים שמאת אלוהים”‏ (‏פיליפים א׳:‏​9,‏ 10‏)‏.‏

לוקריס גינה בכל תוקף את אוסרי לימוד המקרא,‏ ואת כל מי שדחו את תרגום הטקסט המקורי:‏ ”‏אם אנו מדברים או קוראים בלי להבין,‏ הרינו משליכים מילים אל האוויר”‏.‏ (‏השווה קורינתים א׳.‏ י״ד:‏​7–9‏.‏)‏ בסיום המבוא כתב:‏ ”‏בקוראכם את ספרי הבשורה הקדושים שמאת אלוהים בשפתכם שלכם,‏ הָפיקו תועלת מן הקריאה.‏.‏.‏ ומי יתן ואלוהים יאר את דרככם למען תעשו את הטוב”‏ (‏משלי ד׳:‏​18‏)‏.‏

הצהרת עקרונות האמונה

אחרי שיזם את תרגום המקרא נקט לוקריס צעד אמיץ נוסף.‏ ב־1629 הוציא לאור בג׳נבה את הספר הצהרת עקרונות האמונה.‏ זו היתה הצהרה אישית מטעמו,‏ והוא קיווה שהכנסייה האורתודוקסית תאמץ את העקרונות שהעלה בספרו.‏ על־פי הספר הכנסייה האורתודוקסית (‏The Orthodox Church)‏,‏ הספר הצהרת עקרונות האמונה ”‏מרוקן מכל תוכן את העמדה האורתודוקסית בדבר הכמורה ובדבר המסדרים הקדושים,‏ ומגנה את פולחן האיקונות ואת התפילה לעזרת הקדושים כצורות של עבודת אלילים”‏.‏

הספר מורכב מ־18 מאמרים.‏ המאמר השני מצהיר שכתבי־הקודש נכתבו בהשראת אלוהים ושסמכותם עולה על סמכות הכנסייה.‏ וזה לשון המאמר:‏ ”‏אנו מאמינים שכתבי־הקודש הם מאת אלוהים.‏.‏.‏ אנו מאמינים שסמכותם של כתבי־הקודש עולה על סמכות הכנסייה.‏ למידה מרוח הקודש שונה לגמרי מלמידה מבני אדם”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏​16‏)‏.‏

מאמריו השמיני והתשיעי מבהירים שישוע המשיח הוא המתווך היחידי,‏ הכהן הגדול וראש הקהילה.‏ לוקריס כתב:‏ ”‏אנו מאמינים שאדוננו ישוע המשיח יושב לימין אביו ומשתדל אצלו למעננו,‏ והוא לבדו ממלא את תפקיד הכהן הגדול והמתווך האמיתי והחוקי”‏ (‏מתי כ״ג:‏10‏)‏.‏

המאמר ה־12 מצהיר שהכנסייה עלולה לסטות מדרך הישר ולומר לרע טוב,‏ אך אורה של רוח הקודש עשוי להושיעה בסיועם של משרתים נאמנים.‏ במאמר ה־18 טוען לוקריס שהפּוּרגטוריוּם אינו אלא פרי הדמיון:‏ ”‏ניכר בעליל שאין לקבל את אגדת הפּוּרגטוריוּם”‏.‏

בנספח של הספר יש מספר שאלות ותשובות.‏ לוקריס מדגיש בנספח שעל כל הנאמנים לקרוא את כתבי־הקודש ושיהיה זה בעוכריו של המשיחי אם לא יקרא את דבר־אלוהים.‏ הוא מוסיף שיש להתרחק מן הספרים החיצוניים (‏ההתגלות כ״ב:‏​18,‏ 19‏)‏.‏

השאלה הרביעית היא:‏ ”‏איזו עמדה עלינו לנקוט בנושא האיקונות?‏”‏ לוקריס משיב:‏ ”‏אנו לומדים מכתבי־הקודש שמאת אלוהים,‏ והם אומרים מפורשות,‏ ’‏לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ.‏ לא תשתחווה להם ולא תעבדם’‏ [‏שמות כ׳:‏​4,‏ 5‏]‏;‏ מאחר שאל לנו לעבוד את הנברא,‏ אלא אך ורק את הבורא ואת עושה השמים והארץ ורק לו להשתחוות.‏.‏.‏ הרינו דוחים את פולחן [‏האיקונות]‏,‏ שנאסר.‏.‏.‏ בכתבי־הקודש,‏ שמא במקום לעבוד את הבורא והיוצר,‏ נסגוד לצבעים,‏ לאומנות ולברואים”‏ (‏מעשי השליחים י״ז:‏29‏)‏.‏

כמי שחי בעידן של אפילה רוחנית לא היה באפשרותו של לוקריס להבחין בכל עיקרי האמונה המוטעים.‏a אך יאמר לזכותו שהשקיע מאמצים ראויים לשבח כדי שהמקרא יהיה הבסיס שעליו ישענו עיקרי האמונה של הכנסייה וכדי להורות את הכתוב בו לאחרים.‏

