בתי תפילה — האם הם נחוצים לנו?
’אלפי עולי רגל לבושים בבגדים ססגוניים מאזורים שונים של המדינה, קבוצות של אינדיאנים רוקדים לקול הלמות תופים ריקודים דרום אמריקנים קדומים, ומאמינים אדוקים זוחלים במאמץ ובכאב רב על ברכיהם בין ההמון לעבר המקדש וממלאים את האכסדרה ואת הרחובות מסביב לבזיליקה’.
כך תיאר העיתון אל אקונומיסטה את המון האנשים שהתאסף בדצמבר 2001. כשלושה מיליון איש ביקרו בבזיליקה שבמקסיקו סיטי כעדות לאמונתם בבתולת גווַדֶלוּפּה. גם בנייני דת מרשימים אחרים, כגון הבזיליקה של סנט פטרוס שברומא, מושכים אליהם המוני מבקרים.
מבני דת תופסים מקום מיוחד בלבם של רבים המשתוקקים לעבוד את אלוהים. ”הכנסייה בשבילי היתה מקום שבו יכולתי להיות קרובה לאלוהים”, אומרת מריה מברזיל. ”זה היה מקום קדוש בעיניי. האמנתי שהנוכחות בכנסייה מטהרת את הנשמה ושזה חטא לא ללכת למיסה ולווידוי בכל יום ראשון”. קונסוואלו ממקסיקו מספרת: ”הכנסייה עוררה בי רגשות עזים; היא היתה מאוד יקרה לי. כשהייתי שם הרגשתי כאילו שאני בגן עדן”.
יש המייחסים חשיבות רבה לכנסיות, ואילו אחרים תוהים באשר למידת נחיצותן כמקומות לעבודת אלוהים. פיטר סיברט, כומר קתולי מאנגליה, התייחס לנוכחות הדלה בכנסיות ואמר: ”[האנשים] בוחרים את החלקים שהם אוהבים בדת. מבוגרים רבים הם קתולים שממש חיים לפי אמונתם — אבל לא תמצא אצל הצעירים את תחושת המחויבות”. בעיתון דיילי טלגרף של לונדון מ־20 בנובמבר 1998 נאמר: ”מאז 1979 נסגרו באנגליה כ־500,1 כנסיות בהשוואה ל־495 שנפתחו לציבור ו־150 ששוקמו”.
זוּטדוֹיצֶ’ה צַייטוּנג, עיתון היוצא לאור במינכן, גרמניה, דיווח ב־1997: ”כנסיות הופכות לבתי קולנוע ולבתי דירות: המאמינים מדירים מהן את רגליהם, בתי התפילה עוברים הסבה. ... מה שכבר הפך לעניין שבשגרה בהולנד ובאנגליה קורה כעת גם בגרמניה”. עוד דווח בעיתון: ”אפשר להצביע על 30 או 40 מכירות יוצאות דופן של כנסיות במספר השנים האחרונות בגרמניה”.
האם בנייני דת באמת נחוצים כדי לעבוד את אלוהים? האם קיים תקדים מקראי לבזיליקות ולכנסיות המפוארות? באילו מבנים עבדו בעבר את אלוהי האמת, אלוהים חיים? מה נוכל להסיק ממבנים אלה לגבי הצורך בבתי תפילה ועל מה שצריך להתנהל בתוכם?