סיפור חיים

יהוה חיזק אותי כל ימיי

סיפורו של פורסט לי

המשטרה החרימה את הפונוגרפים ואת הספרות המקראית שהיו ברשותנו.‏ מלחמת העולם השנייה סיפקה בידי המתנגדים אמתלה לשכנע את המושל הכללי החדש של קנדה להוציא את פעילותם של עדי־יהוה אל מחוץ לחוק.‏ זה קרה ב־4 ביולי 1940.‏

מבלי להירתע ממה שקרה,‏ לקחנו ספרות נוספת ממקום האחסון והמשכנו בפעילות ההטפה.‏ לעולם לא אשכח את מה שאמר לי אבי באותו זמן:‏ ”‏לא נפסיק בקלות כזאת.‏ יהוה ציווה עלינו לבשר”‏.‏ הייתי אז ילד בן עשר,‏ מלא מרץ.‏ אבל עד היום נחישותו של אבי וקנאותו לשירות משמשות לי תזכורת תמידית לכך שיהוה אלוהים מחזק את חסידיו.‏

בפעם השנייה שנעצרנו בידי המשטרה לא רק שלקחו לנו את הספרות,‏ אלא גם השליכו את אבי לכלא והותירו את אמי לבדה עם ארבעה ילדים.‏ זה קרה בספטמבר 1940 במחוז סֶסְקֶצֶ’‏וּוַן.‏ כעבור זמן קצר סולקתי מבית־הספר בשל סירובי המצפוני המודרך על־פי המקרא להצדיע לדגל ולשיר את ההימנון.‏ המשכתי את לימודיי בהתכתבות,‏ ותודות לכך היה לי לוח זמנים גמיש והקדשתי זמן רב יותר לפעילות ההטפה.‏

ב־1948 יצאה הקריאה לחלוצים,‏ מבשרים בשירות מלא של עדי־יהוה,‏ לעבור לחופה המזרחי של קנדה.‏ יצאתי לשרת כחלוץ בהַליפֶקס שבנובה סקושה ובקייפּ וולף שבפְּרִינְס אֶדוארד אַייְלֶנְד.‏ לאחר שנה נעניתי להזמנה לעבוד במשך שבועיים במשרד הסניף של עדי־יהוה בטורונטו.‏ שבועיים אלו התארכו לשש שנות שירות מלאות גמול.‏ היכרתי את מירנה שאהבה את יהוה כמוני ונשאתי אותה לאשה בדצמבר 1955.‏ השתקענו במילטון,‏ אונטֶריו,‏ ובתוך זמן קצר נוסדה שם קהילה חדשה.‏ מרתף ביתנו הפך לאולם־מלכות.‏

הרצון להגביר את שירותנו

בשנים שלאחר מכן נולדו לנו שישה ילדים במרווחי זמן קצרים יחסית.‏ הראשונה היתה מרים.‏ אחריה נולדו שרמן,‏ מרק,‏ אנט,‏ גרנט ואחרון אחרון חביב גלן.‏ בשובי הביתה מן העבודה מצאתי לא פעם את הילדים הקטנים יושבים על הרצפה ליד הקמין,‏ ומירנה קוראת להם מן המקרא,‏ מסבירה את הסיפורים ומשרישה בלבם אהבת אמת ליהוה.‏ הודות לתמיכתה האוהבת,‏ רכשו כל ילדינו מגיל רך ידע מקראי מקיף.‏

קנאותו של אבי לשירות הותירה בלבי ובשכלי רושם בל יימחה (‏משלי כ״ב:‏6‏)‏.‏ ב־1968 כשיצאה הקריאה למשפחות של עדי־יהוה לעבור למרכזה ולדרומה של אמריקה כדי לעזור בפעילות ההטפה,‏ רצינו כמשפחה להיענות לקריאה.‏ בשנה ההיא נע גילם של ילדינו מ־5 עד 13,‏ ואיש מאיתנו לא ידע מילה בספרדית.‏ לכן,‏ נסעתי על־פי ההנחיות לארצות שונות ובדקתי את תנאי המחיה.‏ בשובי שקלנו בליווי תפילות את האפשרויות השונות והחלטנו לעבור לניקרגואה.‏

