מנקודת המבט המקראית

האם זו טעות להתאבל?‏

‏”‏אחיי,‏ אין אנו רוצים שייעלם מכם מה שנוגע לישני עפר,‏ כדי שלא תתעצבו כאחרים אשר אין להם התקווה”‏ (‏תסלוניקים א׳.‏ ד׳:‏13‏)‏.‏

במקרא קיימת תקווה לגבי המתים.‏ ניסי התחייה שחולל ישוע,‏ כמו גם הוראתו,‏ הצביעו על העת שבה יקומו המתים (‏מתי כ״ב:‏23–33;‏ מרקוס ה׳:‏35,‏ 36,‏ 41,‏ 42;‏ לוקס ז׳:‏12–16‏)‏.‏ כיצד יכולה תקווה זו להשפיע עלינו?‏ מדבריו של השליח פאולוס שצוטטו לעיל עולה,‏ שבכוחה של תקווה זו לנחמנו כאשר אחד מיקירינו נפטר.‏

אם המוות קיפד את חייו של אחד מיקיריך,‏ אין ספק שחשת את הכאב הרגשי הנלווה לטרגדיה כזו.‏ טֵריסה,‏ שהתאלמנה מבעלה בן ה־42 זמן קצר לאחר שעבר ניתוח לב,‏ מספרת:‏ ”‏זה היה הלם לא רגיל!‏ התגובה הראשונה שלי היתה פחד תהומי.‏ ואז חשתי כאב אדיר,‏ שרק החמיר עם הזמן.‏ בכיתי המון”‏.‏ האם התגובות הללו מעידות על חוסר אמונה בהבטחת יהוה להקים לתחייה את המתים?‏ היש להסיק מדברי פאולוס שזו טעות להתאבל?‏

דוגמאות לאבלות במקרא

נוכל למצוא את התשובות לשאלות הללו אם נבחן דוגמאות לאבלות במקרא.‏ במקרים רבים מסופר על תקופת אבל בעקבות מותו של בן משפחה קרוב (‏בראשית כ״ז:‏41;‏ נ׳:‏7–10;‏ תהלים ל״ה:‏14‏)‏.‏ לימי האבל הללו נלווה לא אחת פרץ רגשות עזים ביותר.‏

שים לב כיצד התאבלו כמה אנשי אמונה על יקיריהם.‏ אברהם,‏ למשל,‏ האמין אמונה עזה ביכולתו של אלוהים להקים מתים לתחייה (‏עברים י״א:‏19‏)‏.‏ למרות אמונתו זו,‏ כאשר מתה אשתו ”‏ויבוא.‏.‏.‏ לספוד לשרה ולבכותה”‏ (‏בראשית כ״ג:‏1,‏ 2‏)‏.‏ לאחר שבניו של יעקב שיקרו לו באומרם כי מת בנו האהוב יוסף,‏ ”‏ויקרע יעקב שמלותיו.‏.‏.‏ ויבך אותו”‏ (‏בראשית ל״ז:‏34,‏ 35‏)‏.‏ אפילו כעבור שנים רבות כבד היה יגונו של יעקב על מות בנו האהוב!‏ (‏בראשית מ״ב:‏36–38‏)‏ גם דוד המלך קונן בפומבי ובלהט על שני בניו אמנון ואבשלום.‏ אף ששניהם גרמו עוגמת נפש לדוד ולמשפחתו,‏ היו הם בכל זאת בניו,‏ ומותם העציבו במאוד (‏שמואל ב׳.‏ י״ג:‏28–39;‏ י״ט:‏1‏)‏.‏

היו מקרים שבהם התאבלה כל עדת בני ישראל,‏ כפי שאירע לאחר מותו של משה.‏ בדברים ל״ד:‏8 מסופר שבני ישראל ביכו את משה 30 יום.‏

וכדוגמה אחרונה נזכור את ישוע המשיח.‏ ידידו הקרוב אלעזר נפטר.‏ כאשר ראה את אחיותיו של אלעזר מרתא ומרים בוכיות ועימן גם ידידיהן,‏ ”‏נסערה רוחו של ישוע והוא הזדעזע”‏.‏ אף שידע שבתוך דקות ספורות יקים לתחייה את ידידו,‏ ”‏בכה”‏ ישוע.‏ הוא אהב את שתי ידידותיו היקרות מרתא ומרים.‏ לכן נגע ללבו צערן על מות אחיהן (‏יוחנן י״א:‏33–36‏)‏.‏

