האם עליך לנהוג תמיד ביושר?
כולם נוהגים ביושר לפחות חלק מן הזמן; רבים אולי נוהגים כך רוב הזמן. אבל כמה אנשים אתה מכיר שעושים כל מאמץ לנהוג תמיד ביושר?
כיום אי־יושר משפיע על היבטים רבים של החיים. עם זאת, השקפתו של אלוהים בנושא ידועה היטב. לדוגמה, הרוב מכירים את הדיבר השמיני: ”לא תגנוב” (שמות כ׳:15). אולם רבים חושבים שהנסיבות מצדיקות לפעמים גניבה או צורות אחרות של אי־יושר. נבחן כעת שלושה סוגים של גניבה שבדרך כלל נהוג להצדיק.
האם עוני מצדיק גניבה?
מדינאי רומי אמר פעם: ”דלות היא אֵם הפשיעה”. אדם עני אולי יחשוב שיש לו כל הצדקה לגנוב. אחרים עשויים להסכים עימו. מה הייתה עמדתו של ישוע בנושא? הוא גילה חמלה רבה כלפי הנזקקים ו”נתמלא רחמים עליהם” (מתי ט׳:36). אך הוא מעולם לא התייחס לגניבה בסלחנות — ולא משנה מה היו הנסיבות. אם כן, מה יכול אדם עני לעשות?
אלוהים מגלה חמלה כלפי מי שמשתדלים בכנות לציית לו, והוא יברך את מאמציהם להשיג את צורכיהם (תהלים ל״ז:25). המקרא מבטיח לנו: ”לא ירעיב יהוה נפש צדיק, והַוַת [תאוות] רשעים יהדוף” (משלי י׳:3). האם אדם עני יכול לסמוך על הבטחה זו? ויקטורין בטוחה בכך.
חייה של ויקטורין, אלמנה ואם לחמישה ילדים בגיל בית־ספר, אינם קלים. היא מתגוררת במדינה מתפתחת שבה אין כמעט עזרה סוציאלית. חיי היומיום מתנהלים בעיקר מחוץ לבית ומזמנים הזדמנויות רבות לגנוב. אבל ויקטורין אינה מתפתה לגנוב. היא מתפרנסת בדוחק אך מצליחה להרוויח את לחמה ביושר בתור רוכלת. מדוע היא נוהגת תמיד ביושר?
”קודם כול, אני מאמינה שאלוהים הוא אל ישר ושהוא ינהג עימי בהגינות אם אחקה אותו. שנית, הילדים שלי יוכלו ללמוד להיות ישרים רק אם אני אציב להם דוגמה טובה”.
איך היא מסתדרת? ”יש לנו מזון, בגדים וקורת גג. אבל היו פעמים שהייתי צריכה לבקש עזרה מחברים, למשל כדי לשלם על הוצאות רפואיות לא־צפויות. הם תמיד נתנו לי את מה שביקשתי. למה? כיוון שהם יודעים שאני מתארת את המצב שלי בצורה מדויקת ושאני לא מנסה לקבל יותר ממה שאני צריכה.
”ילדיי לומדים לנהוג ביושר. לא מזמן ראתה אחת השכנות כמה מטבעות על השולחן שלנו ושאלה אותי אם אני לא חוששת שהילדים יקחו אותם. אמרתי לה שילדיי לעולם לא יעשו זאת, אך היא התקשתה להאמין בכך. היא החליטה לבחון אותם ללא ידיעתי. היא הניחה בחשאי שני מטבעות של 100 פרנק, במקום בבית שבו הילדים יוכלו למצוא אותם בקלות. כאשר היא באה למחרת היא נדהמה לראות שהמטבעות נשארו באותו מקום. הילדים שלי ישרים, והדבר מסב לי שמחה רבה יותר מאשר נכסים חומריים רבים”.
