אגני טבילה — עדות אילמת למנהג שאבד — המצפה

אגני טבילה — עדות אילמת למנהג שאבד

מאת כתב עורו!‏ בצרפת

‏”‏טבילה בקתדרלה”‏,‏ הכריזה כותרתו של עיתון צרפתי ב־2001.‏ אולם בתמונה שהופיעה לצד המאמר נראה מצטרף חדש לכנסייה הקתולית עומד בתוך אגן טבילה גדול כשהמים מגיעים עד לברכיו,‏ ובישוף קתולי יוצק מים על ראשו.‏ מחזה זה החוזר על עצמו במקומות רבים בעולם משקף את הנטייה שהתפתחה בכנסייה הקתולית מאז ועידת הוותיקן השנייה,‏ להטביל מצטרפים חדשים על־ידי הטבלת חלק מהגוף.‏ השאלות שעולות הן:‏ לאור העובדה שרוב הקתולים הוטבלו כתינוקות על־ידי התזת טיפות מים על ראשיהם,‏ איזו טבילה תואמת לדגם שעל־פיו נהגו יוחנן המטביל ושליחי ישוע?‏ איזו מין טבילה צריכים המשיחיים כיום לעבור?‏ כדי להשיב על שאלות אלו נתחקה אחר תולדות אגני הטבילה.‏a

מקורות הטבילה ומשמעותה

בתחילה נטבלו תלמידי ישוע בשיקוע הגוף כולו במים.‏ הטבלת השר האתיופי על־ידי פיליפוס,‏ כמסופר במקרא,‏ עוזרת לנו להגיע למסקנה זו.‏ לאחר שהבין מיהו המשיח,‏ ראה השר מקום מים ואמר:‏ ”‏מה ימנע אותי מהיטבל?‏”‏ (‏מעשי השליחים ח׳:‏26–39‏)‏ שורש המילה היוונית המתורגמת כאן לפועל ”‏היטבל”‏ הוא בפטיזו,‏ המצביע על שיקוע הגוף כולו במים‏.‏ כתימוכין לכך היא ההשוואה בין טבילה לקבורה (‏רומים ו׳:‏4;‏ קולוסים ב׳:‏12‏)‏.‏

במאות הראשונות לספירה נערכו טבילות על־ידי שיקוע הגוף כולו במים בכל מקום שבו היו מספיק מים — בנהרות,‏ בים או במרחצאות פרטיים.‏ אולם ככל שרבו המצטרפים החדשים,‏ נבנו אגני טבילה במקומות רבים באימפריה הרומית,‏ מחבל דלמטיה ועד ארץ ישראל ומיוון ועד מצרים.‏ אחד מאגני הטבילה העתיקים ביותר שנתגלו עד כה נמצא בסוריה,‏ לחופי נהר פרת,‏ והוא מתוארך בערך ל־230 לספירה.‏

כאשר האמונה ”‏המשיחית”‏ זכתה במאה הרביעית להכרה רשמית כדת באימפריה הרומית,‏ התנצרו מיליוני אנשים ונטבלו.‏ לשם כך נבנו בכל מקום אגני טבילה.‏ במאה השישית,‏ ברומא לבדה,‏ הוקמו כ־25 אגני טבילה,‏ כולל אחד בבזיליקה של כנסיית לָטֵרַן.‏ סביר להניח שלכל מחוז בישוף בחבל גַלְיָה היה אגן טבילה משלו.‏ לפי אחד המקורות,‏ מספרם הכולל היה כ־150.‏ קרוב לוודאי שבאזורים הכפריים היו מאות אגני טבילה נוספים שנבנו לצד כנסיות קטנות,‏ קברים או מנזרים.‏

