אסיר תודה חרף טרגדיות — כיצד עזר לי המקרא להתמודד

סיפורו של אנריקה קרבקה אקוסטה

היה זה 15 באפריל 1971.‏ הייתי בדרכי לבקר את משפחתי בחווה שלנו.‏ לא הייתי בבית זה זמן מה וציפיתי בכליון עיניים לראות את כולם.‏ תהיתי אם כולם יהיו בבית ואת מי אראה ראשון.‏ בהגיעי למקום נחרדתי למצוא ארבעה קורבנות רצח,‏ וביניהם אמי!‏

הייתי בהלם גמור.‏ מה קרה?‏ מה אעשה?‏ לא היה איש בסביבה.‏ הייתי מבולבל וחסר אונים.‏ לפני שאמשיך בסיפורי,‏ הרשו לי לספר לכם מעט על עברי.‏ כך תוכלו להבין טוב יותר מה הרגשתי בנוגע לטרגדיה זו ולטרגדיות נוספות שפקדו את חיי.‏

מצאנו את האמת

נולדתי בקירימן שבקרבת העיר ניקוּיה שבקוסטה ריקה.‏ בשנת 1953 התגוררתי עם הוריי בחווה המשפחתית שלנו.‏ הייתי אז בן 37.‏ אומנם גדלנו כקתולים,‏ אך היו דוקטרינות מסוימות שלא כל כך מצאו חן בעינינו והיו לנו שאלות רבות שלא זכו למענה.‏

בוקר אחד הגיע לביתנו אדם ששמו אנאטוליו אלפרו ועודד אותנו ללמוד את המקרא.‏ הוא הראה לנו הרבה פסוקים והסביר לנו כל מיני נקודות מהמקרא.‏ הוריי,‏ אחד מאחיי,‏ אחותי,‏ חברתה שהייתה בביתנו ואני ישבנו כולנו והקשבנו לו.‏ השיחה נמשכה כל היום וגלשה אל תוך הלילה.‏ היו לנו שאלות רבות.‏

אנאטוליו נשאר ללון בביתנו ובילה איתנו את יום המחרת.‏ הדברים ששמענו מילאו אותנו שמחה רבה והתרגשותנו אף גברה כאשר שאלותינו זכו למענה ישירות מתוך המקרא.‏ שיחות אלו השפיעו עלינו עמוקות.‏ חשבנו על מה שלמדנו וידענו שמצאנו את האמת.‏ אנאטוליו השאיר לנו מספר כתבי עת וספרים מקראיים.‏ בערבים ישבנו יחד כמשפחה וקראנו ולמדנו את הספרות הזאת.‏ הדבר היה קצת קשה משום שלא היה לנו חשמל.‏ לפני שישבנו ללמוד,‏ לקח כל אחד מאיתנו שק תפוחי אדמה גדול וכיסה את רגליו כדי להגן עליהן מפני יתושים.‏

שישה חודשים מאוחר יותר נטבלו חמישה מבני משפחתי,‏ וביניהם הוריי ואני.‏ בהתרגשות רבה התחלנו לצאת מבית לבית כדי לחלוק עם אחרים את מה שלמדנו.‏ הלכנו ברגל כשעתיים ולפעמים רכבנו על סוסים לעיר קאריוּ,‏ כדי לפגוש שם קבוצה של עדי־יהוה.‏ אנאטוליו המשיך לפקוד את ביתנו כדי לתת לנו שיעורי מקרא.‏ אחר כך נערכה בביתנו אסיפה שבה נכחו כשמונה איש.‏ בסופו של דבר כולם נטבלו.‏ עד מהרה קבוצה זו גדלה והפכה לקהילה קטנה שמנתה כ־20 איש.‏

הקדשת מלוא זמני לעבודת אלוהים

לימים הזמין משרד הסניף של עדי־יהוה בקוסטה ריקה את האחים שנסיבותיהם מאפשרות להם,‏ לשרת בשירות מורחב.‏ ב־1957 נעניתי להזמנה והתחלתי לשרת כמבשר בשירות מורחב.‏ מלאכת ההטפה הייתה מאוד מרגשת.‏ לא אחת צעדתי לבדי במשך שעות כדי להגיע לאנשים באזורים כפריים.‏ לפעמים לא התקבלתי בסבר פנים יפות.‏ אני זוכר לפחות שלושה מקרים שבהם גברים איימו עליי במצ׳טות ודרשו לדעת מי אני ומה מעשיי.‏

