האם הערכתך העצמית מאוזנת?
הוא היה אדם גאה. לאחר שעלה לגדולה בחצר המלך, התענג על החנופה וההערצה שהורעפו עליו. וכמו להכעיס, מיאן שר אחר להשתחוות לפניו. כדי להתנקם בו זמם השר היהיר להשמיד את כל בני עמו של האיש בכל הממלכה. איזו חשיבות עצמית מוגזמת!
רוקם המזימה היה המן, שר בכיר בחצר אחשוורוש מלך פרס. ומי היה מושא איבתו? יהודי ששמו מרדכי. המזימה לחסל עם שלם היא לכל הדעות תגובה קיצונית, אבל יש בה כדי להמחיש את הסכנה שבגאווה ואת השלכותיה החמורות. יהירותו יצרה משבר והובילה להשפלתו בציבור ובסופו של דבר למותו (אסתר ג׳:1–9; ה׳:8–14; ו׳:4–10; ז׳:1–10).
עובדי אלוהים האמיתיים אינם מחוסנים מפני גאווה
יהוה דורש ש’נצניע לכת עם אלוהינו’ (מיכה ו׳:8). במקרא מסופר על דמויות שונות שלא היו צנועות בהערכתן, וגישה זו הביאה עליהן בעיות וצער. דיון בכמה מדמויות אלו יעזור לנו לראות את הטיפשות והסכנה שבהערכה עצמית לא־מאוזנת.
יונה הנביא היה לא־מאוזן בהערכתו העצמית וניסה לברוח אחרי שיהוה הורה לו להזהיר את אנשי נינווה הרשעים מן העונש הצפוי להם (יונה א׳:1–3). כשפעילותו נשאה פרי ואנשי נינווה חזרו בתשובה, זעף יונה. שמו הטוב כנביא היה חשוב לו בהרבה מחייהם של אלפי תושבי נינווה (יונה ד׳:1–3). אם תהא לנו הערכה עצמית מופרזת, יהיה לנו קשה לראות את הזולת ואת המתרחש סביבנו מזווית ראייה הוגנת ונכונה.
תן דעתך גם לעוזיהו, שהיה ממלכיה הטובים של יהודה. כשהתמלא בחשיבות עצמית מוגזמת, ניסה ביהירותו למלא תפקידים שהיו שמורים לכוהנים. בשל התנהגותו השחצנית והיהירה, שילם בבריאותו ואיבד את ברכת אלוהים (דברי הימים ב׳. כ״ו:3, 16–21).
הערכה עצמית לא־מאוזנת כמעט הפילה בפח את שליחי ישוע. כבוד ומעמד היו חשובים להם יתר על המידה. בשעת מבחן קשה פנו עורף לישוע וברחו (מתי י״ח:1; כ׳:20–28; כ״ו:56; מרקוס ט׳:33, 34; לוקס כ״ב:24). מפאת חוסר צניעותם וחשיבותם העצמית כמעט לא שמו לב למטרת יהוה ולתפקידם במילוי רצונו.
חשיבות עצמית והשלכותיה המזיקות
הערכה עצמית לא־מאוזנת עלולה להוליד כאב ולקלקל יחסים. למשל, אולי אנו יושבים בחדר ושמים לב לשניים שמתלחששים וצוחקים זה עם זה. אם אנחנו מרוכזים בעצמנו אנו עלולים לחשוב שהם צוחקים עלינו ושבגלל זה הם מתלחששים. אין אנו מעלים על דעתנו הסבר הגיוני אחר להתנהגותם. הרי, על מי הם מדברים אם לא עלינו? אנחנו מתרגזים ומחליטים שלא לדבר איתם לעולם. חשיבות עצמית לא־מאוזנת מובילה אפוא לאי־הבנות ועלולה לפגוע ביחסים שלנו עם ידידינו, בני משפחתנו ואחרים.
