סיפור חיים
יהוה חיזק אותי כל ימיי
סיפורו של פורסט לי
המשטרה החרימה את הפונוגרפים ואת הספרות המקראית שהיו ברשותנו. מלחמת העולם השנייה סיפקה בידי המתנגדים אמתלה לשכנע את המושל הכללי החדש של קנדה להוציא את פעילותם של עדי־יהוה אל מחוץ לחוק. זה קרה ב־4 ביולי 1940.
מבלי להירתע ממה שקרה, לקחנו ספרות נוספת ממקום האחסון והמשכנו בפעילות ההטפה. לעולם לא אשכח את מה שאמר לי אבי באותו זמן: ”לא נפסיק בקלות כזאת. יהוה ציווה עלינו לבשר”. הייתי אז ילד בן עשר, מלא מרץ. אבל עד היום נחישותו של אבי וקנאותו לשירות משמשות לי תזכורת תמידית לכך שיהוה אלוהים מחזק את חסידיו.
בפעם השנייה שנעצרנו בידי המשטרה לא רק שלקחו לנו את הספרות, אלא גם השליכו את אבי לכלא והותירו את אמי לבדה עם ארבעה ילדים. זה קרה בספטמבר 1940 במחוז סֶסְקֶצֶ’וּוַן. כעבור זמן קצר סולקתי מבית־הספר בשל סירובי המצפוני המודרך על־פי המקרא להצדיע לדגל ולשיר את ההימנון. המשכתי את לימודיי בהתכתבות, ותודות לכך היה לי לוח זמנים גמיש והקדשתי זמן רב יותר לפעילות ההטפה.
ב־1948 יצאה הקריאה לחלוצים, מבשרים בשירות מלא של עדי־יהוה, לעבור לחופה המזרחי של קנדה. יצאתי לשרת כחלוץ בהַליפֶקס שבנובה סקושה ובקייפּ וולף שבפְּרִינְס אֶדוארד אַייְלֶנְד. לאחר שנה נעניתי להזמנה לעבוד במשך שבועיים במשרד הסניף של עדי־יהוה בטורונטו. שבועיים אלו התארכו לשש שנות שירות מלאות גמול. היכרתי את מירנה שאהבה את יהוה כמוני ונשאתי אותה לאשה בדצמבר 1955. השתקענו במילטון, אונטֶריו, ובתוך זמן קצר נוסדה שם קהילה חדשה. מרתף ביתנו הפך לאולם־מלכות.
הרצון להגביר את שירותנו
בשנים שלאחר מכן נולדו לנו שישה ילדים במרווחי זמן קצרים יחסית. הראשונה היתה מרים. אחריה נולדו שרמן, מרק, אנט, גרנט ואחרון אחרון חביב גלן. בשובי הביתה מן העבודה מצאתי לא פעם את הילדים הקטנים יושבים על הרצפה ליד הקמין, ומירנה קוראת להם מן המקרא, מסבירה את הסיפורים ומשרישה בלבם אהבת אמת ליהוה. הודות לתמיכתה האוהבת, רכשו כל ילדינו מגיל רך ידע מקראי מקיף.
קנאותו של אבי לשירות הותירה בלבי ובשכלי רושם בל יימחה (משלי כ״ב:6). ב־1968 כשיצאה הקריאה למשפחות של עדי־יהוה לעבור למרכזה ולדרומה של אמריקה כדי לעזור בפעילות ההטפה, רצינו כמשפחה להיענות לקריאה. בשנה ההיא נע גילם של ילדינו מ־5 עד 13, ואיש מאיתנו לא ידע מילה בספרדית. לכן, נסעתי על־פי ההנחיות לארצות שונות ובדקתי את תנאי המחיה. בשובי שקלנו בליווי תפילות את האפשרויות השונות והחלטנו לעבור לניקרגואה.
