נספח
הצדעה לדגל, הליכה לקלפי ושירות אזרחי
הצדעה לדגל. עדי־יהוה מאמינים כי השתחוות או הצדעה לדגל, לרוב בשילוב שירת ההמנון, מהוות פעולה דתית המייחסת את הישועה למדינה או למנהיגיה, ולא לאלוהים (ישעיהו מ״ג:11; קורינתים א׳. י׳:14; יוחנן א׳. ה׳:21). אחד המנהיגים שחיו בהיסטוריה היה נבוכדנאצר מלך בבל הקדומה. בניסיון להבליט לעיני נתיניו את עליונותו ואת קנאותו הדתית, הקים מלך רב עוצמה זה צלם ענק וחִייב את נתיניו להשתחוות לו לקול צלילי מוזיקה שהייתה כמעין המנון. ואולם, שלושה עברים — שדרך, מישך ועבד נגו — סירבו להשתחוות לצלם אפילו במחיר של עונש מוות (דניאל פרק ג׳).
בימינו ”סמל האמונה המרכזי ומושא הפולחן העיקרי של הלאומנות הוא הדגל”, כתב ההיסטוריון קרלטון הייז. ”גברים מסירים את כובעם בחלוף הדגל על פניהם; משוררים מחברים מזמורי הלל לתפארת הדגל וילדים שרים שירי המנון”. עוד אמר כי גם ללאומנות יש ”ימים קדושים”, כגון ה־4 ביולי בארצות־הברית (יום העצמאות של ארה״ב). יש לה גם ”קדושים וגיבורים” ו”היכלות” או מקדשים. בטקס ממלכתי שהתקיים בברזיל אמר נשיא בית המשפט הצבאי העליון: ”הדגל זוכה להערצה ולסגידה... בדיוק כפי שסוגדים למולדת”. ”הדגל, כמו הצלב, נחשב קדוש”, ציינה בעבר אנציקלופדיה אמריקנה (אנג׳).
באותה אנציקלופדיה נאמר לא מזמן כי ההמנונים הלאומיים ”מבטאים רגש פטריוטי וכוללים פעמים רבות בקשות מאלוהים שידריך את העם ואת מנהיגיו ויגן עליהם”. מכאן שאין זו עמדה הזויה מצד משרתי יהוה לראות בטקסים הפטריוטיים, הכרוכים בהצדעה לדגל ובשירת ההמנון הלאומי, טקסים דתיים. הספר קווים לדמותו של האמריקני (The American Character) מתייחס לסירובם של ילדיהם של עדי־יהוה לבצע מחוות של כבוד כלפי הדגל או להישבע שבועת אמונים בבתי־הספר האמריקניים. הוא אומר: ”העובדה שטקסים יומיים אלה הם טקסים בעלי אופי דתי זכתה לבסוף לתמיכת בית המשפט העליון בסדרת משפטים”.
אף שעובדי יהוה אינם נוטלים חלק בטקסים הנתפסים בעיניהם כטקסים העומדים בסתירה למקרא, הם בהחלט מכבדים את זכותם של אחרים להשתתף בטקסים אלה. הם גם מכבדים את הדגל הלאומי כסמל ממלכתי, ומכירים בממשלות החוקיות כ’רשויות שלטון’ המשמשות בתור ”משרתי אלוהים” (רומים י״ג:1–4). זו הסיבה שעדי־יהוה נשמעים לקריאה להתפלל ”בעד מלכים וכל ראשי השלטון”. ואולם, אנו עושים כן ”למען נחיה חיי שלווה והשקט במלוא חסידות ודרך ארץ” (טימותיאוס א׳. ב׳:2).
הליכה לקלפי. המשיחיים האמיתיים מכבדים את זכותם של אחרים להצביע. אין הם מוחים נגד הבחירות, אלא משתפים פעולה עם הרשויות הנבחרות. עם זאת, הם דבקים חד־משמעית בעמדתם הניטראלית בכל הקשור לענייניה הפוליטיים של המדינה (מתי כ״ב:21; פטרוס א׳. ג׳:16). מה על המשיחי לעשות במדינות שבהן חובה להצביע או במקומות שבהם קיימת עוינות עזה כלפי מי שאינם הולכים לקלפי? לאור העובדה ששדרך, מישך ועבד נגו התייצבו בבקעת דורא, אולי יחליט המשיחי בנסיבות דומות ללכת אל תחנת הקלפי אם מצפונו ירשה לו. אך הוא יקפיד שלא להפר את עמדתו הניטראלית. עליו להביא בחשבון את ששת העקרונות הבאים:
תלמידי ישוע ’אינם חלק מן העולם’ (יוחנן ט״ו:19, ע״ח).
המשיחיים מייצגים את המשיח ואת מלכותו (יוחנן י״ח:36; קורינתים ב׳. ה׳:20).
הקהילה המשיחית מאוחדת באותה אמונה, וחבריה מלוכדים באהבה שאפיינה את המשיח (קורינתים א׳. א׳:10; קולוסים ג׳:14).
מי שבוחר במועמד זה או אחר אחראי במידה מסוימת למעשיו של הנבחר. (שים לב לעקרונות שמאחורי הכתוב בשמואל א׳. ח׳:5, 10–18 ובטימותיאוס א׳. ה׳:22.)
יהוה ראה בשאיפתם של עם ישראל למנהיג בשר ודם אות לכך שהם מאסו בו (שמואל א׳. ח׳:7).
המשיחיים חייבים להיות בעלי חופש דיבור כשהם משוחחים על מלכות אלוהים עם אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית (מתי כ״ד:14; כ״ח:19, 20; עברים י׳:35).
שירות אזרחי. בארצות מסוימות דורשת המדינה מאדם הממאן לשרת בצבא לבצע שירות אזרחי לתקופה מסוימת. לפני קבלת החלטה בנושא, עלינו להתפלל על כך ליהוה, אולי להתייעץ עם משיחי בוגר ואחר כך להחליט על בסיס מצפוננו המודרך (משלי ב׳:1–5; פיליפים ד׳:5).
דבר־אלוהים מורה לנו ”להיכנע לשליטים ולבעלי סמכויות, לציית, להיות נכונים לכל מעשה טוב... להיות סבירים” (טיטוס ג׳:1, 2, ע״ח). לאור זאת, כדאי שנשאל את עצמנו את השאלות הבאות: ’אם אסכים לעבוד בעבודה המוצעת לי במסגרת השירות האזרחי, האם אתפשר בזאת על עמדתי הניטראלית כמשיחי או אהיה מעורב בפולחן כזב?’ (מיכה ד׳:3, 5; קורינתים ב׳. ו׳:16, 17) ’האם העבודה הזו תקשה עליי למלא את חובותיי המשיחיות או אף תשלול ממני את היכולת לעשות כן?’ (מתי כ״ח:19, 20; אפסים ו׳:4; עברים י׳:24, 25) ’מאידך, האם העבודה דווקא תאפשר לי מבחינת לוח הזמנים שלי להגביר את פעילותי הרוחנית, ואולי לשרת בשירות מורחב?’ (עברים ו׳:11, 12).
אם המשיחי מסיק במצפון נקי שאין לו כל מניעה לבצע שירות אזרחי במקום לשבת בכלא, חייבים אחיו לאמונה לכבד את החלטתו (רומים י״ד:10). מצד שני, יש לכבד את עמדתו גם אם הוא חש שאין הוא יכול לבצע זאת (קורינתים א׳. י׳:29; קורינתים ב׳. א׳:24).