קצרה הדרך מחשיבות עצמית יתרה לרברבנות. הרברבנים מתפארים כל הזמן בכשרונותיהם הנעלים, במעשיהם וברכושם. הם נוטים להשתלט על שיחות וחייבים תמיד לומר משהו על עצמם. סגנון דיבור כזה מצביע על חוסר אהבה אמיתית ועלול להרגיז מאוד. זו הסיבה שאנשים מתרחקים מן היהירים (קורינתים א׳. י״ג:4).
כעדי־יהוה, צפוי שניתקל בלעג ובדחייה בהטפת הבשורה. עלינו לזכור שהתנגדות זו אינה מופנית כלפינו אישית, אלא כלפי יהוה מקור הבשורה. אך הערכה עצמית מופרזת עלולה לגרור תוצאות חמורות. לפני שנים, תקף בעל בית מילולית את אחד המבשרים. האח נפגע אישית והשיב לו באותה מטבע (אפסים ד׳:29). מני אז חדל האח לבשר מבית לבית. כן, הגאווה עלולה לגרום לנו לצאת מן הכלים בשירות. עלינו לעשות כל מאמץ שדבר כזה לעולם לא יקרה לנו. מן הראוי להתפלל ליהוה שיעזור לנו להוקיר את הזכות לבשר (קורינתים ב׳. ד׳:1, 7; י׳:4, 5).
אדם בעל חשיבות עצמית יתרה יתקשה לקבל עצות. לפני מספר שנים במדינה במרכז אמריקה נאם נער בגיל העשרֵה בבית־הספר לשירות התיאוקרטי. משגיח בית־הספר השיא לו עצות די חריפות, ובתגובה הטיח הנער הכועס את ספר המקרא על הרצפה ויצא בצעדים נמרצים מאולם־המלכות, מתוך כוונה שלא לחזור לשם לעולם. אחרי מספר ימים בלע את גאוותו, התפייס עם משגיח בית־הספר וקיבל את עצתו בענווה. ברבות הימים גדל הצעיר והיה למשיחי בוגר.
חוסר צניעות וחשיבות עצמית יתרה עלולים להרוס את הקשר שלנו עם אלוהים. הכתוב במשלי ט״ז:5 מזהיר: ”תועבת יהוה כל גבה לב”.
הערכה עצמית מאוזנת
ברור אפוא שאל לנו לייחס לעצמנו חשיבות יתרה. כמובן, אין זה אומר שיאה להתנהג ולדבר בקלות דעת. המקרא מציין שעל המשגיחים, על המשרתים העוזרים — בעצם על כל חברי הקהילה — להיות אנשים רציניים (טימותיאוס א׳. ג׳:4, 8, 11; טיטוס ב׳:2). כיצד נוכל להיות צנועים ומאוזנים בהערכתנו העצמית?
במקרא יש דוגמאות מעודדות רבות של אנשים אשר היו מאוזנים בהערכתם העצמית. הבולט מכל היה ישוע המשיח שהציב דוגמה ומופת בענוותו. כדי לעשות את רצון אביו ולהושיע את בני האדם, עזב בן אלוהים את מעמדו השמימי המכובד ונהיה אדם בשר ודם עלי־אדמות. חרף העלבונות, העינויים והמוות הבזוי, שמר על כבודו ושלט בעצמו (מתי כ׳:28; פיליפים ב׳:5–8; פטרוס א׳. ב׳:23, 24). כיצד עלה בידו לעשות כן? הוא נשען כל כולו על יהוה והיה נחוש בדעתו לעשות את רצון אלוהים. ישוע למד את דבר־אלוהים בשקידה, נשא תפילות מעומק לבו ולא חסך במאמצים בפעילות ההטפה (מתי ד׳:1–10; כ״ו:36–44; לוקס ח׳:1; יוחנן ד׳:34; ח׳:28; עברים ה׳:7). אם נלך בעקבות ישוע, נהיה צנועים ומאוזנים בהערכתנו העצמית (פטרוס א׳. ב׳:21).
