שאלות של קוראים
דוד ואנשיו אכלו מלחם הפנים. האם יש להקיש מכך שבנסיבות קשות ניתן להפר את חוק אלוהים ולהיות פטורים מעונש? (שמואל א׳. כ״א:2–7).
בהתאם לנאמר בויקרא כ״ד:5–9, לחם הפנים שהוחלף מדי שבת היה שמור לכוהנים. העיקרון שביסוד החוק היה שכיכרות הלחם היו קדושות ושימשו מאכל לגברים שעסקו בשירות אלוהים, דהיינו, הכוהנים. אסור היה לתת את הלחם לעובדים מן השורה או לאכול אותו רק לשם הנאה. ואולם, אחימלך הכהן לא חטא כלל וכלל כאשר חלק את לחם הפנים עם דוד ואנשיו.
דוד הצטייר כמי שנשלח למשימה מיוחדת מטעם שאול המלך. דוד ואנשיו היו רעבים. אחימלך וידא שהם טהורים על־פי דיני התורה. אף־על־פי שאכילת לחם הפנים הייתה להלכה בלתי חוקית, עלה הדבר בקנה אחד עם השימוש הבסיסי שיועד ללחם. מתוך שיקול זה נהג אחימלך לפנים משורת הדין. ישוע המשיח עצמו הזכיר את המקרה הזה כדי להמחיש שהפרושים פירשו את חוק השבת בצורה מחמירה ושגויה (מתי י״ב:1–8).
אך אין להקיש ממה שנאמר לעיל שניתן להפר את חוק אלוהים בנסיבות קשות. לדוגמה, מצב קשה לכאורה התפתח בעת שבני ישראל נלחמו בפלשתים. שאול המלך הצהיר: ”ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויביי!” המקרא מספר: ”ויכו ביום ההוא בפלשתים”. החיילים היו תשושים מהקרבות ורעבים. על כן ’לקחו צאן ובקר ובני בקר, שחטו ארצה ואכלו על הדם’ (שמואל א׳. י״ד:24, 31–33). הם הפרו את החוק שקבע יהוה בנושא הדם וחטאו לו. בזאת פעלו בניגוד לשימוש הבלעדי שהועיד אלוהים לדם והוא ”לכפר” על חטאים (ויקרא י״ז:10–12; בראשית ט׳:3, 4). ברוב רחמיו, קיבל יהוה את הקורבנות המיוחדים שהוקרבו בעד החוטאים (שמואל א׳. י״ד:34, 35).
כן, יהוה מצפה מאיתנו לציית לחוקיו בכל מצב נתון. ”זאת היא אהבת אלוהים”, אומר השליח יוחנן, ”שנשמור את מצוותיו. ומצוותיו אינן קשות” (יוחנן א׳. ה׳:3).
[תמונה בעמוד 30]
מדי שבת הובאו למשכן כיכרות לחם פנים טריות