”כולם עושים את זה”
גניבה ממקום העבודה היא תופעה רווחת. לכן רבים חושבים לעצמם: ”כולם עושים את זה, אז למה שאני לא אעשה את זה?” לעומת זאת, המקרא מציין: ”לא תהיה אחרי רבים לְרָעוֹת” (שמות כ״ג:2). ויקטוּאַר הקשיבה להדרכה זו. האם זה השתלם לה?
כאשר ויקטוּאַר הייתה בת 19 היא החלה לעבוד במפעל להפקת שמן דקלים. מהר מאוד היא שמה לב ש־40 הפועלות שעבדו שם גנבו זרעי דקלים מהמפעל והחביאו אותם בסלים שלהן. כל סוף שבוע הן היו מוכרות את הזרעים בסכום השווה למשכורת של שלושה או ארבעה ימי עבודה. ויקטוּאַר מספרת: ”כולן עשו את זה. הן ציפו שאני אצטרף אליהן אבל סירבתי והסברתי שיושר הוא דרך חיים עבורי. הן לעגו לי ואמרו שההפסד כולו שלי.
”יום אחד כשיצאנו מהמפעל הופיע פתאום מנהל העבודה. הוא ערך חיפוש בסלים של כולן ומצא זרעי דקלים בכל הסלים חוץ מבסל שלי. לפועלות שנתפסו היו שתי ברירות: פיטורים מיידיים או שבועיים עבודה ללא שכר. באותם שבועיים השתכנעו הנשים שההפסד לא היה שלי”.
”מצאת? לקחת!”
איך אתה מרגיש כשאתה מוצא אבידה יקרת ערך? רבים חשים מייד שהאבידה שייכת להם ולא עולה בכלל על דעתם להחזירה. הם דוגלים בגישה: ”מצאת? לקחת!” יש החושבים שאין בכך כל פסול. אחרי הכול, הם טוענים, בעל האבידה בטוח אינו מצפה למוצאה. אחרים אומרים שאין זו אחריותם לחפש אחר בעל האבידה — דבר שאולי כרוך במאמצים רבים.
מהי השקפתו של אלוהים בנושא? על־פי הכתוב בדברים כ״ב:1–3 כאשר אדם מצא דבר מה הוא לא יכול היה פשוט להשאיר את האבידה בחזקתו אלא היה עליו לשמור עליה ’עד [שבעל האבידה] ידרוש אותה, ולהשיבה’. אם המוצא לא דיווח על דבר האבידה שמצא, הוא עלול היה להיות מואשם בגניבה (שמות כ״ב:8). האם זה צעד מעשי גם בימינו? כריסטין משוכנעת שכן.
כריסטין היא מנהלת בבית־ספר פרטי. ביום רביעי אחד היא קיבלה את משכורתה החודשית במזומן. כפי שמקובל במערב אפריקה היא צררה את השטרות במטפחת ודחפה את הצרור לתיקה. לאחר מכן היא עצרה מונית־אופנוע ומיהרה להגיע לאסיפה. כשהגיעה למקום היא פשפשה בתיקה וחיפשה מטבעות כדי לשלם לנהג. היה כבר חשוך וצרור השטרות נפל על הקרקע מבלי שהבחינה בכך.
דקות ספורות לאחר מכן עבר שם בְּלֶז בן ה־19 שלא היה מהאזור. הוא קבע להיפגש עם חבר באותה אסיפה שאליה הלכה כריסטין. הוא הבחין בצרור השטרות ותחב אותו לכיסו. בתום האסיפה הוא סיפר לחברו שהוא מצא משהו בחוץ ושאם מישהו איבד דבר מה הוא יכול להתקשר אליו ולזהות את האבידה.
כאשר כריסטין חזרה הביתה באותו ערב היא הייתה המומה לגלות שמשכורתה החודשית נעלמה. שבוע לאחר מכן כשסיפרה לחברתה ז׳וזפין על האבידה, אמרה לה ז׳וזפין שאורח שביקר באסיפה מצא משהו. כריסטין התקשרה לבלז ומסרה לו פרטים מדויקים על האבידה. היא הייתה מאושרת כשהוא החזיר לה את הכסף. מה לגבי בלז? הכסף נשאר אצלו במשך שבוע, אך הוא אמר: ”שמחתי הרבה יותר להחזיר את הכסף מאשר לשמור אותו לעצמי”.
