נתינה כרצון אלוהים
ישוע ותלמידיו נהנו מארוחה טובה בבית עניה בחברת כמה ידידים קרובים, וביניהם מרים, מרתא ואלעזר, שהוקם לא מכבר לתחייה. כאשר לקחה מרים שלוש מאות גרם של שמן יקר ומשחה את רגלי ישוע, התרעם יהודה איש קריות ומחה: ”מדוע לא נמכר הבושם בשלוש מאות דינר וניתן לעניים?” ואחרים הגיבו באותו האופן (יוחנן י״ב:1–6; מרקוס י״ד:3–5).
אך ישוע השיב: ”הניחו לה... העניים איתכם תמיד ובכל עת שתרצו תוכלו להיטיב עימהם, אבל אני, לא תמיד אני איתכם” (מרקוס י״ד:6–9). מנהיגי הדת היהודים לימדו שגמילות חסדים אינה רק מעשה טוב אלא גם מכפרת עוונות. לעומת זאת, ישוע הבהיר שנתינה כרצון אלוהים אינה מוגבלת למתן צדקה לעניים.
סקירה קצרה של מתן הנדבות והסיוע בקהילה המשיחית הקדומה תבליט כמה דרכים מעשיות שבהן נוכל לגלות את דאגתנו לזולת ולתת כרצוי בעיני אלוהים. כמו כן, נתייחס לסוג ספציפי של נתינה שטמונה בה התועלת הגדולה ביותר.
’עשה מעשי חסד’
כמה וכמה פעמים עודד ישוע את תלמידיו ’לתת לצדקה’, ובתרגומים אחרים, כגון התרגום האנגלי החדש, נאמר ’עשו מעשי חסד’ (לוקס י״ב:33). עם זאת, ישוע הזהיר את הנותנים שלא יתרברבו ויתגאו בתרומותיהם וכך יתנו יותר כבוד לעצמם מאשר לאלוהים. ”בעשותך מעשי חסד אל תשמיע קול תרועה לפניך כמו שעושים הצבועים בבתי הכנסת וברחובות כדי שיכבדו אותם הבריות” (מתי ו׳:1–4). המשיחיים הקדומים יישמו הוראה זו ולא הציגו לראווה את צדקתם כמו מנהיגי הדת המתחסדים של אותם ימים. המשיחיים בחרו לעזור לנזקקים באופן אישי ועל־ידי נתינה ישירה.
למשל, בלוקס ח׳:1–3 מסופר על מרים המגדלית, יוחנה, שושנה ואחרות אשר השתמשו ב”נכסיהן” ללא יומרות כדי לכלכל את ישוע ואת שליחיו. אותם גברים אומנם לא היו עניים מרודים, אך הם ויתרו על מקורות הכנסתם כדי לרכז את עיקר מאמציהם בהטפה (מתי ד׳:18–22; לוקס ה׳:27, 28). כאשר אותן נשים עזרו להם למלא את שליחותם האלוהית, הן למעשה כיבדו את אלוהים. ואלוהים גילה הערכה בכך שדאג להזכיר במקרא את נדיבות לבן כדי שהדורות הבאים יקראו על כך (משלי י״ט:17; עברים ו׳:10).
גם צביה היתה אישה ”רבת מעשים טובים ומרבה בגמילות חסדים”. היא תפרה בגדים לאלמנות נזקקות ביפו, עיר מגוריה. לא ידוע אם היא בעצמה שילמה על החומרים או שפשוט תרמה את כישוריה. כך או כך, הנשים שזכו לעזרתה הוקירו אותה על מעשיה הטובים, וגם אלוהים העריך אותה וגמל לה על נדיבותה (מעשי השליחים ט׳:36–41).