שירות בניקרגואה
באוקטובר 1970 עברנו לביתנו החדש, ובתוך שלושה שבועות נתבקשתי לתת נאום קצר באסיפה. שברתי את השיניים בספרדית העילגת שהיתה לי ולסיום הזמנתי את הקהילה כולה לביתנו לסרבזה ביום שבת בשעה 30:9 בבוקר. התכוונתי לומר סרביסיו, כלומר שירות השדה, אבל למעשה הזמנתי את כולם לבירה. זה בהחלט לא היה קל ללמוד את השפה.
בתחילה כתבתי את דברי הפתיחה על כף ידי ושיננתי את המילים מדלת לדלת. נהגתי לומר: ”יחד עם הספר הזה אנחנו מציעים גם שיעורי־מקרא ביתיים חינם”. אדם אחד שנענה להצעה אמר מאוחר יותר שהוא החליט לבוא לאסיפות רק כדי להבין למה התכוונתי. הוא נעשה עד־יהוה. זה כל כך ברור שאלוהים הוא המצמיח את זרעי האמת בלבם של הענווים כפי שאמר השליח פאולוס (קורינתים א׳. ג׳:7).
מקץ שנתיים בערך בעיר הבירה מָנָגוּאָה, התבקשנו לעבור לדרום ניקרגואה. שירתנו שם בקהילה ברִיבַס ובקרב קבוצות מעוניינים מבודדות. פדרו פניה, עד־יהוה קשיש נאמן, נסע עימי אל הקבוצות. אחת מהן שכנה באי וולקני בימת ניקרגואה. באותה עת היתה באי משפחה אחת בלבד של עדי־יהוה.
אף שהיו דלי אמצעים, עשו בני המשפחה את כל המאמצים להביע הערכה על ביקורנו. בערב הגעתנו, חיכתה לנו ארוחה חמה. התארחנו שם שבוע, ורבים מתושבי המקום היקרים אוהבי המקרא חלקו איתנו את מזונם. התרגשנו לראות 101 איש בהרצאה פומבית ביום ראשון.
אני סבור שכוחו המחזק של יהוה בא לידי ביטוי בביקור אחר שערכנו אצל קבוצת מעוניינים בהרים הסמוכים לגבול קוסטה ריקה. ביום שתכננו לצאת לשם הגיע פדרו לאסוף אותי, אבל שכבתי במיטה חולה במלריה. ”אני לא יכול ללכת, פדרו”, אמרתי. הוא הניח את ידו על מצחי ואמר: ”יש לך חום גבוה, אבל אתה חייב לבוא! האחים מחכים”. לבסוף נשא תפילה מן העמוקות ביותר ששמעתי.
אחר כך אמרתי לו: ”תשתה פרסקו (מיץ פירות). אהיה מוכן בעוד עשר דקות בערך”. שתי משפחות של עדי־יהוה גרו באיזור שביקרנו, והן העניקו לנו טיפול מסור ביותר. למחרת הייתי אומנם חלש והיה לי חום, אבל יצאנו לבשר יחד איתם. עד כמה מעודד היה לראות יותר ממאה נוכחים באסיפה שנערכה ביום ראשון!
הלאה למקום אחר
ב־1975 נולד בננו השביעי, ווֹן. כעבור שנה נאלצנו לחזור לקנדה מטעמים כלכליים. לא קל היה לעזוב את ניקרגואה מפני שבתקופה שהיינו שם חשנו בכוחו המחזק של יהוה. בשנה שעזבנו נכחו באסיפות בשטח של הקהילה שלנו יותר מ־500 איש.
קודם לכך, כשמרים בתי ואני התמנינו לחלוצים מיוחדים בניקרגואה, שאלה אותי מרים: ”אבא, אם תצטרך ביום מן הימים לחזור לקנדה, האם תרשה לי להישאר כאן? לא היתה לי שום כוונה לעזוב, אז השבתי: ”כמובן!” לכן, כשעזבנו נשארה מרים בניקרגואה והמשיכה לשרת בשירות מלא. לימים, נישאה לאנדרו ריד. ב־1984 למדו בכיתה ה־77 של גלעד, בית־ספר לשליחים של עדי־יהוה, ששכן אז בברוקלין, ניו־יורק. מרים משרתת כיום עם בעלה ברפבוליקה הדומיניקנית, ומגשימה משאלה שקיננה בלבה תודות לדוגמתם הנפלאה של השליחים מניקרגואה.
