פיתוח כושר הוראה
מהי מטרתך בתור מורה? אם נתמנית באחרונה להיות מבשר מלכות, ללא ספק אתה משתוקק ללמוד כיצד לנהל שיעורי מקרא ביתיים, הואיל וישוע הורה לתלמידיו לעשות תלמידים (מתי כ״ח:19, 20). אם אתה כבר מנוסה בפעילות זו, ייתכן שמטרתך היא לגעת ביתר יעילות ללבם של האנשים שברצונך לעזור להם. אם אתה הורה, בוודאי מקנן בך הרצון ללמד את ילדיך באופן שיניע אותם להקדיש את חייהם לאלוהים (יוח״ג 4). ואם אתה זקן־קהילה או שואף לתפקיד זה, ייתכן שברצונך להיות נואם המסוגל לטפח בלב המאזינים הערכה עמוקה יותר ליהוה ולאורחותיו. כיצד תוכל להשיג יעדים אלה?
למד מדוגמתו של רב־אומן ההוראה — ישוע המשיח (לוקס ו׳:40). בין שדיבר לקהל גדול למרגלות ההר ובין שלקומץ אנשים שעברו בדרכים, דבריו של ישוע והאופן שבו אמר אותם טבעו חותם עמוק בלב מאזיניו. ישוע עורר את שכלם ואת לבם של מאזיניו וייחס את הדברים בצורה מעשית ומובנת. האם תוכל להשיג תוצאות דומות?
הישען על יהוה
כושר ההוראה של ישוע הועשר גם בזכות היחסים ההדוקים שהיו לו עם אביו השמימי וגם תודות לברכתה של רוח אלוהים. האם אתה מתפלל בכנות ליהוה ומבקש שתוכל ללמד ביעילות תלמיד מקרא? אם הינך הורה, האם אתה מתפלל לאלוהים בקביעות כדי שיורה לך כיצד ללמד את ילדיך? האם אתה מתפלל מעומק הלב כשאתה מתכונן להגיש נאומים או להדריך אסיפות? הישענות כזו על יהוה והתמדה בתפילות יסייעו לך להיות מורה יעיל יותר.
תלות ביהוה מתבטאת גם בהישענות על דברו, המקרא. בתפילה בערב האחרון לחייו כאדם מושלם, אמר ישוע לאביו: ”נתתי להם את דברך” (יוח׳ י״ז:14). אף־על־פי שישוע היה עתיר ניסיון, הוא מעולם לא דיבר מעצמו. הוא תמיד דיבר את מה שלימד אותו אביו ובכך הציב לנו דוגמה לחיקוי (יוח׳ י״ב:49, 50). בכוחו של המקרא, דבר־אלוהים, להשפיע על אנשים — על מעשיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם העמוקים ביותר (עב׳ ד׳:12). אם תעשיר את ידיעותיך בדבר־אלוהים ותלמד להיעזר בו ביעילות בשירותך, תפתח את כושר ההוראה אשר יש בו כדי לקרב אנשים לאלוהים (טימ״ב ג׳:16, 17).
כבד את יהוה
כדי להיות מורה כדוגמת המשיח, אין די בכך שתוכל להגיש הרצאה מעניינת. אנשים אומנם התפלאו על ”דברי החן” שיצאו מפי ישוע (לוקס ד׳:22). אך מה רצה ישוע להשיג באמצעות כושר דיבור טוב? הוא ביקש להביא כבוד ליהוה ולא להסב תשומת לב לעצמו (יוח׳ ז׳:16–18). בנוסף לכך, הוא האיץ בתלמידיו: ”יאר נא אורכם לפני בני אדם, למען יראו את מעשיכם הטובים ויכבדו את אביכם שבשמים” (מתי ה׳:16). עצה זו צריכה להשפיע על הדרך שבה אנו מלמדים. עלינו להימנע מכל דבר שעלול להעיב על מטרה זו. לכן כשאנו מתכננים מה לומר או כיצד לומר זאת, כדאי שנשאל את עצמנו: ’האם זה יעמיק את ההערכה כלפי יהוה, או יסב תשומת לב לעצמי?’
למשל, דוגמאות וסיפורים מן החיים יכולים להיות אמצעים יעילים בהוראה. אולם, אם מאריכים את הדיבור על דוגמה מסוימת או מספרים חוויה לפרטי פרטים, הלקח עלול להתערפל. כמו כן, אם נספר סיפורים המשעשעים את הקהל ותו לא, נדחק לקרן זווית את מטרת שירותנו. למעשה, כך המורה מסב את תשומת הלב לעצמו במקום להשיג את היעד האמיתי של החינוך התיאוקרטי.