אדריכלות ואספקת מים

אגני הטבילה היו בדרך כלל עגולים או מצולעים והוקמו כמבנה מיוחד ונפרד או בצמוד לכנסייה קיימת.‏ מן החפירות עולה שמבנים אלו היו קטנים (‏שטחם היה בדרך כלל פחות מ־200 מטר רבוע)‏,‏ אך הם קושטו בשדרות עמודים,‏ בשיש,‏ בפסיפסים ובציורי קיר המתארים בחלקם סצינות מן המקרא.‏ בחלק מאגני הטבילה,‏ כמו זה שבמריאנה שבקורסיקה,‏ הייתה חופה הדורה,‏ או אפיריון,‏ מעל הבריכה.‏ המונח אגן טבילה מתייחס גם לבריכות עצמן שצורתן הייתה מרובעת,‏ עגולה,‏ משושה,‏ מלבנית,‏ מצולבת או מתומנת.‏ כפי שניתן לראות מרוחבם ומעומקם,‏ אגני הטבילה הראשונים תוכננו ללא ספק לטבילת מבוגרים והיו לרוב גדולים דיים כדי להכיל לפחות שני אנשים.‏ למשל,‏ רוחבה של הבריכה בעיר ליון שבמזרח־מרכז צרפת הוא 25.‏3 מטרים.‏ בבריכות רבות היו מדרגות — בדרך כלל שבע — שהובילו למים.‏

אספקת המים הייתה,‏ כמובן,‏ גורם מרכזי בתכנון המבנה.‏ אגני טבילה רבים נבנו בסמוך למעיינות טבעיים או על הריסות של מרחצאות תרמיים,‏ כגון אגן הטבילה שבעיר נִיס שבדרום צרפת.‏ ברוב האגנים,‏ הוזרמו המים פנימה והחוצה דרך צינורות.‏ במקומות אחרים הובאו מי גשמים מבור מים קרוב.‏

אגן הטבילה סנט ג׳ון בעיר פּוּאַטְייֶה שבמערב צרפת,‏ שנבנה בערך ב־350 לספירה,‏ הוא דוגמה מובהקת לאגני הטבילה ”‏המשיחיים”‏ מהמאה הרביעית.‏ בתוך חדר מלבני,‏ מוקף במספר מבנים נוספים,‏ ניצבת בריכה מתומנת גדולה ולה שלוש מדרגות.‏ עומקה של הבריכה הוא 41.‏1 מטרים ורוחבה המרבי הוא 15.‏2 מטרים.‏ הבריכה הייתה מחוברת לאמת מים שהובילה מים לעיר ממעיין קרוב.‏

הטבלה מלאה או הטבלת חלק מהגוף?‏

האם באגני טבילה אלו הוטבלו המאמינים בשיקוע הגוף כולו במים?‏ מספר היסטוריונים קתולים משיבים בשלילה.‏ לטענתם,‏ טבילה בהתזת מים (‏שפיכת מים על הראש)‏ הוזכרה כהליך אפשרי בשלב מוקדם בתולדות הכנסייה הקתולית.‏ כמו כן,‏ הם מציינים שעומקן של בריכות רבות לא עלה על יותר ממטר ולכן הן לא היו עמוקות דיין כדי להטביל אדם בוגר.‏ באנציקלופדיה קתולית נאמר ש”‏הכומר [‏בפואטייה]‏ שניהל את הטקס יכול היה לעמוד על המדרגה השלישית מבלי להרטיב את רגליו”‏.‏

אולם אפילו יצירות אומנות מאוחרות יותר מציגות טבילות מלאות כדבר מקובל.‏ הנטבל נראה כשהמים מגיעים עד לחזהו או אפילו עד לצווארו לפני הטבילה.‏ (‏ראה תמונה למעלה.‏)‏ האם ניתן היה להטביל אדם מבוגר בעל מבנה גוף בינוני על־ידי שיקוע כל גופו במים,‏ אם המים הגיעו רק עד למותניו?‏ ספר עיון אחד מציין שיכול להיות שעצרו זמנית את מערכת הניקוז עד להטבלת הנטבל שכרע ברך או התכופף.‏b פייר ז׳ונל,‏ פרופסור לליטורגיה קתולית בפריז מציין:‏ הנטבל ”‏עמד כשהמים מגיעים עד למותניו והכומר או הדיקן הניח את ידו על ראשו וכופף את גופו עד אשר כוסה כליל במים”‏.‏