בינתיים, בערו בלבי מילותיו של אבי, ”לא נפסיק בקלות כזאת”. לפיכך, ב־1981, כשכבר חסכנו מספיק כסף כדי לחזור למרכז אמריקה, עברנו לקוסטה ריקה. בשירותנו שם הוזמנו לעזור בבניית בנייני סניף חדשים. אך ב־1985 נזקק בננו גרנט לטיפול רפואי ולכן חזרנו לקנדה. גלן נשאר בקוסטה ריקה כדי לעבוד בפרויקט בניית הסניף, ואנט ושרמן שירתו כחלוצות מיוחדות. כשעזבנו את קוסטה ריקה, לא תיארנו לעצמנו שלא נחזור.
אסון
ב־17 בספטמבר 1993 הפציע השחר והשמש זרחה במלוא הדרה. הנחתי רעפים על גג מבנה יחד עם בני הגדול, מרק. עבדנו זה לצד זה ופטפטנו כמנהגנו על נושאים רוחניים. לפתע איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי מן הגג. כשחזרתי להכרה ראיתי אורות בהירים ואנשים בלבן. הייתי בחדר מיון.
בשל הכתוב במקרא תגובתי הראשונה היתה: ”בלי דם, בלי דם!” (מעשי השליחים ט״ו:28, 29). עד כמה נרגעתי לשמוע את שרמן אומרת: ”זה בסדר, אבא. כולנו כאן”. מאוחר יותר נודע לי שהרופאים ראו את המסמך הרפואי שברשותי והשימוש בדם בכלל לא עלה על הפרק. שברתי את הצוואר ונעשיתי משותק כליל, ואפילו לא יכולתי לנשום בכוחות עצמי.
במצב זה הזדקקתי יותר מאי פעם לכוחו המחזק של יהוה. בעקבות חיתוך הקנה להחדרת צינור הנשמה, נחסם מעבר האוויר אל מיתרי קולי, ולא יכולתי לדבר. אנשים היו צריכים לקרוא את שפתיי כדי להבין אותי.
ההוצאות גדלו בקצב מהיר. מאחר שאשתי ורוב ילדיי שירתו בשירות מלא, תהיתי אם יהיה עליהם לפרוש כדי לעמוד בהוצאות. לבסוף, מרק השיג עבודה, ובתוך שלושה חודשים הרוויח מספיק כסף לכיסוי חלק ניכר מן ההוצאות. תודות לכך, כולם יכלו להישאר בשירות מלא חוץ ממני ומאשתי.
מאות גלויות ומכתבים משש ארצות כיסו את קירות חדרי בבית־החולים. הרגשתי שיהוה מחזק אותי. גם חברי הקהילה נרתמו לעזרתנו וסיפקו למשפחתי ארוחות בחלק מחמשת החודשים וחצי שבהם הייתי ביחידה לטיפול נמרץ. מדי יום הגיע אלי זקן־קהילה ואירח לי חברה בשעות אחר הצהריים. הוא הקריא לי מן המקרא ומספרות מקראית וסיפר לי חוויות מעודדות. שניים מבני משפחתי התכוננו יחד איתי לכל אסיפה, כך שלא החמצתי מזון רוחני חיוני.
עוד כשהייתי מאושפז בבית־החולים, נערכו סידורים לקחת אותי ליום כינוס מיוחד. סגל העובדים בבית־החולים דאג שיתלוו אלי לכל היום אחות מוסמכת וטכנאית נשימה. עד כמה שמחתי לשוב ולהיות עם אחיי ואחיותיי הרוחניים! לעולם לא אשכח את המאות שעמדו בשורה וחיכו בתור כדי לברך אותי לשלום.