עליך ”להבדיל”
כדי שמישהו באמת יהיה לתלמיד, הוא חייב להבין בבירור את הנלמד. עליו לשמוע את האמת ולראות בעיני הבנתו מה מבדיל אותה מעיקרי־אמונה אחרים. הצגת ניגודים והשוואות מסייעת לו לעשות זאת.
יהוה חזר והאיץ בעמו ”להבדיל” בין הטמא ובין הטהור (וי׳ י׳:9–11). הוא אמר שאלה שישרתו במקדשו הרוחני הגדול יורו את העם ”בין קודש לחול” (יח׳ מ״ד:23). ספר משלי גדוש בניגודים שבין צדקה ובין רֶשע, בין חוכמה ובין איוולת. ניתן להבדיל גם בין דברים שאינם הפכים. השליח פאולוס הצביע על ההבדל בין אדם צדיק ובין איש טוב, ככתוב ברומים ה׳:7. באיגרת אל העברים, הוא הראה כיצד שירותו של ישוע ככהן גדול נעלה על שירותו של אהרון. אכן, כפי שכתב המחנך מן המאה ה־17, יאן עמוס קומֶניוּס: ”ללמד זה פשוט להראות את השוני בין דבר למשנהו, שוני במטרות, בצורות ובמקורות. ... לפיכך, המיטיב להצביע על ההבדלים, מיטיב ללמד”.
ניקח לדוגמה את המלאכה ללמד מישהו על מלכות אלוהים. אם הפרט אינו מבין מהי המלכות, ייתכן שתראה לו כיצד הכתוב במקרא מנוגד לתפיסה שהמלכות היא פשוט מצב בלבבו של הפרט. מאידך, תוכל להשוות בין המלכות ובין ממשלות אנוש. אולם כאשר מדובר באנשים המכירים אמיתות בסיסיות אלה, אולי תרצה לרדת יותר לעומק. תוכל להסביר כיצד מלכות המשיח נבדלת ממלכותו האוניברסלית של יהוה, המתוארת בתהלים ק״ג:19, או מ”מלכות בנו אהובו” של אלוהים, המוזכרת בקולוסים א׳:13, או מן ה’הנהגה’ שזוכה להתייחסות באפסים א׳:10 (דל׳). בעזרת ניגודים והשוואות תוכל להקנות לקהל שלך הבנה חדה יותר של עיקר אמונה מקראי זה.
ישוע נעזר פעמים חוזרות ונשנות בשיטת הוראה זו. הוא השווה בין ההבנה המקובלת של תורת משה ובין הכוונה האמיתית של התורה (מתי ה׳:21–48). הוא הבליט את הניגוד שבין מסירות אמיתית לאלוהים ובין מעשיהם הצבועים של הפרושים (מתי ו׳:1–18). הוא הראה כיצד הגישה של אנשים ה”רוֹדים” באחרים מנוגדת לרוח ההקרבה העצמית שיגלו תלמידיו (מתי כ׳:25–28). במקרה אחר, המתואר במתי כ״א:28–32, ביקש ישוע ממאזיניו לומר בעצמם איזה ניגוד קיים בין צדקנות ובין חרטה אמיתית. וזה מוביל אותנו להיבט חשוב נוסף של כושר הוראה טוב.
עודד את המאזינים לחשוב
במתי כ״א:28, הקדים ישוע להשוואה שלו את השאלה: ”מה דעתכם?” מורה מיומן אינו רק מציג עובדות או מספק תשובות. הוא מעודד את מאזיניו לטפח מזימה, כלומר כושר חשיבה (מש׳ ג׳:21; רומ׳ י״ב:1, דל׳). הדבר נעשה בין היתר בעזרת שאלות. לפי הכתוב במתי י״ז:25, שאל ישוע: ”מה דעתך, שמעון, מלכי הארץ ממי הם לוקחים מכס ומס, מבניהם או מן הזרים?” ישוע שאל שאלה מעוררת מחשבה אשר עזרה לפטרוס להסיק בעצמו מסקנה נכונה לגבי תשלום מס המקדש. בדומה לכך, בתגובה לאיש ששאל, ”מי הוא רעי?” השווה ישוע את קו הפעולה של כהן ולוי למעשיו של שומרוני. לאחר מכן שאל: ”מי מן השלושה היה רֵע לנופל בידי השודדים?” (לוקס י׳:29–36). הנה כי כן, במקום לחשוב עבור מאזינו, ישוע שוב הזמין אותו לענות על שאלתו הוא (לוקס ז׳:41–43).