שים לב לדוגמתו הטובה של יהונתן בן שאול. מחמת אי־צייתנותו של אביו, איבד יהונתן את ההזדמנות לרשת את כיסא שאול (שמואל א׳. ט״ו:10–29). האם היה יהונתן ממורמר? האם קינא בדוד הצעיר שימלוך במקומו? אף־על־פי שיהונתן היה מבוגר בהרבה מדוד ומן הסתם מנוסה ממנו, השלים הוא בצניעות ובענווה עם מה שקבע יהוה ותמך בדוד (שמואל א׳. כ״ג:16–18). הבנה ברורה של רצון אלוהים ונכונות להיכנע לרצונו יעזרו לנו ’לא לחשוב את עצמנו ליותר משראוי לנו לחשוב’ (רומים י״ב:3).
ישוע לימד את ערכן של הצניעות והענווה. להמחשת הנקודה אמר שכאשר תלמידיו יוזמנו לחתונה, אל להם להסב ”במקום המכובד ביותר” שמא יבוא איש נכבד יותר ואז ייאלצו בבושת פנים לתפוס את המקום האחרון. לחידוד הלקח הוסיף ישוע: ”כי כל המרומם את עצמו יושפל והמשפיל את עצמו ירומם” (לוקס י״ד:7–11). מן החוכמה לפעול בהתאם לעצת ישוע ו’ללבוש נמיכות רוח’ (קולוסים ג׳:12; קורינתים א׳. א׳:31).
הערכה עצמית מאוזנת והברכות שבצדה
משרתי יהוה יפיקו אושר אמיתי משירותם אם יהיו צנועים וענווים. קל יותר לגשת לזקני־קהילה ה’חסים על העדר’ בענווה (מעשי השליחים כ׳:28, 29). כל חברי הקהילה חשים נינוחים יותר לשוחח עימם ולבקש את עזרתם. כך מתחזקת האחדות בקהילה ברוח של אהבה, חמימות ואמון.
הערכה עצמית נאותה מקלה עלינו לרכוש ידידים טובים. אדם צנוע ועניו לא יפתח רוח תחרותית ולא ינסה להאפיל על אחרים במעשיו או ברכושו. תכונות טובות אלו יסייעו לנו להיות אנשים מתחשבים יותר, באופן שנוכל לנחם את הנזקקים ולתמוך בהם (פיליפים ב׳:3, 4). אהבה וטוב לב מעוררות תגובות חיוביות בבני אדם. והאין זה נכון שקשר בלתי אנוכיי זה הוא הבסיס שעליו נבנים קשרי ידידות איתנים? מבורך הוא האיש שהערכתו העצמית אינה מופרזת! (רומים י״ב:10).
הערכה עצמית מאוזנת מקלה עלינו להודות בטעות אם פגענו באחר (מתי ה׳:23, 24). היא משפרת מערכות יחסים וסוללת את הדרך לפיוס ולכבוד הדדי. אחים הממלאים תפקידי השגחה, כדוגמת זקני־הקהילה, יכולים לגמול טוב רב לזולת אם יהיו ענווים וצנועים (משלי ג׳:27; מתי י״א:29). העניו לא יתקשה לסלוח לחוטאים לו (מתי ו׳:12–15). תגובתו לא תהיה קיצונית אם יעליבו אותו, והוא יבטח ביהוה שיפתור בעיות מסוימות שלא ניתן לפותרן בדרך אחרת (תהלים ל״ז:5; משלי ג׳:5, 6).
הברכה הגדולה מכל מהערכה עצמית מאוזנת המלוּוה בצניעות ובענווה היא ליהנות מחסדו של יהוה ולהשביע את רצונו. ”אלוהים ללצים הוא־יליץ ולענווים יתן־חן” (פטרוס א׳. ה׳:5). מי יתן ולא ניפול לעולם במלכודת החשיבה העצמית המופרזת. מן הדין שכל אחד מאיתנו יכיר בענווה בתפקידו בארגונו של יהוה. כל העומדים בדרישה ’להצניע לכת עם אלוהים’ יזכו לשפע ברכות.
[תמונה בעמוד 22]
יהונתן גילה ענווה ותמך בדוד