היום שיש לזכרו
”אמרתי לכם את הדברים האלה כדי שבי יהיה לכם שלום. בעולם – צרה לכם, אך התעודדו: אני ניצחתי את העולם”. — יוחנן ט״ז:33.
1, 2. איזה יום במהלך ההיסטוריה כולה היה מיוחד במינו, וכיצד?
בימים אלה נאמר הרבה בנושא השלום. בתום מלחמת־העולם השנייה, ציינו העמים ימים מסוימים, כגון היום בו הושג ניצחון באירופה והיום בו ניצחו בעלי־הברית את יפן, כימי זיכרון. כמו־כן, בארצות רבות חג־המולד השנתי מעורר מחשבות על ”שלום עלי־אדמות”. (לוקס ב׳:14) אך, יש יום שהוא מיוחד במינו בתולדות האנושות כולן. היה זה באותו יום בו אמר ישוע המשיח את המלים המצוטטות לעיל. מבין יותר משני מיליוני הימים שחלפו מאז בריאת האנושות, היה זה היום היחידי אשר גרם לשינוי תכליתי לטובתו הנצחית של הגזע האנושי.
2 אותו יום רב־משמעות היה י״ד בניסן, בשנת 33 לספירה. בשנה ההיא, חל י״ד בניסן עם שקיעת החמה בערב של ה־1 באפריל. הבה נעקוב אחר מה שהתרחש באותו יום היסטורי.
י”ד בניסן!
3. למה הקדיש ישוע שעות אחרונות אלה?
3 עם רדת החשיכה, יתכן שירח מלא האיר בכל הדרו, כתזכורת לכך שיהוה הוא הקובע את העתים והזמנים. (מעשי־השליחים א׳:7) מה אירע, אם כן, בעליית־הגג בה התאספו ישוע ותלמידיו כדי לחגוג את סדר־הפסח? על ישוע נאמר שאותה עת התכונן ”להסתלק מן העולם הזה אל האב; ובאהבתו את השייכים לו בעולם, אהב אותם עד תום”. (יוחנן י״ג:1) כיצד עשה כן באותו ערב? בדבריו ובדוגמה שהציב להם, המשיך ישוע לעודד את תלמידיו לטפח תכונות אשר תעזורנה להם לנצח את העולם.
עטיית ענווה ואהבה
4. (א) כיצד הדגים ישוע לתלמידיו תכונה בסיסית? (ב) כיצד יודעים אנו שפטרוס למד את חשיבותה של הענווה?
4 עדיין היה על השליחים להיפטר ממידה מסוימת של שאפתנית, קינאה וגאווה. לכן, חגר ישוע מגבת והחל לרחוץ את רגליהם. לא היתה זו הצגה של ענווה מדומה, כפי שהאפיפיור עורך ברומא מדי שנה. נהפוך הוא! היתה זו ענווה אמיתית, הדורשת מסירות לצרכי הזולת, והנובעת מ’נמיכות־רוח המחשיבה אחרים לנכבדים מאיתנו’. (פיליפים ב׳:2–5) תחילה, לא הבין פטרוס את משמעות המעשה, וסירב להניח לישוע לרחוץ את רגליו. לאחר שישוע תיקן אותו, ביקש מישוע שירחץ את כל גופו. (יוחנן י״ג:1–10) מכל מקום, ברור שפטרוס אכן למד את הלקח. כעבור מספר שנים, למשל, ייעץ נכונה לאחרים באיגרותיו. (פטרוס א׳. ג׳:8, 9; ה׳:5) עד כמה חשוב היום שכולנו נשרת למען המשיח בענווה! — ראה גם משלי כ״ב:4; מתי כ״ג:8–12.
5. איזו מצווה, שהטיל ישוע על תלמידיו, הצביעה על חשיבותה של תכונת מפתח נוספת?
5 אך, אחד מבין השנים־עשר לא הפיק תועלת מעצת ישוע. היה זה יהודה איש־קריות. בהמשך הסדר, נפעמה רוחו של ישוע; הוא זיהה את מסגירו ושילח אותו מעל פניו. רק לאחר־מכן אמר ישוע ל־11 תלמידיו הנאמנים: ”מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה; כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה. בזאת יידעו הכל שתלמידי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם”. (יוחנן י״ג:34, 35) אכן היתה זו מצווה חדשה, שבאה לידי ביטוי בדוגמתו העילאית של ישוע! ככל שהתקרבה השעה בה היה עליו למות מות־קרבן, המשיך ישוע לגלות אהבה מיוחדת במינה. הוא ניצל כל דקה יקרה כדי ללמד ולעודד את תלמידיו. מאוחר יותר, הדגיש את חשיבותה של האהבה, בזה הלשון: ”זוהי מצוותי: אהבו זה את זה כמו שאהבתי אתכם. אין אהבה גדולה מאהבתו של הנותן את נפשו בעד ידידיו”. — יוחנן ט״ו:12, 13.