המניע הנכון חיוני
מה הניע את אותם אנשים לתת לזולת? היה כרוך בכך יותר מרחמים רגעיים שהתעוררו בקרבם עקב בקשה רגשנית לסיוע. הם חשו חובה מוסרית אישית לעשות את מיטבם כדי לעזור לעניים, לסובלים, לחולים ולאחרים שסבלו קשיים שונים (משלי ג׳:27, 28; יעקב ב׳:15, 16). זוהי הנתינה הרצויה בעיני אלוהים. היא נובעת קודם כול מתוך אהבה עמוקה לאלוהים ומתוך רצון לחקות את רחמנותו ואת אופיו הנדיב (מתי ה׳:44, 45; יעקב א׳:17).
השליח יוחנן הדגיש היבט חיוני זה של הנתינה כאשר שאל: ”מי שיש לו נכסי העולם והוא רואה את אחיו במחסור ומונע את רחמיו ממנו, איך תעמוד בו אהבת אלוהים?” (יוחנן א׳. ג׳:17) התשובה ברורה מאליה. אהבת אלוהים דוחקת באדם לגמול חסד ולהיות נדיב לב. אלוהים מעריך אנשים שנוהגים כמוהו בנדיבות והוא גומל להם (משלי כ״ב:9; קורינתים ב׳. ט׳:6–11). האם ניתן לראות כיום נדיבות כזו? תן דעתך למה שאירע לאחרונה באחת הקהילות של עדי־יהוה.
ביתה של אישה קשישה, אחת מעדי־יהוה, היה במצב רעוע והצריך שיפוץ רציני. היא גרה בגפה ולא היתה לה משפחה שתוכל לעזור לה. לאורך השנים היא תמיד שמחה לקיים בביתה אסיפות הקשורות לקהילה, ולעתים קרובות הזמינה אחרים לארוחות (מעשי השליחים ט״ז:14, 15, 40). חברי הקהילה ששמעו על צרתה שינסו מותניים ונרתמו לעזרתה. היו שתרמו כספים והיו שבאו לעבוד ללא תשלום. במשך כמה סופי שבוע התקינו המתנדבים גג חדש, חדר אמבטיה חדש, טייחו וצבעו את קומת הקרקע וגם התקינו ארונות מטבח חדשים. הנכונות שלהם לתת לא רק סיפקה את צורכיה של האישה, אלא גם הידקה את הקשר בין חברי הקהילה. כמו כן, השכנים התרשמו מן הנדיבות האמיתית המאפיינת את עובדי אלוהים.
ישנן דרכים רבות לתת באופן אישי לאחרים. האם נוכל להקדיש זמן ליתום או יתומה? האם נוכל לערוך קניות או לתפור משהו בשביל אלמנה קשישה שאנו מכירים? האם נוכל להכין ארוחה בשביל מישהו בעל אמצעים מוגבלים או לעזור לו בכיסוי הוצאות כלשהן? לא צריך להיות עשיר כדי לעזור. השליח פאולוס כתב: ”אם קיימת הנכונות, רצויה היא לפי מה שיש ביד איש, לא לפי מה שאין בידו” (קורינתים ב׳. ח׳:12). אך האם נתינה אישית וישירה כזו היא הנדיבות היחידה שאלוהים יברך? לא.
מה לגבי סיוע מאורגן?
לפעמים אין די במאמצים אישיים. למעשה, ישוע ושליחיו החזיקו קופה משותפת כדי לדאוג לעניים, והם קיבלו תרומות מאנשים בעלי רצון טוב שפגשו במסגרת פעילותם (יוחנן י״ב:6; י״ג:29). בדומה לכך, הקהילות במאה הראשונה אספו תרומות בשעת הצורך וארגנו מבצעי סיוע בהיקף נרחב (מעשי השליחים ב׳:44, 45; ו׳:1–3; טימותיאוס א׳. ה׳:9, 10).
אחד המקרים הללו אירע בערך בשנת 55 לספירה. הקהילות ביהודה הגיעו עד פת לחם, אולי כתוצאה מרעב גדול שהיכה באזור (מעשי השליחים י״א:27–30). השליח פאולוס, אשר תמיד דאג לעניים, גייס את עזרת הקהילות והגיע אפילו עד למקדוניה. הוא ארגן אישית איסוף תרומות ומינה אנשים מתאימים להעביר את הכספים (קורינתים א׳. ט״ז:1–4; גלטים ב׳:10). לא הוא ולא אף אחד מן המעורבים בסיוע גבו שכר על שירותם (קורינתים ב׳. ח׳:20, 21).