גע ללב התלמיד
מורים הקולטים את המשמעות האמיתית של דבר־אלוהים מבינים שעבודת אלוהים אמיתית אינה מסתכמת בשינון עובדות מסוימות ושמירת כללים כלשהם. היא מבוססת על יחסים טובים עם יהוה ועל הערכה לאורחותיו. עבודת אלוהים כזו קשורה ללב האדם (דב׳ י׳:12, 13; לוקס י׳:25–27). המונח ”לב” בכתבי־הקודש מתייחס לעתים קרובות לאדם הפנימי בכללותו, לרבות דברים כגון מאוויים, אהבות, רגשות ומניעים.
ישוע ידע שהאדם רואה לעיניים, אך אלוהים רואה ללבב (שמ״א ט״ז:7). המניע שלנו בשירות אלוהים צריך להיות אהבה כלפיו, ולא מאמצים להרשים בני אדם (מתי ו׳:5–8). לעומת זאת, הפרושים עשו דברים רבים כדי להתרברב בהישגיהם. הם שמו דגש רב בשמירה דקדקנית של חוקי התורה ושל כללים פרי שכלם. אולם, הם לא גילו תכונות המעידות שהם אכן שירתו את האל שאותו התיימרו לעבוד (מתי ט׳:13; לוקס י״א:42). ישוע לימד שהציות לדרישותיו של אלוהים אומנם חשוב, אך ערכו של ציות זה נמדד על־פי מה שיש בלב האדם (מתי ט״ו:7–9; מר׳ ז׳:20–23; יוח׳ ג׳:36). הוראתנו תניב את מיטב התוצאות אם נחקה את דוגמתו של ישוע. זה אכן חשוב שנעזור לאנשים ללמוד את דרישותיו של אלוהים, אך חשוב לא פחות שהם יכירו ויאהבו את יהוה בתור ישות ממשית. כך התנהגותם תשקף את מידת הערכתם כלפי יחסים טובים עם האל האמיתי.
כמובן, כדי להפיק תועלת מהוראה זו, על האנשים להכיר את צפונות לבם. ישוע עודד אנשים לנתח את מניעיהם ולבחון את רגשותיהם. כאשר תיקן השקפה מוטעית, הוא נהג לשאול את מאזיניו מדוע חשבו כך או למה אמרו ועשו דברים מסוימים. ברם, ישוע לא הסתפק בזאת. הוא הוסיף לשאלותיו הצהרה, דוגמה או פעולה כדי לעודד אותם לראות את הדברים באור הנכון (מר׳ ב׳:8; ד׳:40; ח׳:17; לוקס ו׳:41, 46). בכוחנו לעזור למאזינינו בדרך דומה אם נציע להם לשאול את עצמם שאלות כגון: ’מדוע קו פעולה זה מוצא חן בעיניי? מדוע אני מגיב כך למצב הזה?’ ואז נעודד אותם לראות את המצב מנקודת מבטו של יהוה.
הסבר הלכה למעשה
מורה טוב יודע שהדבר העיקרי הוא חוכמה (מש׳ ד׳:7). חוכמה היא היכולת להשתמש כהלכה בידע כדי לפתור בעיות, להימנע מסכנות, להשיג מטרות ולעזור לזולת. אחריותו של המורה היא ללמד את התלמידים לעשות כן, ולא להחליט במקומם. במהלך דיון בעקרונות מקראיים שונים, עזור לתלמיד לחשוב בהיגיון. תוכל להזכיר כדוגמה מצב מחיי היומיום ולשאול את התלמיד כיצד העיקרון המקראי שעליו למדתם עשוי לעזור לו במצב זה (עב׳ ה׳:14).
