שאלות של קוראים
כאשר שלח ישוע המשיח את 12 השליחים לבשר, האם הורה להם לקחת מקל ולנעול סנדלים?
ההוראות שנתן ישוע לשליחיו לפני ששלח אותם לבשר מתועדות בשלושה ספרי בשורה, ויש הטוענים שקיימות סתירות בין הגרסאות. אולם אם נשווה ביניהן נוכל להגיע למסקנה מעניינת. תחילה נשווה בין התיעוד של מרקוס לזה של לוקס. בספר מרקוס נאמר שישוע ”ציווה עליהם שלא ייקחו מאומה לדרך מלבד מקל; לא לחם, לא תרמיל ולא כסף בחגורתם; שינעלו סנדלים ולא ילבשו שתי כותונות” (מר׳ ו׳:7–9). בספר לוקס נאמר: ”אל תיקחו מאומה לדרך, לא מקל ולא תרמיל, לא לחם ולא כסף, ולא שתי כותונות לאיש” (לוקס ט׳:1–3). כאן אנו נתקלים בסתירה לכאורה. לפי מרקוס, הורה ישוע לשליחים לקחת מקל ולנעול סנדלים. אך לפי לוקס, הוא הורה להם שלא לקחת עימם דבר, אפילו לא מקל, והוא גם לא הזכיר סנדלים.
כדי להבין למה התכוון ישוע, נתייחס לצירוף המופיע בשלושת התיעודים. בשני הציטוטים שהובאו לעיל וגם במתי י׳:5–10 השליחים נצטוו שלא ללבוש או לקחת ”שתי כותונות”. הם כבר לבשו כותונת אחת, והם לא היו צריכים לקחת עימם עוד אחת בשביל מסע ההטפה. כמו כן, היו סנדלים לרגליהם, והם לא היו צריכים לרכוש זוג חדש לקראת המסע. האם היה עליהם לקחת מקל? האנציקלופדיה היהודית (אנג׳) מציינת: ”נראה שנשיאת מקל הייתה מנהג אוניברסלי בקרב היהודים בימי קדם” (בר׳ ל״ב:11). לפי ספר מרקוס, היה על השליחים ’לא לקחת מאומה לדרך’ מלבד המקל שהיה בידם ברגע שישוע נתן את ההוראה. לפיכך, כותבי ספרי הבשורה הדגישו שישוע למעשה הסביר לשליחים שלא לדחות את המסע על מנת לרכוש להם ציוד לקראתו.
עובדה זו מודגשת גם בספר הבשורה שכתב מתי, אשר שמע את ישוע נותן את ההוראה. ישוע אמר: ”לא תיקחו זהב ולא כסף ולא נחושת בכיסי חגורותיכם; לא תרמיל לדרך, לא שתי כותונות, לא נעליים ולא מקל, כי ראוי הפועל ללחמו” (מתי י׳:9, 10). מה היה על השליחים לעשות עם הנעליים והמקל שהיו ברשותם? האם ישוע התכוון שהיה עליהם להיפטר מהם? לא, הוא פשוט אמר להם לא לבזבז זמן על רכישת דברים מעין אלה. מדוע? ”כי ראוי הפועל ללחמו”. זה היה הלקח בדבריו של ישוע, וזה גם עלה בקנה אחד עם ההוראה שנתן בדרשת ההר שלא לדאוג יתר על המידה בשאלה מה נאכל, מה נשתה ומה נלבש (מתי ו׳:25–32).
אף שעל פניו שלושת התיעודים אולי נראים סותרים, הם למעשה מעבירים את אותו מסר. היה על השליחים לצאת למסע ההטפה רק עם מה שכבר היה ברשותם ולא לרכוש ציוד נוסף, שכן זה היה מסיח את דעתם מהמשימה. מדוע היה עליהם לפעול כך? כי יהוה דאג לכל צורכיהם.
מי היו ’השידה והשידות’ (האישה והנשים) שעליהן דיבר שלמה? (קהלת ב׳:8).
ייתכן שמדובר בנשים נכבדות ששלמה פגש בחצר המלוכה שלו, אם כי לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין.
בקהלת פרק ב׳ פירט שלמה כמה מהישגיו, לרבות מספר מפעלי בנייה נרחבים. הוא הוסיף: ”כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגולת מלכים והמדינות. עשיתי לי שָׁרים ושָׁרות ותענוגות בני האדם, שידה ושידות” (קהלת ב׳:8).
פרשנים רבים סבורים שהנשים שעליהן דיבר שלמה בפסוק זה הן הנשים והפילגשים הנוכריות הרבות שהוא לקח לעצמו לעת זקנה, אשר היטו אותו לעבודה זרה (מל״א י״א:1–4). אולם ההסבר הזה לוקה בחסר. כאשר כתב שלמה את המילים האלה, הוא כבר הספיק להכיר את הנשים שעליהן דיבר בפסוק. בשלב הזה הוא טרם איבד את חסדו של יהוה, שכן אלוהים השתמש בו לכתיבת ספרים במקרא. אם כן, לא ייתכן שהוא כתב את הפסוק בגיל מבוגר כשהיו לו מאות נשים ופילגשים נוכריות וכשהוא עבד אלילים.
בספר קהלת אמר שלמה שהוא ”ביקש... למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת” (קהלת י״ב:10). לפיכך, היה חשוב לו להשתמש במילים המתאימות ביותר. אנו יודעים שהוא הכיר את המילים ’אישה’, ’מלכה’ ו’פילגש’ שהרי הוא השתמש בהן בכתביו (מש׳ ה׳:18; י״ב:4; י״ח:22; קהלת ט׳:9; שה״ש ו׳:8, 9). אולם בקהלת ב׳:8 הוא לא השתמש באף אחת מן המילים השגורות האלה.
המילה ”שידה” היא מילה יחידאית במקרא. החוקרים מודים שמשמעותה אינה ברורה לגמרי. תרגומי מקרא רבים, וביניהם גם תרגום עולם חדש בלועזית, מתרגמים את המילים ”שידה ושידות” כ”אישה ונשים”. מתרגמי מקרא אחרים הסיקו שהמילה ”שידות” אינה מציינת ריבוי מספרי אלא ריבוי של גדולה.
שמו של שלמה יצא למרחוק עד שאפילו מלכת שבא, אשר עמדה בראשה של ממלכה משגשגת, שמעה עליו ובאה לבקרו והתרשמה עמוקות (מל״א י׳:1, 2). המקרה הזה רומז על כך שהצירוף ”שידה ושידות” יכול להתייחס לנשים רמות מעלה אשר הגיעו לחצר מלכותו של המלך במרוצת השנים הרבות שבהן עוד זכה לחסדו של אלוהים.