גם עדי־יהוה כיום חשים לעזרה כאשר מכים אסונות. למשל, בקיץ של שנת 2001 גרמו גשמי זעף להצפות ביוסטון שבטקסס, ארה״ב. בסך הכול ניזוקו 723 בתים של עדי־יהוה, חלקם באורח רציני. מייד הוקם ועד סיוע המורכב מזקני־קהילה כשירים על מנת לאמוד במדויק את הנזקים ולהזרים כספים כדי לעזור לעדים המקומיים להתמודד עם המצב ולשקם את בתיהם. מתנדבים מקהילות שכנות ביצעו את כל העבודות. עדה אחת העריכה מאוד את העזרה, עד כדי כך שכאשר קיבלה את דמי הביטוח לכיסוי הוצאות תיקון הבית, היא מייד תרמה את הכסף לקרן הסיוע כדי שיהיה אפשר להושיט עזרה גם במקומות אחרים.
עם זאת, כשמדובר במתן תרומות לארגוני צדקה, יש צורך לנקוט זהירות לנוכח הבקשות הרבות המגיעות אלינו. לכמה ארגונים יש הוצאות גבוהות הקשורות לעניינים מנהליים ולדרכים לגיוס כספים, ולכן בסופו של דבר נותר רק אחוז קטן מן הסכום שנאסף למטרה המוצהרת. משלי י״ד:15 מציין: ”פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו”. לפיכך, מן התבונה לבחון היטב את כל העובדות.
הנתינה המועילה ביותר
קיימת נתינה שהיא הרבה יותר חשובה אפילו מצדקה. ישוע רמז על כך כאשר נכבד צעיר ועשיר שאל אותו מה עליו לעשות כדי להשיג חיי עולם. ישוע אמר לו: ”מכור את רכושך ותן לעניים ויהיה לך אוצר בשמים; אחר כך בוא ולך אחרי” (מתי י״ט:16–22). שים לב שישוע לא רק אמר, ’תן לעניים ותקבל חיים’, אלא גם הוסיף, ”לך אחרי”. במילים אחרות, אף־על־פי שגמילות חסדים רצויה ומועילה, האחריות להיות תלמיד המשיח אינה מסתכמת בכך.
מה שעמד בראש מעייניו של ישוע היה לעזור לאחרים באופן רוחני. זמן קצר טרם מותו, אמר לפילטוס: ”לכך אני נולדתי ולשם כך באתי לעולם, כדי שאעיד על האמת” (יוחנן י״ח:37). הוא אומנם השקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים, לרפא חולים ולתת מזון לרעבים, אך בראש ובראשונה ישוע הכשיר את תלמידיו להכריז את הבשורה (מתי י׳:7, 8). למעשה, במסגרת הוראותיו האחרונות הוא ציווה עליהם: ”לכו ועשו תלמידים מאנשי כל העמים” (מתי כ״ח:19, 20, ע״ח).
מובן שפעילות ההטפה לא תפתור את בעיות העולם. עם זאת, השמעת הבשורה על מלכות אלוהים לכל סוגי האנשים מסבה כבוד לאלוהים, משום שפעילות זו מבטאת את רצון אלוהים ומאפשרת למי שנשמעים למסר לקבל תועלת נצחית (יוחנן י״ז:3; טימותיאוס א׳. ב׳:3, 4). מדוע שלא תשמע את מה שיש לעדי־יהוה לומר לך בפעם הבאה שיבקרו בביתך? הם נושאים עימם מתנה רוחנית, והם יודעים שזה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לתת לך.
[תמונות בעמוד 6]
ישנן דרכים רבות להראות לזולת שאכפת לנו
[תמונה בעמוד 7]
הכרזת הבשורה הטובה משביעה את רצון אלוהים ומאפשרת לשומעים לקבל תועלת נצחית