”אני הדרך והאמת והחיים”
6. איזו מטרה הציב ישוע בפני תלמידיו הקרובים?
6 ישוע אמר ל־11 הנאמנים: ”אל ייבהל לבבכם. האמינו באלהים; האמינו גם בי. בבית אבי מעונות רבים. לולא כן, כלום הייתי אומר לכם שאני הולך להכין לכם מקום?” (יוחנן י״ד:1, 2) ”מקום” זה היה ב”מלכות השמים”. (מתי ז׳:21) ישוע ציין כיצד תוכל קבוצה מיוחדת זו של תלמידים נאמנים להשיג את יעדה. הוא הסביר: ”אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי”. (יוחנן י״ד:6) מלים אלה מתייחסות גם לבני־אדם שייזכו בחיי־נצח עלי־אדמות. — ההתגלות ז׳:9, 10; כ״א:1–4.
7–9. מדוע תיאר ישוע את עצמו בתור ”הדרך והאמת והחיים”?
7 ישוע הוא ”הדרך”. האפשרות האחת והיחידה לפנות לאלהים בתפילה היא באמצעות ישוע המשיח. ישוע עצמו הבטיח לתלמידיו שהאב יתן להם את כל אשר יבקשו בשמו. (יוחנן ט״ו:16) כל תפילה המכוונת לפסילים או ל’קדושים’ דתיים, גדושה בקריאות ל”מריה הקדושה” או החוזרת על עצמה שוב ושוב — אין האב שומע אותה, ואינו נענה אף לא לאחת מהן. (מתי ו׳:5–8) בנוסף לכך, באשר לישוע, אנו קוראים במעשי־השליחים ד׳:12: ”כי אין שם אחר נתון לבני־האדם תחת השמים, ובו עלינו להיוושע”.
8 ישוע הוא ”האמת”. השליח יוחנן ציין בדברו עליו: ”הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת”. (יוחנן א׳:14) ישוע הגשים מאות מנבואות במקרא והיווה הוכחה לאמיתוּתן. (קורינתים ב׳. א׳:20; ההתגלות י״ט:10) הוא גילה את האמת בשיחותיו עם תלמידיו ועם ההמונים שהאזינו לו, בדיוניו עם מנהיגי־הדת הצבועים, ובדוגמה החיה שהציב.
9 ישוע הוא ”החיים”. כבן־אלהים, אמר ישוע: ”המאמין בבן יש לו חיי עולם, אך המסרב להאמין בבן לא יראה חיים, אלא חרון אלהים חל עליו”. (יוחנן ג׳:36) האמונה בקרבן־הכופר שסיפק ישוע מובילה לחיי־נצח — חיי אלמוות בשמים ל”עדר הקטן” של המשיחיים המשוחים וחיי־נצח בגן־עדן עלי־אדמות ל’המון רב’ של ’הצאן האחרות’. — לוקס י״ב:32; כ״ג:43; יוחנן י׳:16.
עמידה ברדיפות
10. מדוע עלינו ’לנצח את העולם’, ואיזה עידוד נתן ישוע בנושא?
10 אלה שתקוותם לחיות בסדר־הדברים החדש אותו יכונן יהוה, צריכים להיאבק בעולם ה”נתון ביד הרָשָע”, הלא הוא השטן. (יוחנן א׳. ה׳:19, ע״ח) עד כמה מעודדות, אם כן, מלותיו של ישוע ביוחנן ט״ו:17–19! שם הצהיר: ”את זאת אני מצווה עליכם, שתאהבו זה את זה. אם העולם שונא אתכם, דעו כי אותי שנא ראשונה. אילו הייתם מן העולם, העולם היה אוהב את שלו. אינכם מן העולם, אלא שאני בחרתי אתכם מן העולם. משום כך העולם שונא אתכם”. משיחיים אמיתיים ממשיכים להיות שנואים עד עצם היום הזה בשנת 1992, וכמה שמחים אנחנו בדוגמאות הראויות־לשבח של אלה הממשיכים לעמוד יציבים, ולהפיק בענווה כוח תחת יד־אלהים החזקה! (פטרוס א׳. ה׳:6–10) גם אנו יכולים להחזיק מעמד במבחנים תוך גילוי אמונה בישוע, אשר סיכם את דבריו במלים מחממות־לב אלה: ”בעולם — צרה לכם, אך התעודדו: אני ניצחתי את העולם”. — יוחנן ט״ז:33.
