המקרא — ספר של נבואות מדויקות — חלק א׳
”ואעשך לגוי גדול”
בסדרה זו בת שמונה חלקים, ידון כתב העת ”עורו!” באחד ממאפייניו הבולטים של המקרא — נבואותיו. המאמרים יסייעו לך לקבל מענה לשאלות הבאות: האם נבואות המקרא הן לא יותר מאשר פרי הגותם של אנשים חכמים? או האם הן נכתבו בהשראת אלוהים? אנו מזמינים אותך לבחון את הראיות.
חוסר אמון וסקפטיות — גישות אלה מאפיינות את זמננו ומשקפות את דעתם של חלק מהאנשים על המקרא. למרבה הצער רבים מעולם לא הקדישו זמן כדי לבחון בכנות ספר זה. הם מבססים את השקפתם בעיקר על מה שאחרים אומרים. אנו מקווים שלא כך הדבר לגביך. אנו מזמינים אותך להצטרף אלינו למסע מרתק בזמן אשר ישפוך אור על עובדות המעידות על מהימנות המקרא.
מסענו מתחיל באדם שעדיין זוכה לכבוד מצד נוצרים, יהודים ומוסלמים. הוא היה עברי שחי בין השנים 2018–1843 לפה״ס.a שמו היה אברהם.b
אברהם עמד במוקד חלק מהנבואות הקדומות ביותר במקרא — נבואות שאף נוגעות אלינו כיום. (ראה התיבה ”ברכה ’לכל הגויים’”.) להלן שלוש נבואות המתועדות בספר בראשית: (1) זרע אברהם ייעשה לגוי גדול. (2) במקביל לכך יהפכו צאצאי אברהם לעבדים בארץ זרה. (3) הם ישוחררו ויירשו את ארץ כנען. הבה נבחן נבואות אלה יותר לעומק.
שלוש נבואות בולטות
נבואה 1: ”ואעשך [אברהם] לגוי גדול” (בראשית י״ב:2).
התגשמות: צאצאי אברהם דרך יצחק ויעקב (הנקרא גם ישראל) הפכו לעם ישראל הקדום — מדינה ריבונית עם מלכים משלה.
מה מגלים דפי ההיסטוריה:
● המקרא מתאר לפרטי פרטים את אילן היוחסין של אברהם, כולל צאצאיו דרך יצחק, יעקב ו־12 בניו. אילן היוחסין מכיל גם את המלכים הרבים ששלטו בישראל או ביהודה. שבעה עשר מבין שליטים אלה מוזכרים במקורות חוץ־מקראיים בלתי תלויים, והדבר מאשש את מה שנאמר במקרא באשר להפיכתם של צאצאי אברהם דרך יצחק ויעקב לאומה.c
נבואה 2: ”כי גֵר יהיה זרעך [אברהם] בארץ לא להם, ועבדום... ודור רביעי ישובו הנה” (בראשית ט״ו:13, 16).
התגשמות: בשל רעב בארץ כנען, חיו ארבעה דורות מצאצאי אברהם במצרים, תחילה כזרים אך בהמשך כעבדים שתפקידם היה להכין לבנים מחומר ותבן. אם ניקח לדוגמה רק שושלת אחת — זו של לוי, נינו של אברהם, שעבר למצרים עם אביו הקשיש — ארבעת הדורות הם (1) לוי, (2) בנו קהת, (3) נכדו עמרם ו־(4) נינו משה (שמות ו׳:16, 18, 20). בשנת 1513 לפה״ס הוציא משה את בני ישראל ממצרים (ראה ציר הזמן למטה והתיבה ”דיוק בזמנים”).
מה מגלים דפי ההיסטוריה:
● לדברי ג׳יימס ק. הופמייר, פרופסור לתנ״ך ולארכיאולוגיה של המזרח הקרוב, כתבים מצריים וממצאים ארכיאולוגיים מראים כי השמים (כמו למשל העברים הקדומים) הורשו להיכנס למצרים עם עדריהם בעיתות רעב. אך האם בני ישראל הפכו שם לעבדים שתפקידם היה להכין לבנים?
