מכתב מניקרגואה
”בנהר הקוקו, פנה ימינה”
”אתה תזדקק לרכב ארבע על ארבע, למתקן הרמה ולמכלי דלק נוספים. קח בחשבון בוץ שיגיע עד לשלדת המכונית. בנהר הקוקו, פנה ימינה”.
אני חייב להודות שדבריו של ידידי, המשרת כמוני כשליח, לא תרמו לבטחוני העצמי. אף־על־פי־כן, בבוקרו של יום שלישי אחד, עשיתי דרכי לכינוס של עדי־יהוה בוואמבלָן, עיירה קטנה בצפון ניקרגואה.
יצאתי עם שחר במשאיתי הישנה אבל החזקה ונסעתי בנתיב הפן־אמריקני, כביש נוח לנסיעה. בעיר חינוֹטֶגָה עליתי על דרך לא־סלולה המכונה בפי המקומיים פֶאוֹ, כלומר מכוערת. לפני שעזבתי את העיר הבחנתי בשתי חנויות, האחת קרויה ”נס אלוהים” והשנייה ”התחייה”.
הדרך התעקלה והתפתלה, עלתה וירדה. הזדחלתי לי לאיטי דרך ערוצים ואפיקים. בדרכי חלפתי על פני אגם ארוך בתוך עמק ששכן במרומי הר עטור עננים. מבעד לערפילים ראיתי עצים אשר למרגלותיהם פרושים סחלבים וצמחי טילנדסיה משתלשלים מהם ברפיון.
באחד הסיבובים החדים הצלחתי בקושי לחמוק מאוטובוס ששעט לעברי באמצע הכביש. הוא פלט עשן שחור ובעוברו ניתזו אבנים מבין צמיגיו. כאן בניקרגואה מתנוססים בבירור על גבי השמשות הקדמיות של האוטובוסים כינוייהם של הנהגים האגרסיביים: כובש, עקרב, פיתון או צייד.
בצהרי היום חציתי את ערבות פנטסמה וחלפתי על פני בית עץ שעמד בחצר עפר שאדמתה מגורפת. המראה כאילו נלקח מתוך ספר ישן: קשיש יושב לו על ספסל, כלב מנמנם תחת עץ ושני שוורים רתומים לעגלת עץ. באחת העיירות הקטנות ראיתי חבורה גדולה של ילדים במדים כחולים חוזרת מבית־הספר. הם גדשו את הרחוב הראשי ונדמו לגל המתנפץ אל החוף.
בהתקרבי לעיירה וִיווִילי קפחה השמש ממעל. לפתע נפל מבטי לראשונה על נהר הקוקו. הנהר העצום חולש על העיירה ומימיו זורמים מטה ללא הפסק. נזכרתי בהנחיות שקיבלתי ופניתי ימינה אל הדרך המסוכנת, 37 קילומטרים אורכה, הנמשכת עד העיירה ואמבלָן.
עברתי מעל סלעים, חריצים ותלוליות. המשאית חצתה שמונה או תשעה נחלים וסילוני מים ניתזו לצדדים. בעודי מנסה לחמוק מהחריצים העמוקים שנחרצו בבוץ היבש, יצרתי סופת אבק קטנה. בהחלט ”אכלתי אבק”, כפי שנוהגים המקומיים לומר. סוף כל סוף הגעתי לתום המסלול, ושם בעמק מיוער ומוצל שכנה לה ואמבלָן, מחוז חפצי.
למחרת נדמה היה שב־30:4 לפנות בוקר כולם כבר היו ערים. התעוררתי עוד קודם לכן לקול קריאות התרנגולים הבלתי פוסקות, וקמתי והלכתי לי ברחוב הראשי. אוויר ההרים התמלא בריחות של טורטיות שנאפו בתנורי אבן.
תמונות גן עדן צבעוניות שצוירו בידי אומן מקומי, קישטו פה ושם את קירות הבתים. על גבי חנויות פינתיות הקרויות פולפריאס, התנוססו שלטים ועליהם פרסומות למשקאות קלים. היו גם כרזות שהזכירו לציבור את ההבטחות שהבטיחו שלוש הממשלות האחרונות. בתי שימוש חיצוניים עשויים פח מבריק ניצבו על משטחי בטון.
בירכתי את האנשים לשלום במילה אדיוס המשמשת בניקרגואה כברכת שלום. המקומיים חייכו ושוחחו עימי בחמימות. נאלצנו להרים את קולנו כדי לגבור על שאון ”התחבורה המקומית” — קול פרסות הסוסים והפרדים.
ביום שישי בערב הגיעו משפחות שונות לכינוס בן היומיים. הם באו ברגל, על גבי סוסים ובמשאיות. חלק מהילדים הקטנים צעדו שש שעות בסנדלי פלסטיק. בהגיעם לנהר נשקפה להם סכנת פגיעה ממוקשים יבשתיים בנקודות החצייה, והם הלכו באומץ במים השקטים חרף העלוקות השורצות בהם. חלק מאלה שבאו מיישובים מרוחקים נשאו עימם רק מעט מזון — אורז מתובל בשומן חזיר. מה הייתה סיבת בואם?
הם באו על מנת לחזק את תקוותם לעתיד טוב יותר. הם באו כדי לשמוע דברי הסבר על המקרא. הם באו כדי לשמח את אלוהים.
יום שבת הגיע. תחת גג פח ישב הקהל, שמנה למעלה מ־300 נוכחים, על ספסלי עץ וכיסאות פלסטיק. אימהות האכילו את תינוקותיהן. חזירים נחרו ותרנגולים צעירים קרקרו בחווה הסמוכה.
הטמפרטורות נסקו ומהר מאוד הפך החום כמעט בלתי נסבל, אך הקהל הקשיב בתשומת לב רבה לעצות ולהדרכות שניתנו. הם עקבו בספרי המקרא שלהם אחר הפסוקים שקרא הנואם, שרו את השירים המבוססים על נושאים מקראיים והאזינו בכבוד לתפילות שנישאו למענם.
בתום התוכנית הצטרפתי לכמה מהם ושיחקנו תופסת עם הילדים. לאחר מכן עברנו על הרשימות שהילדים רשמו. הראיתי להם במחשבי האישי תמונות של כוכבים וגלקסיות. הילדים חייכו והוריהם היו מאושרים.
לא הרגשנו איך שהזמן עבר, והנה הכינוס הסתיים, וכולם היו צריכים לחזור הביתה. עזבתי למחרת בבוקר. נותרתי עם זכרונות מתוקים ועם לב גדוש אהבה לחבריי החדשים. אני נחוש בדעתי לחקותם וללמוד כיצד לשמוח בחלקי ולהוחיל לאלוהים.
[תמונות בעמוד 17]
משפחות עשו קילומטרים רבים כדי לנכוח בכינוס בוואמבלָן