כריתת ברית חדשה
11. מה ניבא ירמיהו באשר לברית חדשה?
11 במהלך אותו ערב, בסיום סדר־הפסח, דיבר ישוע על ”ברית חדשה”. הנביא ירמיהו חזה זאת מאות שנים מראש, באמרו: ”’הנה ימים באים’, נאום יהוה, ’וכרתי את בית־ישראל ואת בית־יהודה ברית חדשה... נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם. ... כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד’”. (ירמיהו ל״א:31–34) ב־י”ד בניסן, 33 לספירה, הוקרב הקרבן אשר ציין את כריתת הברית הזו!
12. כיצד הקנה ישוע תוקף לברית החדשה, ומה משיגה ברית זו?
12 ישוע אמר ל־11 הנאמנים שהוא נכסף לאכול איתם פסח זה. אזי לקח את המצה, ברך, בצע אותה, ונתנה להם, באמרו: ”זה גופי הניתן בעדכם, זאת עשו לזכרוני”. בדרך זהה, הוא העביר כוס יין אדום ביניהם, באמרו: ”הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי הנשפך בעדכם”. (לוקס כ״ב:15, 19, 20) הברית החדשה נכנסה לתוקפה באמצעות ’הדם היקר’ של ישוע, שערכו עלה בהרבה על זה של דם בעלי־החיים אשר הותז על עם־ישראל כדי להקנות תוקף לברית התורה! (פטרוס א׳. א׳:19; עברים ט׳:13, 14) אלה שהשתתפו באותה ברית חדשה זכו לסליחה מלאה של חטאיהם, ולכן היו כשירים להימנות בין ה־000,144, שלהם נועדה נחלת עולם כעם־ישראל הרוחני. — גלטיים ו׳:16; עברים ט׳:15–18; י״ג:20; ההתגלות י״ד:1.
”לזכרוני”
13. (א) במה עלינו להרהר לקראת ערב־הזיכרון? (ב) מי הם היחידים הנוטלים מן הסמלים בערב־הזיכרון, ומדוע?
13 ב־1992, יפול ערב־הזיכרון השנתי למותו של ישוע — בפעם ה־960,1 — ב־17 באפריל. בהתקרב המועד, מן התבונה שנהרהר בכל התוצאות שתושגנה באמצעות קרבן־הכופר המושלם שסיפק ישוע. הדבר מעלה על נס את חכמתו ואהבתו העמוקה של יהוה כלפי האנושות. נאמנותו הבלתי מסויגת של ישוע, אפילו עד מות ייסורים, הפריכה את טענתו של השטן שיש פגם בבני־אנוש וייכשלו לנוכח מבחנים. (איוב א׳:8–11; משלי כ״ז:11) בדם הקרבן שלו, שירת ישוע כמתווך הברית החדשה, שבאמצעותה בחר יהוה ”עם נבחר, ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם סגולה”. כל עוד הם חיים על הארץ, הם ’מספרים תהילות’ אלוהיהם, יהוה, אשר ’קרא אותם מחושך אל אורו הנפלא’. (פטרוס א׳. ב׳:9; השווה שמות י״ט:5, 6.) לכן, יאה הדבר שבערב־הזיכרון הנערך מדי שנה, הם לבדם נוטלים מן הסמלים.
14. מה מעשיר את מיליוני הצופים באותו ערב?
14 בשנה שעברה, הנוכחות בעולם כולו בערב־הזיכרון היתה 158,650,10, אך מתוכם רק 850,8 נטלו מן הסמלים — פחות מעשירית האחוז. אם כן, איזו תועלת מפיקים המיליונים הצופים מן הצד בחגיגה זו? תועלת רבה! אף־על־פי שהם אינם נוטלים מן הסמלים, עצם ההתרועעות עם אגודת־האחים המשיחית הבינלאומית, מעשירה אותם מבחינה רוחנית, בשומעם את כל הדברים שיהוה יבצע באמצעות הקרבן שסיפק בנו, ישוע.
15. כיצד מפיקים אחרים, מלבד המשוחים, תועלת מקרבן־הכופר של ישוע?