בשנות ה־50 היו מרבית הדרכים לא יותר מאשר שבילים שעברו דרך אזורים שוממים,‏ והיה מאוד קשה להגיע לאנשים.‏ כדי להגיע לאזורים מסוימים היינו צריכים לרכוב על סוסים,‏ לחצות נהרות ולעיתים קרובות ללון תחת כיפת השמיים.‏ ענני יתושים מיררו את חיינו,‏ והיה עלינו גם להישמר מפני נחשים ותנינים.‏ אך לאורך כל הדרך נהניתי לעזור לאנשים ללמוד על יהוה אלוהים.‏ בבואי הביתה הרגשתי שמחה וסיפוק כיוון שיכולתי לחלוק את אמיתות המקרא עם אחרים.‏ מדי יום בישרתי את הבשורה ולמדתי את המקרא,‏ ותוך כדי כך אהבתי ליהוה הלכה וגברה,‏ וחשתי הרבה יותר קרוב אליו.‏

ברבות הימים קיבלתי זכויות שירות נוספות.‏ במשך למעלה מעשר שנים,‏ שירתי כמשגיח נודד וביקרתי וחיזקתי קהילות באזור מסוים,‏ כל שבוע קהילה אחרת.‏ אומנם בשל בעיות בריאות נאלצתי לוותר על זכות שירות זו,‏ אך המשכתי ליהנות מפעילות הבישור ולהקדיש את מלוא זמני לעבודת אלוהים.‏

טרגדיות

ואז ב־1971,‏ בזמן שהתגוררתי בניקויה,‏ חזרתי לבקר את משפחתי.‏ כשנכנסתי הביתה מצאתי את אמי בת ה־80 שרועה על הרצפה כשעליה פצעי ירי ודקירות.‏ כאשר התכופפתי להחזיק בה היא עדיין נשמה.‏ דקות ספורות אחר כך היא נפטרה בזרועותיי.‏ הבטתי סביבי וראיתי את הטבחית שהייתה בחודש השמיני להריונה שוכבת על רצפת המטבח ללא רוח חיים.‏ ובנוסף לכך,‏ מצאתי גם אחות מהקהילה המקומית שוכבת מתה במסדרון,‏ ואת בנה הקטן של הטבחית מוטל מת בחדר האמבטיה.‏ כולם נדקרו באכזריות ונורו.‏ מי יכול היה לבצע מעשה כל כך נורא,‏ ולמה?‏

כאשר יצאתי החוצה מצאתי את אבי.‏ הוא נורה בראשו אך עדיין היה בין החיים!‏ מיהרתי לבית אחי,‏ מרחק של כ־15 דקות משם,‏ וגיליתי שאישה נוספת ובנה נרצחו.‏ הזדעזעתי לגלות שהרוצח היה אחייני חולה הנפש בן ה־17 שלא היה אחד מעדי־יהוה.‏ הוא נמלט מהאזור,‏ והחל אחריו מצוד שלא היה כדוגמתו בכל תולדות קוסטה ריקה.‏

הסיפור התפרסם בכל הארץ.‏ לאחר שבעה ימים מצאה המשטרה את הרוצח.‏ הוא היה חמוש בסכין גדולה ובאקדח קליבר 22 שמישהו מכר לו למרות שידע כי הוא מעורער מבחינה שכלית ונפשית.‏ אחייני נורה ונהרג במהלך הניסיון לעוצרו.‏

בזמן המצוד אחריו יעצו לי רבים לברוח מהאזור מחשש שאחייני יחזור כדי לפגוע בי.‏ התפללתי על כך כיוון שהרגשתי שעליי להיות ביחד עם בני משפחתי שנותרו בחיים ועם האחים בקהילה ולכן החלטתי להישאר שם.‏

טרגדיה רודפת טרגדיה

למרבה הצער,‏ כעבור שנה נפטר אבי.‏ שנה לאחר מכן אחותי,‏ ששירתה את יהוה אלוהים נאמנה,‏ נרצחה באירוע אחר.‏ שוב הוכו כל קרוביי בהלם בשל מותה של בת משפחה נוספת.‏ אין בכוחן של מילים לתאר את תחושת האובדן והצער שחשנו אנו וחברינו.‏ לאורך כל החוויה הקשה הזאת נשענתי בכל כוחי על יהוה וביקשתי ממנו ללא הפסק שייתן לי כוח.‏