זמן קצר אחרי שיצא הספר אל אוויר העולם,‏ ניעור גל חדש של התנגדות כלפי לוקריס.‏ ב־1633 ניסה קירילוס קונטרי,‏ בישוף מחוז בֵּרֵאָה (‏היום אלפו)‏ ואויבו האישי של לוקריס,‏ שנהנה מתמיכת הישועים,‏ לקנות מהעות’‏מאנים את משרת הפטריארך.‏ אלא שמזימתו נכשלה משום שלא עלה בידו לשלם את הכסף,‏ ולוקריס נותר בתפקידו.‏ בחלוף שנה שילם אתנַסיוּס מתסלוניקי 000,‏60 מטבעות כסף עבור המשרה.‏ לוקריס שוב הודח מתפקידו.‏ ואולם,‏ כעבור חודש הוחזר לכהונתו.‏ בשלב הזה גייס קירילוס קונטרי את ה־000,‏50 מטבעות הכסף שהיה אמור לשלם מלכתחילה.‏ הפעם הוגלה לוקריס לרודוס.‏ אחרי שישה חודשים דאגו ידידיו להחזרתו.‏

ב־1638 האשימו הישועים ובני בריתם האורתודוקסים את לוקריס בבגידה חמורה באימפריה העות’‏מאנית.‏ הפעם גזר עליו השולטן גזר דין מוות.‏ לוקריס נעצר,‏ וב־27 ביולי 1638,‏ נלקח בספינה קטנה כאילו להגלייה.‏ בלב ים חנקוהו למוות,‏ ואת גופתו קברו סמוך לחוף.‏ אחר כך הוציאוה והשליכוה לים.‏ הגופה נמצאה בידי דייגים,‏ וידידיו קברו אותו שנית.‏

לקחים עבורנו

‏”‏אין להתעלם מכך שאחת ממטרותיו העיקריות [‏של לוקריס]‏ היתה להאיר את עיני הכמורה וצאן מרעיתה ולהעלות את רמתם החינוכית,‏ שבמאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה ירדה לשפל המדרגה”‏,‏ מציין חוקר אחד.‏ מכשולים רבים ניצבו בדרכו של לוקריס.‏ חמש פעמים הורד מכס הפטריארך.‏ שלושים וארבע שנים אחרי מותו התכנס סינוד בירושלים אשר החרים את עיקרי אמונתו והציג אותם כדברי כפירה.‏ הם הכריזו ש”‏לא כל אחד רשאי לקרוא בכתבי־הקודש,‏ אלא רק מי שמשקיפים אל עמוקות הרוח אחרי שחקרו את הכתובים כהלכה”‏ — כלומר,‏ רק אנשי הכמורה המלומדים כביכול.‏

שוב דיכאה הכנסייה השלטת את המאמצים להביא את דבר־אלוהים להישג ידם של צאן מרעיתה.‏ הם סכרו בכוח הזרוע את הפה שחשף טעויות בתורותיהם הלא־מקראיות,‏ ובהתנהגותם זו נמנו עם גדולי האויבים של חופש הדת והאמת.‏ עמדה זו,‏ למרבה הצער,‏ מוצאת ביטוי בדרכים שונות גם בימינו אנו.‏ סיפור זה הוא תזכורת מציאותית למה שקורה כאשר תככים בכמורה עומדים בדרכו של חופש המחשבה והביטוי.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 29]‏

לוקריס השקיע מאמצים ראויים לשבח כדי שהמקרא יהיה הבסיס שעליו ישענו עיקרי האמונה של הכנסייה וכדי להורות את הכתוב בו לאחרים

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 28]‏

לוקריס וקודקס אלכסנדרינוס

אחד מאוצרות הספרייה הבריטית הוא קודקס אלכסנדרינוס,‏ כתב יד של המקרא מן המאה החמישית לספירה.‏ מעריכים כי הקודקס היה מורכב מ־820 דפים,‏ שמהם נותרו 773.‏

כשכיהן לוקריס כפטריארך של אלכסנדריה,‏ מצרים,‏ היה בבעלותו אוסף גדול של ספרים.‏ כשנתמנה לפטריארך של קונסטנטינופול לקח עימו את קודקס אלכסנדרינוס.‏ ב־1624 הפקיד אותו בידי שגריר בריטניה בטורקיה כמתנה לג׳ימס ה־1,‏ מלך אנגליה.‏ כעבור שלוש שנים נמסר הקודקס לידי יורשו,‏ צ׳ארלס ה־1.‏

ב־1757 הוענקה ספריית המלך לעם הבריטי,‏ והקודקס היפה מוצג היום בגלריית ג׳ון ריטבלט שבספריה הבריטית החדשה.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

10 .Vol ‏,Gewerbehalle

מתוך קודקס אלכסנדרינוס בהעתק מצולם מוקטן,‏ 1909

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]‏

Bib. Publ. Univ. de Genève