15 מלבד זה, מודיע לנו השליח ביוחנן א׳. ב׳:1, 2: ”יש לנו מליץ לפני האב — ישוע המשיח, הצדיק. והוא כפרה על חטאינו, ולא על חטאינו בלבד, אלא גם על חטאי כל העולם”. אמנם, חברי כיתת ”יוחנן” הם הראשונים המפיקים תועלת מקרבן־הכופר של ישוע, בהיותם חלק מן הברית החדשה. אך, הוא מעניק גם סליחת חטאים ”לכל העולם”. הקרבן מהווה ”כפרה” על חטאיהם של כל האחרים בעולם האנושות המגלים אמונה בדמו השפוך של ישוע, הפותח בפניהם את התקווה המשמחת לחיי־נצח בגן־עדן על כדור־הארץ. — מתי כ׳:28.
”במלכות אבי”
16. (א) במה נוטלים חלק כיום ישוע ויורשי המלכות? (ב) מה נדרש כיום מחברי השארית המשוחה ו’ההמון הרב’?
16 בהמשיכו לעודד את תלמידיו, הצביע ישוע על היום בו, באופן סמלי, ’ישתה מפרי הגפן החדש עם תלמידיו במלכות אביו’. (מתי כ״ו:29) הוא אמר להם: ”אתם עמדתם איתי בנסיונותי, ואני כורת לכם ברית כמו שכרת לי אבי — את המלכות, למען תאכלו ותשתו על שולחני במלכותי ותשבו על כסאות לשפוט את שנים־עשר שבטי ישראל”. (לוקס כ״ב:28–30) מאחר שישוע כבר קיבל את און מלכותו בשמים בשנת 1914 לספירה, ניתן להסיק שמרבית יורשי המלכות, שנאספו במשך מאות השנים שחלפו, כבר הוקמו לתחייה ו’יושבים עימו על כסאות’ במלכותו. (תסלוניקים א׳. ד׳:15, 16) היום בו ישחררו המלאכים את ”ארבע הרוחות” של ”הצרה הגדולה” קרב ובא! עד אז, תושלם חתימתם של 000,144 חברי ”ישראל” הרוחני, ואיסוף מיליוני חברי ’ההמון הרב’. כדוגמת ישוע, כל אלה יידרשו להוכיח את נאמנותם, במטרה לזכות בגמול חיי־הנצח. — ההתגלות ב׳:10; ז׳:1–4, 9.
17 וטבלה. (א) אם יידחה משיחי משוח עקב הפרת נאמנות, מי יחליפו, על־פי ההיגיון? (ב) במאמרים שהופיעו בחוברת המצפה בשנת 1938, איזה אור מעניין נשפך על בנייתו והתרחבותו של האירגון התיאוקרטי הארצי?
17 אך, מה יקרה אם יהיו בין המשיחים המשוחים כאלה אשר יפֵרו את נאמנותם? בעת מאוחרת זו, המספר שיעשו כן יהיה, ללא ספק, קטן. מן ההיגיון הוא, שכל מחליף אשר יתמנה במקומם לא ייבחר מקרב אלה אשר נטבלו זה לא מכבר, אלא מקרב אלה ש’עמדו עם ישוע בנסיונותיו’ משך שנים רבות של שירות נאמן. דפי חוברת המצפה בשנות ה־1920 וה־1930, שפכו אור על הנושא והבהירו שעיקר איסוף השארית המשוחה הושלם באותן שנים. אלה ש”כיבסו את גלימותיהם והלבינו אותן בדם השה” מאותן שנים ואילך, זכו לתקווה משמחת שונה. באמצעות המשיח, מדריכה רוח יהוה אותם לקראת ”מבועי מים חיים” בגן־עדן עלי־אדמות. — ההתגלות ז׳:10, 14, 17.
תפילה מקרב לב
18. איזה לקח חשוב לומדים אנו מתפילתו של ישוע, המפורטת ביוחנן פרק י״ז?
18 ישוע סיים את סעודת־הערב שערך עם תלמידיו ושנועדה לשמש לזכר מותו, בנשאו במלוא הרגש את התפילה המפורטת ביוחנן י״ז:1–26. תחילה, התפלל שאביו יפאר אותו בהמשיכו לשמור על נאמנותו עד תום. בדרך זו, יפואר ויקודש גם שמו של יהוה עצמו — מטוהר מכל רבב. כך הוכיח ישוע, האיש המושלם, שבני הגזע האנושי, ברואיו של אלהים, אכן מסוגלים לשמור על תומתם, אפילו במבחנים הקשים ביותר. (דברים ל״ב:4, 5; עברים ד׳:15) בנוסף לכך, מות הקרבן של ישוע פתח בפני צאצאי אדם הזדמנות נפלאה. ישוע אמר: ”ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת — את ישוע המשיח”. כמה חיוני שנרכוש ידע מדויק על יהוה אלהים ועל בנו, ”שה האלהים”, אשר הקריב את חייו לטיהור שמו של יהוה ולישועת האנושות! (יוחנן א׳:29; פטרוס א׳. ב׳:22–25) האם אתה מעריך קרבן מלא־אהבה זה עד כדי הקדשת חייך וכל מאודך ליהוה ולשירותו היקר?