שירות בניקרגואה

באוקטובר 1970 עברנו לביתנו החדש,‏ ובתוך שלושה שבועות נתבקשתי לתת נאום קצר באסיפה.‏ שברתי את השיניים בספרדית העילגת שהיתה לי ולסיום הזמנתי את הקהילה כולה לביתנו לסרבזה ביום שבת בשעה 30:‏9 בבוקר.‏ התכוונתי לומר סרביסיו,‏ כלומר שירות השדה,‏ אבל למעשה הזמנתי את כולם לבירה.‏ זה בהחלט לא היה קל ללמוד את השפה.‏

בתחילה כתבתי את דברי הפתיחה על כף ידי ושיננתי את המילים מדלת לדלת.‏ נהגתי לומר:‏ ”‏יחד עם הספר הזה אנחנו מציעים גם שיעורי־מקרא ביתיים חינם”‏.‏ אדם אחד שנענה להצעה אמר מאוחר יותר שהוא החליט לבוא לאסיפות רק כדי להבין למה התכוונתי.‏ הוא נעשה עד־יהוה.‏ זה כל כך ברור שאלוהים הוא המצמיח את זרעי האמת בלבם של הענווים כפי שאמר השליח פאולוס (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏7‏)‏.‏

מקץ שנתיים בערך בעיר הבירה מָנָגוּאָה,‏ התבקשנו לעבור לדרום ניקרגואה.‏ שירתנו שם בקהילה ברִיבַס ובקרב קבוצות מעוניינים מבודדות.‏ פדרו פניה,‏ עד־יהוה קשיש נאמן,‏ נסע עימי אל הקבוצות.‏ אחת מהן שכנה באי וולקני בימת ניקרגואה.‏ באותה עת היתה באי משפחה אחת בלבד של עדי־יהוה.‏

אף שהיו דלי אמצעים,‏ עשו בני המשפחה את כל המאמצים להביע הערכה על ביקורנו.‏ בערב הגעתנו,‏ חיכתה לנו ארוחה חמה.‏ התארחנו שם שבוע,‏ ורבים מתושבי המקום היקרים אוהבי המקרא חלקו איתנו את מזונם.‏ התרגשנו לראות 101 איש בהרצאה פומבית ביום ראשון.‏

אני סבור שכוחו המחזק של יהוה בא לידי ביטוי בביקור אחר שערכנו אצל קבוצת מעוניינים בהרים הסמוכים לגבול קוסטה ריקה.‏ ביום שתכננו לצאת לשם הגיע פדרו לאסוף אותי,‏ אבל שכבתי במיטה חולה במלריה.‏ ”‏אני לא יכול ללכת,‏ פדרו”‏,‏ אמרתי.‏ הוא הניח את ידו על מצחי ואמר:‏ ”‏יש לך חום גבוה,‏ אבל אתה חייב לבוא!‏ האחים מחכים”‏.‏ לבסוף נשא תפילה מן העמוקות ביותר ששמעתי.‏

אחר כך אמרתי לו:‏ ”‏תשתה פרסקו (‏מיץ פירות)‏.‏ אהיה מוכן בעוד עשר דקות בערך”‏.‏ שתי משפחות של עדי־יהוה גרו באיזור שביקרנו,‏ והן העניקו לנו טיפול מסור ביותר.‏ למחרת הייתי אומנם חלש והיה לי חום,‏ אבל יצאנו לבשר יחד איתם.‏ עד כמה מעודד היה לראות יותר ממאה נוכחים באסיפה שנערכה ביום ראשון!‏

הלאה למקום אחר

ב־1975 נולד בננו השביעי,‏ ווֹן.‏ כעבור שנה נאלצנו לחזור לקנדה מטעמים כלכליים.‏ לא קל היה לעזוב את ניקרגואה מפני שבתקופה שהיינו שם חשנו בכוחו המחזק של יהוה.‏ בשנה שעזבנו נכחו באסיפות בשטח של הקהילה שלנו יותר מ־500 איש.‏

קודם לכך,‏ כשמרים בתי ואני התמנינו לחלוצים מיוחדים בניקרגואה,‏ שאלה אותי מרים:‏ ”‏אבא,‏ אם תצטרך ביום מן הימים לחזור לקנדה,‏ האם תרשה לי להישאר כאן?‏ לא היתה לי שום כוונה לעזוב,‏ אז השבתי:‏ ”‏כמובן!‏”‏ לכן,‏ כשעזבנו נשארה מרים בניקרגואה והמשיכה לשרת בשירות מלא.‏ לימים,‏ נישאה לאנדרו ריד.‏ ב־1984 למדו בכיתה ה־77 של גלעד,‏ בית־ספר לשליחים של עדי־יהוה,‏ ששכן אז בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ מרים משרתת כיום עם בעלה ברפבוליקה הדומיניקנית,‏ ומגשימה משאלה שקיננה בלבה תודות לדוגמתם הנפלאה של השליחים מניקרגואה.‏

