האם עוני מעיד על היעדר ברכת אלוהים?
אלוהים אמר לבני ישראל: ”לא יהיה בך אביון”. הסיבה לכך הייתה שהתורה כללה מצוות שהורו כיצד יש לדאוג למחסורם של העניים ואף הסדירה שמיטת חובות (דברים ט״ו:1–4, 7–10). אי לכך, בקרב בני ישראל לא היו אמורים להיות עניים, מפני שיהוה הבטיח לברך את העם. אך ברכה זו הייתה תלויה בציות לתורה, דרישה שבני ישראל לא עמדו בה.
אך עוני לא העיד בהכרח על היעדר ברכת אלוהים, בדיוק כפי שעושר לא תמיד היה אות לברכתו. רבים שעבדו את אלוהים בנאמנות היו עניים מבחינה חומרית. הנביא עמוס היה מגדל צאן ופועל עונתי דל אמצעים (עמוס א׳:1; ז׳:14). וכאשר בימי אליהו בא על ישראל רעב, הנביא היה תלוי בהכנסת האורחים של אלמנה ענייה, שאספקת הקמח והשמן הזעומה שהייתה לה חודשה בדרך נס בימי הרעב. אליהו והאלמנה לא התעשרו; יהוה דאג אך ורק לצורכיהם הבסיסיים (מלכים א׳. י״ז:8–16).
מקרים בלתי צפויים עלולים לדרדר אנשים לעוני. יש שנבצר מהם לעבוד, אם זמנית או באופן קבוע, כתוצאה מתאונה או מחלה; מוות לעיתים מותיר אחריו יתומים ואלמנות. אך אפילו נסיבות קשות כאלה אינן מעידות שאלוהים מונע את ברכתו מן האדם. הסיפור של נעמי ורות הוא דוגמה מחממת לב לדאגה ולאהבה שמגלה יהוה כלפי הנזקקים. אף־על־פי שנעמי ורות נותרו חסרות כול עקב מות בעליהן, יהוה אלוהים בירך אותן ודאג שיסופקו צורכיהן (רות א׳:1–6; ב׳:2–12; ד׳:13–17).
ברור אפוא שעוני אינו מעיד על היעדר ברכת אלוהים. הנאמנים ליהוה אלוהים יכולים להאמין בלב שלם בדברי דוד המלך: ”נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם” (תהלים ל״ז:25).
[תמונה בעמוד 8]
אף־על־פי שנעמי ורות נותרו עניות וחסרות כול, אלוהים בירך אותן ודאג למלא את מחסורן