19. כיצד יכולים חברי השארית ו’ההמון הרב’ ליהנות מאחדות יקרה?
19 בהמשך, התפלל ישוע לאביו השמימי שישמור על תלמידיו המוכיחים שהם אינם חלק מהעולם הזה, הדבקים בדברו כאמת והשומרים על אחדותם היקרה עם האב והבן. האם לא נענתה תפילה זו באורח כה מופלא עד עצם היום הזה, כשהשארית המשוחה ו’ההמון הרב’ משרתים יחדיו באחדות ובקשרי אהבה, בשמרם על עמדה נייטרלית כלפי העולם, האלימות שבו, ורשעותו? וכמה נפלאים היו דברי הסיכום של ישוע בתפילתו לאביו, יהוה! ”הודעתי להם את שמך ואוסיף להודיע”, אמר ישוע, ”כדי שתהיה בהם האהבה אשר אהבתני ואני אהיה בהם”. — יוחנן י״ז:14, 16, 26.
20. מדוע י״ד בניסן, שנת 33 לספירה, מהווה את היום שיש לזכרו?
20 ביצאם אל גן גת־שמנים, היתה לישוע הזדמנות קצרה נוספת להתרועעות מעודדת עם תלמידיו. אזי, תקפוהו אויביו! מלים אינן מסוגלות לתאר את הייסורים הגופניים שסבל, את שברון־לבו עקב החרפה שהוטלה על שם יהוה, ואת נאמנותו הראויה־לציון, למרות הכל. ישוע נשאר נאמן עד תום, במשך הלילה הארוך ובמשך רוב שעות האור של אותו יום. הוא הדגים בבירור שמלכותו אינה חלק מהעולם. ובנשימתו האחרונה, קרא: ”נשלם!” (יוחנן י״ח:36, 37; י״ט:30) נצחונו על העולם הושלם. י״ד בניסן, שנת 33 לספירה, הוא ודאי היום שיש לזכרו!
(מקור המאמר: 1992/3/1)
כיצד תשיב?
◻ מה לימד ישוע בנוגע לחשיבותן של הענווה והאהבה?
◻ כיצד נעשה ישוע ”הדרך והאמת והחיים”?
◻ מהי מטרת הברית החדשה?
◻ לאיזו אחדות ואהבה שותפים חברי השארית המשוחה ו’ההמון הרב’?
[תיבה בעמוד 17]
חכמתו של ”שלמה” הגדול יותר
סידרת מאמרים בנושא ”אירגון”, שהופיעה בחוברת המצפה [באנגלית] של ה־1 וה־15 ביוני 1938, הגדיר את קווי היסוד של המערכת התיאוקרטית שהיא בתוקף עד עצם היום הזה. מאמרים אלה היוו מעין שיא לתקופה ראויה־לציון של תיקונים רעיוניים ואירגוניים שהחלו בשנת 1919. (ישעיהו ס׳:17) בעריכת השוואה בין תקופה זו בת 20 שנה (1919–1938) לבין תקופה מקבילה של 20 שנים בימי שלמה המלך, שבמרוצתה בנה את בית־המקדש ואת ארמון המלך בירושלים, ציין מאמר המצפה: ”המקרא מציין שבסיום תכנית הבנייה של שלמה, שארכה עשרים שנה, פתח הוא בתכנית בנייה בכל רחבי הארץ. (מלכים א׳. ט׳:10, 17–23; דברי־הימים ב׳. ח׳:1–10) אזי, באה אליו מלכת שבא ’מקצה הארץ לשמוע את חכמת שלמה’. (מתי י״ב:42; מלכים א׳. י׳:1–10; דברי־הימים ב׳. ט׳:1–9, 12) הדבר מעורר בנו היום את השאלה: מה יתרחש בעתיד הקרוב אצל משרתי יהוה עלי־אדמות? תוך ביטחון מלא, נחכה ונראה”. ביטחון זה לא הכזיב. תחת האירגון התיאוקרטי, תכנית בנייה נרחבת חובקת־עולם קיבצה יותר מארבעה מיליון חברי ’ההמון הרב’. בדומה למלכת שבא, באו הם מקצוות תבל כדי לשמוע את חכמת ”שלמה” הגדול יותר, הלא הוא ישוע המשיח — שהועברה אליהם דרך ”העבד הנאמן”. — מתי כ״ד:45–47.