בינתיים,‏ בערו בלבי מילותיו של אבי,‏ ”‏לא נפסיק בקלות כזאת”‏.‏ לפיכך,‏ ב־1981,‏ כשכבר חסכנו מספיק כסף כדי לחזור למרכז אמריקה,‏ עברנו לקוסטה ריקה.‏ בשירותנו שם הוזמנו לעזור בבניית בנייני סניף חדשים.‏ אך ב־1985 נזקק בננו גרנט לטיפול רפואי ולכן חזרנו לקנדה.‏ גלן נשאר בקוסטה ריקה כדי לעבוד בפרויקט בניית הסניף,‏ ואנט ושרמן שירתו כחלוצות מיוחדות.‏ כשעזבנו את קוסטה ריקה,‏ לא תיארנו לעצמנו שלא נחזור.‏

אסון

ב־17 בספטמבר 1993 הפציע השחר והשמש זרחה במלוא הדרה.‏ הנחתי רעפים על גג מבנה יחד עם בני הגדול,‏ מרק.‏ עבדנו זה לצד זה ופטפטנו כמנהגנו על נושאים רוחניים.‏ לפתע איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי מן הגג.‏ כשחזרתי להכרה ראיתי אורות בהירים ואנשים בלבן.‏ הייתי בחדר מיון.‏

בשל הכתוב במקרא תגובתי הראשונה היתה:‏ ”‏בלי דם,‏ בלי דם!‏”‏ (‏מעשי השליחים ט״ו:‏28,‏ 29‏)‏.‏ עד כמה נרגעתי לשמוע את שרמן אומרת:‏ ”‏זה בסדר,‏ אבא.‏ כולנו כאן”‏.‏ מאוחר יותר נודע לי שהרופאים ראו את המסמך הרפואי שברשותי והשימוש בדם בכלל לא עלה על הפרק.‏ שברתי את הצוואר ונעשיתי משותק כליל,‏ ואפילו לא יכולתי לנשום בכוחות עצמי.‏

במצב זה הזדקקתי יותר מאי פעם לכוחו המחזק של יהוה.‏ בעקבות חיתוך הקנה להחדרת צינור הנשמה,‏ נחסם מעבר האוויר אל מיתרי קולי,‏ ולא יכולתי לדבר.‏ אנשים היו צריכים לקרוא את שפתיי כדי להבין אותי.‏

ההוצאות גדלו בקצב מהיר.‏ מאחר שאשתי ורוב ילדיי שירתו בשירות מלא,‏ תהיתי אם יהיה עליהם לפרוש כדי לעמוד בהוצאות.‏ לבסוף,‏ מרק השיג עבודה,‏ ובתוך שלושה חודשים הרוויח מספיק כסף לכיסוי חלק ניכר מן ההוצאות.‏ תודות לכך,‏ כולם יכלו להישאר בשירות מלא חוץ ממני ומאשתי.‏

מאות גלויות ומכתבים משש ארצות כיסו את קירות חדרי בבית־החולים.‏ הרגשתי שיהוה מחזק אותי.‏ גם חברי הקהילה נרתמו לעזרתנו וסיפקו למשפחתי ארוחות בחלק מחמשת החודשים וחצי שבהם הייתי ביחידה לטיפול נמרץ.‏ מדי יום הגיע אלי זקן־​קהילה ואירח לי חברה בשעות אחר הצהריים.‏ הוא הקריא לי מן המקרא ומספרות מקראית וסיפר לי חוויות מעודדות.‏ שניים מבני משפחתי התכוננו יחד איתי לכל אסיפה,‏ כך שלא החמצתי מזון רוחני חיוני.‏

עוד כשהייתי מאושפז בבית־החולים,‏ נערכו סידורים לקחת אותי ליום כינוס מיוחד.‏ סגל העובדים בבית־החולים דאג שיתלוו אלי לכל היום אחות מוסמכת וטכנאית נשימה.‏ עד כמה שמחתי לשוב ולהיות עם אחיי ואחיותיי הרוחניים!‏ לעולם לא אשכח את המאות שעמדו בשורה וחיכו בתור כדי לברך אותי לשלום.‏