● למרות שהתעודות המצריות אינן מזכירות מפורשות את בני ישראל, מגילות וציורי קבר מצריים מאשרים שהמצרים השתמשו בזרים כדי להכין לבנים מבוץ ותבן. כמו כן, מסמכים מצריים מראים, בהתאם לכתוב במקרא, שהנוגשׂים תיעדו את הספק ייצור הלבנים (שמות ה׳:14, 19). ”מקורות מצריים”, אומר הופמייר, ”מאשרים שעבודות כפייה הוטלו על שכמיהם של זרים... בערך בתקופת דיכוים של בני ישראל. בסיכומו של דבר, נראה שכניסתם של העברים הקדומים למצרים... בעת רעב והפיכתם לאחר מכן לעבדים אכן אותנטיים”.
נבואה 3: ”ונתתי... לזרעך... את כל ארץ כנען” (בראשית י״ז:8).
התגשמות: למרות שמשה הוציא ממצרים את עם ישראל שהיה עוד בחיתוליו, היה זה יהושע בן נון שהוביל את העם אל תוך ארץ כנען בשנת 1473 לפה״ס.
מה מגלים דפי ההיסטוריה:
● ארכיאולוגים אומנם חלוקים ביניהם לגבי תאריכים, אך ”אנו מדברים על כניסת בני ישראל לכנען ועל התיישבות”, כותב ק. א. קיצ׳ן, פרופסור בדימוס לאגיפטולוגיה.
● המקרא מציין שיהושע ’שרף את חצור [הכנענית] באש’ (יהושע י״א:10, 11). ארכיאולוגים חשפו בין חורבות העיר שלושה מקדשים כנעניים שהוחרבו עד היסוד. הם גם מצאו עדויות לכך שהעיר נשרפה במאה ה־15 לפה״ס. עובדות אלו עולות בקנה אחד עם הכתוב במקרא.
● עיר כנענית אחרת שיש בה משום עניין עבורנו היא גבעון, הממוקמת כ־10 קילומטרים מירושלים. ארכיאולוגים זיהו את העיר כשמצאו כ־30 ידיות של כדים שעליהן נחקק שמה של העיר. בניגוד לתושבי חצור, הגבעונים הקדומים כרתו עם יהושע ברית שלום, והלה הפקיד אותם להיות ”שואבי מים” (יהושע ט׳:3–7, 23). מדוע הוטל עליהם תפקיד זה? מן הכתוב בשמואל ב׳. ב׳:13 ובירמיהו מ״א:12 עולה שגבעון התברכה בשפע של מים. תרגום מקרא אחד הדן בין היתר בפן הארכיאולוגי של ימי המקרא (Archaeological Study Bible, New International Version) תומך במה שנאמר במקרא ומציין: ”המאפיין הבולט ביותר של גבעון הוא למעשה אספקת המים העשירה של העיר: מעיין אחד עיקרי ושבעה מעיינות קטנים”.
● מקורות בלתי תלויים מאשרים את קיומן של עשרות דמויות מקראיות. רשימה זו, שהוזכרה קודם לכן, כוללת את שמותיהם של 17 מלכים יוצאי חלציו של אברהם ששלטו בישראל או ביהודה. ביניהם נמנים אחאב, אחז, דוד, חזקיהו, מנשה ועוזיהו. ברור אפוא שקיומן של שושלות מלכים מהווה ראיה מוצקה לכך שעם הקרוי ישראל נכנס לארץ כנען וישב בה.
● בשנת 1896 מצאו חוקרים את אסטלת מֶרְ־נְ־פְּתַח בתָבַּי, מצרים. בתבליט זה מתרברב פרעה מֶרְ־נְ־פְּתַח במסעו הצבאי לכנען בשנת 1210 לפה״ס לערך. התבליט הוא האזכור החוץ־מקראי הראשון לישראל ומהווה הוכחה נוספת לקיומה של אומה זו.
יתרונות הפרטים הספציפיים
כפי שכבר נוכחנו, המקרא עשיר בפרטים ספציפיים באשר לאנשים, למקומות ולאירועים. פרטים אלה מאפשרים לנו להצליב את המידע שבמקרא עם מקורות חוץ־מקראיים, והדבר מסייע לנו לאמת את התגשמות נבואות המקרא. באשר לאברהם וזרעו, העובדות מראות לנו שהבטחות אלוהים קוימו — צאצאי אברהם הפכו לאומה, הם נעשו לעבדים במצרים ומאוחר יותר התיישבו בארץ כנען. כל זה מזכיר לנו את דבריו של פטרוס, אחד מכותבי המקרא, שהודה בענווה: ”מעולם לא יצאה נבואה על־פי רצון האדם, אלא רוח הקודש הניעה בני אדם לדבר מטעם אלוהים” (פטרוס ב׳. א׳:21).