בשנת 1985 למדתי שלושה ימים בכיתה המיועדת להכשרת זקני־קהילה בעיר הבירה סן חוזה.‏ בסיום הלימודים הרגשתי מחוזק מבחינה רוחנית.‏ ביום שני מוקדם בבוקר יצאתי כדי לתפוס את האוטובוס חזרה הביתה.‏ הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס כשלפתע הותקפתי על־ידי בריונים שחנקו ושדדו אותי.‏ הכול קרה כל כך מהר שאפילו לא הצלחתי לראות את פניהם.‏ בעקבות מה שקרה לא יכולתי עוד לתקשר בדרך הנהוגה בקוסטה ריקה.‏ כאן באזור גואנקסטה,‏ גברים שואגים או צועקים כשהם פוגשים זה את זה ומברכים איש את רעהו לשלום.‏ בדרך זו הם גם מודיעים על נוכחותם.‏ לפני כן הייתי טוב בצעקות,‏ אבל לאחר התקיפה לא יכולתי עוד לעשות זאת.‏

בשנת 1979 נשאתי לאישה את סיליה,‏ אחות לאמונה מקהילה שכנה.‏ סיליה אהבה את המקרא.‏ נהגנו לקרוא וללמוד את המקרא ביחד מדי יום.‏ לצערי הרב,‏ סיליה נפטרה ביולי 2001 ממחלת הסרטן.‏ לפעמים אני חש בודד אבל תקוות התחייה מחזקת אותי (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏

שמחה חרף קשיים

סביר להניח שחוויתי בחיי יותר טרגדיות מרבים אחרים,‏ אבל אני רואה בנסיונות אלה הזדמנות להוכיח את אמונתי ואת נאמנותי ליהוה (‏יעקב א׳:‏13‏)‏.‏ כדי שאוכל תמיד לראות בצורה מאוזנת את מה שעבר עליי,‏ אני ממשיך להזכיר לעצמי ש”‏עת ופגע יקרה את כולם”‏ (‏קהלת ט׳:‏11‏)‏.‏ אני גם זוכר שאלו ”‏זמנים קשים”‏,‏ כיוון שהרבה אנשים כיום הם אכזריים,‏ אלימים וחסרי שליטה עצמית (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1–5‏)‏.‏ אינני שוכח גם את דוגמתו של איוב.‏ חרף כל סבלותיו — אובדן משפחתו,‏ בריאותו ופרנסתו — אמר איוב בלב שלם:‏ ”‏יהי שם יהוה מבורך”‏.‏ יהוה גמל לו בנדיבות על נאמנותו (‏איוב א׳:‏13–22;‏ מ״ב:‏12–15‏)‏.‏ כל הנקודות האלו מן המקרא עוזרות לי לשמור על שמחה חרף הקשיים הרבים שפקדו אותי.‏

יהוה תמיד עוזר לי להמשיך להציב אותו במקום הראשון בחיי.‏ אני קורא במקרא יום־יום,‏ והדבר מהווה עבורי מקור נחמה רב ומעניק לי את הכוח להחזיק מעמד.‏ אני פונה ליהוה בתפילה והוא מעניק לי את ”‏שלום אלוהים הנשגב מכל שכל”‏ (‏פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ הדבר משרה עליי שלוות נפש.‏ הנוכחות וההשתתפות באסיפות המשיחיות מחזקות גם הן את אמונתי (‏עברים י׳:‏24,‏ 25‏)‏.‏

על אף גילי המתקדם אני אסיר תודה ליהוה על כך שעדיין יש לי כוח לשרת ביחד עם אחיי הרוחניים,‏ לתת שיעורי מקרא ולהשתתף בפעילות הבישור.‏ העשייה למען אחרים בדרכים אלה מעניקה לי את הכוח להתמודד עם דאבון לב.‏ אני אסיר תודה ליהוה מעומק ליבי חרף הטרגדיות הרבות בחיי.‏a

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 20]‏

אני קורא במקרא יום־יום,‏ והדבר מהווה עבורי מקור נחמה רב ומעניק לי את הכוח להחזיק מעמד

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

אחד מנאומיי הראשונים

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

במלאכת הבישור בשנותיי הצעירות