ממדים הולכים ומצטמצמים

בסופו של דבר,‏ הפך טקס הטבילה הפשוט מימי השליחים לטקס מסובך עם מחוות ובגדים מיוחדים,‏ תפילות לגירוש שדים,‏ קידוש המים,‏ הקראת ”‏האני מאמין”‏ ומשיחה בשמן.‏ המנהג להטביל חלק מהגוף התפשט.‏ גודלם של אגני הטבילה הלך וקטן,‏ והיו אגנים שעומקם ורוחבם המקוריים צומצו לחצי או אפילו לפחות מכך.‏ למשל,‏ עומקה המקורי של הבריכה בעיר קֵזֵר שבדרום צרפת היה 13.‏1 מטרים,‏ אולם במאה השישית לספירה היה עומקה רק 48 סנטימטרים.‏ מאוחר יותר,‏ בערך במאה ה־12,‏ חדלו בכנסייה הקתולית להטביל חלק מהגוף ועברו להזלפת מים.‏ לדברי איש האקדמיה הצרפתי,‏ פייר שוֹנוּ,‏ תהליך זה התרחש מכיוון ש”‏הטבלת ילדים הפכה יותר ויותר מקובלת במדינות שבהן מזג האוויר הסגרירי לא איפשר הטבלת תינוקות רכים במים הקרים”‏.‏

התפתחויות אלו הובילו לבניית בריכות הטבלה קטנות יותר.‏ במחקרו על תולדות הטבילה,‏ אומר ההיסטוריון פרדריק בְּיוּלֶה:‏ ”‏ארכיאולוגיה,‏ מסמכים כתובים ויצירות אומנות מראים שבאופן כללי ההטבלות הפכו מהטבלת מבוגרים על־ידי שיקוע הגוף כולו במים,‏ כפי שנהוג היה במאה הראשונה,‏ להתזת מים על פעוטות,‏ כאשר בשלבי הביניים התבצעה הטבלת חלק מהגוף אצל מבוגרים והטבלת הגוף כולו אצל ילדים”‏.‏

נראה כי כיום הטבלת חלק מהגוף אצל מבוגרים צוברת פופולריות ואגני הטבילה המודרניים גדולים מבעבר.‏ על־פי נוסטלגיית ההטבלות,‏ כלשון ביולה,‏ כיום יותר מתמיד מומלצת בסדרי הפולחן של הכנסיות הקתוליות הטבלת הגוף כולו.‏ מעניין לציין שמלכתחילה הצביע המקרא על שיקוע הגוף כולו במים כצורת הטבילה הנכונה למשיחיים.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

a המונח ”‏אגן טבילה”‏ עניינו בדרך כלל הכנסייה עצמה או חלק בכנסייה שבו נערכים טקסי הטבילה.‏

b עדי־יהוה רבים בימינו הוטבלו על־ידי שיקוע הגוף כולו במים בבריכות שחייה קטנות או באמבטיות.‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

אגן הטבילה סנט ג׳ון בעיר פּוּאַטְייֶה שבצרפת

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

אגן טבילה משוחזר מהמאה החמישית במריאנה שבקורסיקה

‏[‏שלמי תודה]‏

‏[‏תמונות בעמוד 14]‏

טבילת ישוע

מימי נהר הירדן מגיעים עד לפלג גופו העליון של ישוע ומלאכים מביאים מגבות כדי לייבש את גופו,‏ המאה התשיעית

‏[‏שלמי תודה]‏

ישוע בנהר הירדן כשהמים מגיעים עד לצווארו.‏ מצד שמאל,‏ שני מלאכים מחזיקים בפיסת בד כדי לייבש את גופו,‏ המאה ה־12

‏[‏שלמי תודה]‏