במאות השנים שלאחר התיישבותם של בני ישראל בכנען, אירעה תפנית דרסטית בהיסטוריית העם, שהובילה לתוצאות הרות אסון. תוצאות אלו נובאו גם הן על־ידי כותבי המקרא, ונושא זה יזכה לדיון בהוצאה הבאה.
[הערות שוליים]
a ראשי תיבות של ”לפני הספירה”.
b שמו הקודם של אברהם היה אברם.
c ראה דברי הימים א׳. א׳:27–34; ב׳:1–15; ג׳:1–24. במהלך שלטונו של רחבעם, בנו של המלך שלמה, התפלגה ישראל לממלכה צפונית ולממלכה דרומית. לאחר מכן שלטו בארץ ישראל שני מלכים בו־זמנית (מלכים א׳. י״ב:1–24).
[תיבה בעמוד 25]
ברכה ל’כל הגויים’
אלוהים הבטיח שאנשים מקרב כל העמים יתברכו באמצעות זרע אברהם (בראשית כ״ב:18). הסיבה העיקרית לכך שאלוהים גיבש את צאצאי אברהם לאומה הייתה שהמשיח נועד לבוא מהם ולתת את חייו בעד האנושות כולה.d מכאן שהבטחתו של אלוהים לאברהם נוגעת לך אישית! ביוחנן ג׳:16 נאמר: ”כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם”.
[הערת שוליים]
d נבואות המתייחסות ישירות לזהותו של המשיח יידונו בחלקים ג׳ ו־ד׳ בסדרת מאמרים זו.
[תיבה בעמוד 25]
דיוק בזמנים
דוגמה לערכו הרב של הדיוק בזמנים במקרא ניתן למצוא במלכים א׳. ו׳:1, שם נמסר המועד שבו החל שלמה המלך בבניית המקדש בירושלים. הכתוב אומר: ”ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה [479 שנים מלאות] לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית [למלכות שלמה] בחודש זיו, הוא החודש השני, למלוך שלמה על ישראל. וייבן הבית ליהוה”.
לפי הכרונולוגיה המקראית שנת מלכותו הרביעית של שלמה הייתה 1034 לפה״ס. אם נמנה לאחור 479 שנים מלאות ממועד זה נגיע לשנת 1513 לפה״ס, השנה שבה יצאו בני ישראל ממצרים.
[תיבה בעמוד 26]
אברהם — דמות היסטורית
● לוחות חרס מתחילת האלף השני לפה״ס מזכירים ערים שנושאות את שמותיהם של קרובי משפחתו של אברהם. בין ערים אלה נמנות פלג, שרוג, נחור, תרח וחרן (הרן) (בראשית י״א:17–32).
● בבראשית י״א:31 נמסר שאברהם ובני משפחתו היגרו מ”אור כשדים”. חורבות עיר זו נחשפו בדרום־מזרח עיראק. המקרא גם מציין שתרח אבי אברהם מת בחרן (ככל הנראה באזור טורקיה של ימינו) וששרה אשת אברהם מתה בחברון, אחת הערים העתיקות ביותר במזרח התיכון שעדיין מיושבות (בראשית י״א:32; כ״ג:2).
[תרשים בעמודים 24, 25]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
ציר הזמן של זרע אברהם ושל יציאת בני ישראל ממצרים
ארבעה דורות של צאצאי אברהם
לוי
קהת
עמרם
משה
(לפה״ס)
1843 מות אברהם
1728 יעקב עובר עם משפחתו למצרים
1711 מות יעקב
1657 מות יוסף
1593 הולדת משה
1513 משה מוציא את בני ישראל ממצרים
1473 מות משה. יהושע מוביל את בני ישראל אל תוך ארץ כנען
תקופת השופטים
1117 שמואל מושח את שאול למלך הראשון של ישראל
1107 הולדת דוד
1070 דוד הופך למלך ישראל
1034 שלמה מתחיל בבניית בית־המקדש
[תמונה בעמוד 25]
מצבת ניצחון זו, שעליה מופיע הכיתוב ”בית דוד”, היא אחד המקורות המזכירים מלכים משושלת אברהם אשר שלטו בישראל או ביהודה
[שלמי תודה]
© Israel Museum, Jerusalem/The Bridgeman Art Library International