שמירה על רוחניות

כשנה אחרי התאונה,‏ חזרתי הביתה לגור עם משפחתי.‏ למרות זאת,‏ אני עדיין זקוק להשגחה רפואית צמודה 24 שעות ביממה.‏ מכונית מסחרית שהותאמה לי במיוחד מאפשרת לי להגיע לאסיפות,‏ ואני כמעט שלא מחמיץ אסיפה.‏ אבל אני חייב להודות שזה דורש נחישות רבה.‏ מאז שובי הביתה נכחתי בכל הכינוסים המחוזיים.‏

בפברואר 1997 שב אלי כושר הדיבור אם כי באופן מוגבל.‏ אני משתף את האחיות בתקוותי המקראית,‏ וכמה מהן מקשיבות לי ומעריכות את הבשורה.‏ אחות אחת קראה באוזניי את כל הספר עדי־יהוה — מכריזי מלכות אלוהים ופרסומים אחרים.‏ אני שולח מכתבים לאחרים ולשם כך נעזר במקל כדי להדפיס על מחשב.‏ זה אומנם מעייף להדפיס בצורה זו,‏ אבל זה מהנה מאוד להישאר מעורב בשירות.‏

אני סובל מאוד מכאבי עצבים.‏ אבל כשאני משתף אחרים באמיתות המקראיות או מאזין לאחרים המקריאים לי ספרות מקראית,‏ אני חש הקלה.‏ מדי פעם אני מבשר ברחובות עם אשתי התומכת,‏ והיא מסבירה את דבריי במקרה הצורך.‏ לא אחת שירתתי כחלוץ עוזר.‏ שירותי כזקן־קהילה מסב לי אושר,‏ בייחוד כשאחים ניגשים אלי באסיפות או מבקרים בביתי ואני עוזר להם ומעודד אותם.‏

אני חייב להודות שקל לשקוע בדיכאון.‏ לכן בכל פעם שאני מרגיש מדוכדך,‏ אני מייד מתפלל שלא אאבד את השמחה.‏ מדי יום ולילה אני מתפלל ליהוה שימשיך לחזק אותי.‏ מכתב או ביקור תמיד מרוממים את רוחי.‏ קריאת חוברות המצפה ועורו!‏ ממלאת את שכלי במחשבות בונות.‏ אחיות שונות מבית־החולים מקריאות לי מדי פעם את כתבי־העת האלו.‏ מאז התאונה הקשבתי שבע פעמים להקראת המקרא כולו בקלטות שמע.‏ אלה הן חלק ממגוון הדרכים שבהן יהוה מחזק אותי (‏תהלים מ״א:‏4‏)‏.‏

השינוי בנסיבות מאפשר לי לחשוב זמן רב על האופן שבו מורנו הנאדר,‏ יהוה,‏ מחנך אותנו לחיים.‏ הוא מספק לנו ידע מדויק על רצונו ומטרתו,‏ שירות תכליתי,‏ עצות לחיי משפחה מאושרים והתבונה לדעת מה לעשות בעת מצוקה.‏ יהוה בירך אותי באשה נאמנה ונהדרת.‏ גם ילדיי תומכים בי,‏ ועד כמה אני מאושר שכולם נטלו חלק בשירות מלא.‏ ב־11 במרס 2000 סיימו מרק בני ואשתו,‏ אליסון,‏ את לימודיהם בכיתה ה־108 של בית־ספר גלעד ונשלחו לניקרגואה.‏ אשתי ואני נכחנו בטקס הסיום.‏ אני יכול לומר במלוא הכנות שהאסון אומנם שינה את חיי אבל לא את לבי (‏תהלים קכ״ז:‏​3,‏ 4‏)‏.‏

אני מודה ליהוה על החוכמה שנתן לי להעביר למשפחתי את המורשת הרוחנית שקיבלתי.‏ עד כמה מעודד ומחזק לראות את ילדיי משרתים את הבורא בגישה הדומה לזו של אבי אשר אמר,‏ ”‏לא נפסיק בקלות כזאת.‏ יהוה ציווה עלינו לבשר”‏.‏ יהוה אכן חיזק אותי ואת משפחתי כל ימינו.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם אבי,‏ אחיי ואחותי,‏ ליד הקרוואן ששימש אותנו בימי החלוציות.‏ אני בצד ימין

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם אשתי,‏ מירנה

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

תמונה משפחתית שצולמה לאחרונה

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

אני עדיין מבשר במכתבים