השליח פטרוס נשא הרצאה בחג השבועות של שנת 33 לספירה ובה הדגים כיצד ניתן לייחס דברים באופן מעשי לחיי האנשים (מה״ש ב׳:14–36). פטרוס דן בשלושה פסוקים שהנוכחים בקהל התיימרו להאמין בהם, ואז הסביר אותם לאור מאורעות שכולם היו עדים להתרחשותם. כתוצאה מכך, הנוכחים חשו צורך לפעול בהתאם לדברים ששמעו. האם הוראתך משפיעה בדרך דומה על אנשים? האם אתה לא רק מדקלם עובדות אלא עוזר להם להבין את נימוקיך? האם אתה מעודד אותם לחשוב כיצד החומר הנלמד צריך להשפיע על אורח חייהם? אולי הם לא ינהגו כמו ההמון בחג השבועות ויקראו בקול, ”מה עלינו לעשות?” אך אם תייחס היטב את הפסוקים לחייהם, זה יניע אותם לשקול קו פעולה מתאים (מה״ש ב׳:37).
הורים, כאשר אתם קוראים ביחד עם ילדיכם את המקרא, יש לכם הזדמנות מצוינת להרגיל אותם לחשוב כיצד ליישם עקרונות מקראיים (אפ׳ ו׳:4). לדוגמה, ייתכן שתבחר במספר פסוקים מתוך הקריאה השבועית של המקרא, תדון במשמעותם ואז תשאל שאלות כגון אלה: ’איזו הדרכה מספק לנו הדבר? איך נוכל להיעזר בפסוקים הללו בשירות־השדה? מה הם מגלים על יהוה ועל הדרך שבה הוא פועל, וכיצד עובדות אלה מטפחות את הערכתנו כלפיו?’ עודד את משפחתך לחלוק את הנקודות הללו עם הקהילה בעת הדיון בעיקרי הפרקים בבית־הספר לשירות התיאוקרטי. קרוב לוודאי שהפסוקים שהם יסבירו בעצמם יהיו אלה שיישמרו בזיכרונם.
הצב דוגמה טובה
אינך מלמד אך ורק בעזרת מילים אלא גם בעזרת מעשים. מעשיך ממחישים כיצד יש ליישם את מוצא פיך. כך לומדים ילדים. כאשר הם מחקים את הוריהם, הם מוכיחים שברצונם להיות כמוהם. הם רוצים לדעת איך ההרגשה לנהוג כמו ההורים. בדומה לכך, אם האנשים שאותם אתה מלמד ’ילכו בעקבותיך, כשם שגם אתה הולך בעקבות המשיח’, הם יתחילו לחוש בברכות של ההולכים בדרכי יהוה (קור״א י״א:1). הם ירגישו מניסיונם האישי כיצד פועלת ידו של יהוה בחייהם.
זו תזכורת מפכחת לחשיבות שיש בהצבת דוגמה חיובית. אורח חיינו ”בהתנהגות קדושה, ובמעשים של מסירות לאלוהים” יעזור רבות לתלמידינו לראות באופן מוחשי כיצד ליישם את עקרונות המקרא (פט״ב ג׳:11, ע״ח). אם אתה מעודד תלמיד מקרא לקרוא בקביעות בדבר־אלוהים, שקוד בעצמך על הקריאה בו. אם אתה חפץ שילדיך ילמדו להתנהג בהתאם לעקרונות המקרא, הקפד להציב להם דוגמה ולפעול בהתאם לרצון אלוהים. אם אתה מורה לחברי הקהילה להיות מסורים ונלהבים בשירות־השדה, ודא תחילה שיש לך אישית חלק נרחב בפעילות זו. כשאתה מיישם את מה שאתה מלמד, ביכולתך להניע אחרים לפעולה ביתר יעילות (רומ׳ ב׳:21–23).
במטרה לשפר את כושר הוראתך, שאל את עצמך: ’כאשר אני מדריך אחרים, האם אני נותן להם מניע לשנות את גישותיהם, את אופן דיבורם או את מעשיהם? האם אני עורך ניגודים והשוואות בין רעיונות שונים, או בין קו פעולה אחד למשנהו כדי להבהיר רעיונות? מה אני עושה כדי לעזור לתלמידיי, לילדיי או לקהל הנוכחים באסיפה לזכור את דבריי? האם אני מראה בבירור למאזינים כיצד ליישם את החומר הנלמד? האם דוגמתי האישית ממחישה זאת? האם הם מבינים כיצד היענותם להדרכה שניתנת יכולה להשפיע על יחסיהם עם יהוה?’ (מש׳ ט׳:10) המשך לשים לב לדברים הללו בעודך משתדל לפתח כושר הוראה. ”השגח על עצמך ושית לבך להוראה. התמד בזה, כי בעשותך כן תושיע גם את עצמך וגם את השומעים אליך” (טימ״א ד׳:16).