מדוע הם עושים כל מאמץ לנהוג תמיד ביושר
ויקטורין, ויקטוּאַר ובלז מתגוררים במקומות שונים ואינם מכירים זה את זה. אך יש להם מכנה משותף. הם עדי־יהוה, ולכן הם נשמעים לכתוב במקרא בנוגע ליושר. הם מצפים להתגשמות הבטחת אלוהים לכונן עולם חדש: ”אנחנו מחכים, על־פי הבטחתו, לשמיים חדשים ולארץ חדשה אשר צדק ישכון בם”. כל מי שיחיו באותה עת יהיו צדיקים וישרים (פטרוס ב׳. ג׳:13).
ויקטורין יודעת שקלושים הסיכויים שמצבה הכלכלי ישתפר בצורה משמעותית לפני שאלוהים יביא לשינוי המיוחל. למרות זאת, היא עשירה מבחינה רוחנית, ואת זאת לא ניתן לקנות בכסף. ילדיה ישרים ומנומסים. כשהם מספרים לשכניהם מדי יום ראשון על טובו של אלוהים ומסבירים להם כיצד הוא ימלא אחר בקשותיהם של ”כל אשר יקראוהו באמת”, הדבר ממלא אותם שמחה (תהלים קמ״ה:7, 18, 20).
בסופו של דבר עזבה ויקטוּאַר את המפעל שבו עבדה. היא פתחה עסק משלה והחלה למכור בשוק גארי (סוג של גריסים העשויים מקסווה). יושרה משך לקוחות רבים. תוך זמן קצר עלה בידה להפחית את מספר השעות שבהן עבדה בשוק ולהקדיש זמן רב יותר על מנת לשוחח עם אחרים על התקווה לחיות בעולם שבו לא יהיו עוד מעשי רמייה. מאוחר יותר היא התחתנה, וכעת בעלה והיא מקדישים חלק ניכר מזמנם לפעילות הבישור.
כריסטין איבדה את כספה מחוץ לאולם המלכות של עדי־יהוה. בלז לא הכיר רבים מן הנוכחים באסיפה, אבל הוא ידע שהם אחיו ואחיותיו המשיחיים העושים כל מאמץ לנהוג תמיד ביושר.
כמה אנשים אתה מכיר המשתדלים בכל ליבם לנהוג תמיד ביושר? תאר לעצמך לרגע שאתה נמצא בחברתם של 50, 100 או 200 אנשים כאלה. עדי־יהוה נהנים מהתרועעות כזו באולמי המלכות שלהם. אתה מוזמן לבוא לשם ולהכירם.
[קטע מוגדל בעמוד 12]
”הילדים שלי ישרים, והדבר מסב לי שמחה רבה יותר מאשר נכסים חומריים רבים” (ויקטורין)
[תיבה בעמוד 14]
האם הכתוב במשלי ו׳:30 מצדיק גניבה?
במשלי ו׳:30 כתוב: ”לא יבוּזוּ לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”. האם פסוק זה מצדיק גניבה? כלל וכלל לא. על־פי ההקשר ניתן לראות שאלוהים רואה בגנב אחראי למעשיו. הפסוק הבא מציין: ”ונמצא, ישלם שבעתיים; את כל הון ביתו ייתן” (משלי ו׳:31). אף־על־פי שמעשיו של אדם הגונב מתוך רעב אולי אינם נתפסים בעיני אנשים באותה חומרה כמעשיו של אדם הגונב מתוך חמדנות או מתוך כוונה לפגוע בקורבנו, הוא עדיין מחויב ’לשלם’ על כך. אל לאדם החפץ לשאת חן בעיני אלוהים לגנוב ואין זה משנה מה הן נסיבותיו.