שמירה על רוחניות
כשנה אחרי התאונה, חזרתי הביתה לגור עם משפחתי. למרות זאת, אני עדיין זקוק להשגחה רפואית צמודה 24 שעות ביממה. מכונית מסחרית שהותאמה לי במיוחד מאפשרת לי להגיע לאסיפות, ואני כמעט שלא מחמיץ אסיפה. אבל אני חייב להודות שזה דורש נחישות רבה. מאז שובי הביתה נכחתי בכל הכינוסים המחוזיים.
בפברואר 1997 שב אלי כושר הדיבור אם כי באופן מוגבל. אני משתף את האחיות בתקוותי המקראית, וכמה מהן מקשיבות לי ומעריכות את הבשורה. אחות אחת קראה באוזניי את כל הספר עדי־יהוה — מכריזי מלכות אלוהים ופרסומים אחרים. אני שולח מכתבים לאחרים ולשם כך נעזר במקל כדי להדפיס על מחשב. זה אומנם מעייף להדפיס בצורה זו, אבל זה מהנה מאוד להישאר מעורב בשירות.
אני סובל מאוד מכאבי עצבים. אבל כשאני משתף אחרים באמיתות המקראיות או מאזין לאחרים המקריאים לי ספרות מקראית, אני חש הקלה. מדי פעם אני מבשר ברחובות עם אשתי התומכת, והיא מסבירה את דבריי במקרה הצורך. לא אחת שירתתי כחלוץ עוזר. שירותי כזקן־קהילה מסב לי אושר, בייחוד כשאחים ניגשים אלי באסיפות או מבקרים בביתי ואני עוזר להם ומעודד אותם.
אני חייב להודות שקל לשקוע בדיכאון. לכן בכל פעם שאני מרגיש מדוכדך, אני מייד מתפלל שלא אאבד את השמחה. מדי יום ולילה אני מתפלל ליהוה שימשיך לחזק אותי. מכתב או ביקור תמיד מרוממים את רוחי. קריאת חוברות המצפה ועורו! ממלאת את שכלי במחשבות בונות. אחיות שונות מבית־החולים מקריאות לי מדי פעם את כתבי־העת האלו. מאז התאונה הקשבתי שבע פעמים להקראת המקרא כולו בקלטות שמע. אלה הן חלק ממגוון הדרכים שבהן יהוה מחזק אותי (תהלים מ״א:4).
השינוי בנסיבות מאפשר לי לחשוב זמן רב על האופן שבו מורנו הנאדר, יהוה, מחנך אותנו לחיים. הוא מספק לנו ידע מדויק על רצונו ומטרתו, שירות תכליתי, עצות לחיי משפחה מאושרים והתבונה לדעת מה לעשות בעת מצוקה. יהוה בירך אותי באשה נאמנה ונהדרת. גם ילדיי תומכים בי, ועד כמה אני מאושר שכולם נטלו חלק בשירות מלא. ב־11 במרס 2000 סיימו מרק בני ואשתו, אליסון, את לימודיהם בכיתה ה־108 של בית־ספר גלעד ונשלחו לניקרגואה. אשתי ואני נכחנו בטקס הסיום. אני יכול לומר במלוא הכנות שהאסון אומנם שינה את חיי אבל לא את לבי (תהלים קכ״ז:3, 4).
אני מודה ליהוה על החוכמה שנתן לי להעביר למשפחתי את המורשת הרוחנית שקיבלתי. עד כמה מעודד ומחזק לראות את ילדיי משרתים את הבורא בגישה הדומה לזו של אבי אשר אמר, ”לא נפסיק בקלות כזאת. יהוה ציווה עלינו לבשר”. יהוה אכן חיזק אותי ואת משפחתי כל ימינו.
[תמונה בעמוד 24]
עם אבי, אחיי ואחותי, ליד הקרוואן ששימש אותנו בימי החלוציות. אני בצד ימין
[תמונה בעמוד 26]
עם אשתי, מירנה
[תמונה בעמוד 26]
תמונה משפחתית שצולמה לאחרונה
[תמונה בעמוד 27]
אני עדיין מבשר במכתבים