אברהם,‏ יעקב,‏ דוד וישוע האמינו אמונה שלימה ביהוה ובהבטחותיו,‏ ובכל זאת התאבלו.‏ האם היה אבלם סימן לחולשה מבחינה רוחנית?‏ האם היה יגונם אות לחוסר אמונה בתחיית המתים?‏ ודאי שלא!‏ האבל הוא תגובה טבעית למותו של אדם אהוב.‏

מדוע אנו מתאבלים

אלוהים מעולם לא התכוון שבני האדם ימותו.‏ מטרתו המקורית של יהוה היתה,‏ כפי שציין אותה בפני אדם וחוה,‏ שכדור הארץ יהפוך לגן־עדן יפהפה המאוכלס במשפחה אוהבת ומאושרת.‏ המוות אמור היה לפקוד את הזוג האנושי הראשון רק אם לא היו שומעים בקול יהוה (‏בראשית א׳:‏28;‏ ב׳:‏17‏)‏.‏ לדאבוננו,‏ המרו אדם וחוה את פיו של אלוהים,‏ ובגלל אי ציותם ”‏עבר המוות לכל בני אדם”‏ (‏רומים ה׳:‏12;‏ ו׳:‏23‏)‏.‏ מכאן שהמוות הוא אויב אכזר שלא נועד להתקיים (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏26‏)‏.‏

אין זה אלא הגיוני שהאירוע הלא טבעי של מות אדם קרוב מעורר רגשות עזים וכואבים אצל מכריו.‏ הוא גורם להיווצרות חלל ריק עצום בחייהם.‏ טֵריסה,‏ האלמנה שהוזכרה קודם לכן,‏ אמרה בקשר לבעלה:‏ ”‏אני בטוחה שאשוב לראותו כשיקום לתחייה,‏ אבל אני כל כך מתגעגעת אליו עכשיו.‏ וזה מה שבאמת כואב”‏.‏ מותו של הורה יכול להזכיר לנו שגם אנו בני תמותה.‏ מותו של אדם צעיר מכאיב לנו במיוחד בשל הטרגדיה שהוא נגדע בדמי ימיו (‏ישעיהו ל״ח:‏10‏)‏.‏

אין ספק שהמוות אינו דבר טבעי.‏ הצער שבעקבותיו אינו אלא צפוי,‏ ואין יהוה מתייחס לאבל כאל ביטוי של חוסר אמונה בתחיית המתים.‏ כפי שראינו מדוגמתם של אברהם,‏ יעקב,‏ דוד,‏ בני ישראל וישוע,‏ אין למצוא בביטוי חיצוני לכאב הלב שאנו חשים טעם לפגם ברוחניותנו.‏a

עם זאת,‏ אף שכמשיחיים אנו בהחלט מתאבלים על מתינו,‏ איננו מתעצבים ”‏כאחרים אשר אין להם התקווה”‏ (‏תסלוניקים א׳.‏ ד׳:‏13‏)‏.‏ איננו שוקעים במנהגי אבלות מוגזמים וקיצוניים,‏ משום שידוע לנו בוודאות מהו מצבם של המתים.‏ אנו יודעים שאין הם חשים כאב או ייסורים,‏ אלא הם שרויים במצב הדומה לשינה עמוקה ושליווה (‏קהלת ט׳:‏5;‏ מרקוס ה׳:‏39;‏ יוחנן י״א:‏11–14‏)‏.‏ אנו גם סמוכים ובטוחים שישוע,‏ ”‏התחייה והחיים”‏,‏ יקיים את הבטחתו ויקים לתחייה את ”‏שוכני קבר”‏ (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29;‏ י״א:‏24,‏ 25‏)‏.‏

לסיכום,‏ אם אתה אבל כעת,‏ התנחם בידיעה שיהוה מבין את כאבך.‏ מי יתן וידיעה זו ותקוותך שתהיה תחייה יקלו את צערך ויעזרו לך להתמודד עם האובדן.‏

‏[‏הערת שוליים]‏