התכתשויות מילוליות — מדוע הן פוגעות?
”מאין המלחמות והמדנים אשר ביניכם?” (יעקב ד׳:1, דל’).
יעקב, מכותבי המקרא, לא הפנה את השאלה אל חיילי הלגיונות הרומיים אשר באותה עת יצאו למלחמות כיבוש; וגם לא חקר את מניעיהם של לוחמי הגרילה הסיקריים היהודים במאה הראשונה לספירה. יעקב התכוון לוויכוחים שלעתים מעורבים בהם לא יותר משני אנשים. מדוע? משום שבדומה למלחמות, סכסוכים אישיים עלולים להיות הרסניים. שים לב לפרשות המקראיות שלהלן.
בניו של יעקב שנאו את אחיהם יוסף שנאת מוות ומכרו אותו לעבדות (בראשית ל״ז:4–28). לימים, ניסה שאול מלך ישראל להרוג את דוד. מדוע? מכיוון שקינא בו (שמואל א׳. י״ח:7–11; כ״ג:14, 15). במאה הראשונה, הפרו שתי משיחיות, אבהודיה וסינטיכי, את שלום הקהילה כולה עקב סכסוך שפרץ ביניהן (פיליפים ד׳:2).
בזמנים מאוחרים יותר, היו הגברים מיישבים ביניהם מחלוקות בדו־קרב — אם בסיף ואם באקדחים. ברוב המקרים הסתיים הדו־קרב במוות או בנכות תמידית של אחד מהם. בימינו, כלי הנשק המשמשים בדרך כלל את מי שנמצאים בסכסוך מר וממושך הם מילים מרירות ועוקצניות. אומנם אין שפיכות דמים, אך ההתקפות המילוליות פוגעות ברגשותיו ובשמו הטוב של האדם. לא אחת, החפים מפשע סובלים ב”מלחמות” אלה.
שים לב למה שהתרחש לפני כמה שנים כאשר כומר אנגליקני האשים קולגה שלו במעילה בכספי הכנסייה. הריב ביניהם הפך לוויכוח ציבורי ופילג את קהילת מאמיניהם. היו חברים שסירבו לנכוח בטקסים אם הכומר שחָלקו עליו ניהל אותם. הבוז ההדדי ששרר בין חברי הכנסייה היה כה גדול שהם התעלמו זה מזה במופגן כאשר באו לכנסייה. הרוחות התלהטו עוד יותר כאשר הכומר המקטרג הואשם בעצמו בהתנהגות מינית פסולה.
הארכיבישוף של קֶנטרבֶּרי פנה אל שני הכמרים וכינה את המריבה שביניהם ”סרטן” ו”שערורייה המבזה את שמו של אדוננו”. ב־1997 פרש אחד הכמרים מרצון. השני דבק בכיסאו עד אשר נאלץ לעזוב, הואיל והגיע לגיל חובת פרישה. בכל מקרה, הוא החזיק במשרתו עד הרגע האחרון ויצא לגמלאות ביום הולדתו ה־70 ב־7 באוגוסט 2001. עיתון הכנסייה האנגליקנית הזכיר כי יום פרישתו היה יום חגו של ”הקדוש” ויקטריקיוס. מי היה ”הקדוש” ויקטריקיוס? היה זה בישוף בן המאה הרביעית, אשר נמסר עליו כי הולקה על שום סירובו להילחם בשורות הצבא. העיתון השווה בין שתי הגישות וציין: ”הסירוב לקחת חלק במאבק כנסייתי לא היה ממאפייניו [של הכומר הפורש]”.
אותם כמרים יכלו להימנע מלהזיק לעצמם ולאחרים אילו יישמו את העצה שברומים י״ב:17, 18: ”אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה. בקשו את הטוב בעיני כל בני אדם. עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם”.
ומה איתך? אם מישהו מעליב אותך, האם הכעס מניע אותך להיגרר להתכתשות מילולית? או האם אתה נמנע ממילים חריפות ומשאיר דלת פתוחה לשלום? אם פגעת במישהו, האם אתה מתעלם ממנו ומקווה שהזמן והזיכרון הקצר ישכיחו ממנו את הבעיה? או האם אתה ממהר להתנצל? בין שאתה מצפה להתנצלות או מתנצל בעצמך, מאמצי ההתפייסות יפעלו לטובתך. עצות המקרא עשויות לעזור לנו לפתור אפילו סכסוכים ארוכי ימים, כפי שנראה במאמר הבא.