חיים מלאים בלקחים מהמורה האדיר שלנו

דוגמתם של הוריי

בסוף שנות ה־50,‏ הוריי היגרו מאיטליה לקינדרסליי בססקצ׳וון,‏ קנדה.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ הם הכירו את האמת והיא הפכה לדבר הכי חשוב בחיינו.‏ אני זוכר שכשהייתי ילד בילינו ימים ארוכים בשירות כמשפחה,‏ אז לפעמים אני צוחק ואומר שהייתי ”‏חלוץ עוזר”‏ כבר בגיל שמונה!‏

הוריי היו עניים,‏ אך הם הציבו לנו דוגמה טובה והקריבו למען יהוה.‏ למשל,‏ ב־1963 הם מכרו הרבה ממה שהיה להם כדי שיהיה לנו מספיק כסף לנכוח בכינוס הבינלאומי בפסדינה,‏ קליפורניה,‏ ארה״ב.‏ בשנת 1972 עברנו לטרייל שבקולומביה הבריטית,‏ קנדה,‏ אשר שכנה כ־000,‏1 קילומטרים מביתנו הקודם.‏ עשינו זאת כדי לתמוך בשטח דוברי איטלקית.‏ אבי עבד בתור שרת,‏ ויותר מפעם אחת הוא סירב לקבל קידום כדי להתמקד בפעילויות רוחניות.‏

אני אסיר תודה על הדוגמה שהוריי הציבו לי,‏ לשתי אחיותיי ולאחי.‏ דוגמתם הייתה הבסיס להכשרה שקיבלתי בשירות יהוה.‏ הם לימדו אותי דבר שלא שכחתי לאורך כל חיי:‏ אם אחפש תחילה את המלכות,‏ יהוה תמיד ידאג לי (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏

טעימה ראשונה מהשירות המורחב

בשנת 1980 התחתנתי עם דבי,‏ אחות מקסימה שהיו לה מטרות רוחניות.‏ רצינו להתחיל לשרת בשירות המורחב,‏ לכן דבי לקחה חלוציות שלושה חודשים לאחר שהתחתנו.‏ כעבור שנה,‏ עברנו לקהילה קטנה שהיה בה צורך והצטרפתי אליה לחלוציות.‏

עם הזמן התחלנו לחוש מיואשים ורצינו לעבור משם.‏ אבל לפני שעשינו זאת,‏ דיברנו עם משגיח הנפה.‏ הוא אמר לנו בצורה אוהבת אבל גם ישירה:‏ ”‏אתם חלק מהבעיה.‏ אתם מתמקדים בצדדים השליליים.‏ במקום זאת,‏ אם תחפשו את הדברים החיוביים,‏ תמצאו אותם”‏.‏ זה היה בדיוק מה שהיינו צריכים לשמוע (‏תהל׳ קמ״א:‏5‏)‏.‏ מייד יישמנו את העצה שלו ועד מהרה הבנו שלמעשה היו לנו הרבה דברים טובים להתמקד בהם.‏ כמה אנשים בקהילה שלנו רצו לעשות יותר למען יהוה,‏ כולל הצעירים וכאלה שהיו נשואים ללא־מאמינים.‏ זה היה לקח עוצמתי עבורנו.‏ למדנו לחפש את הטוב ולחכות שיהוה יתקן את המצב שאולי נראה מאתגר מנקודת מבטנו (‏מיכה ז׳:‏7‏)‏.‏ זכינו לחוות שוב שמחה והמצב החל להשתפר.‏

המורים בבית הספר לחלוצים הראשון שנכחנו בו שירתו לאורך השנים במדינות אחרות.‏ הם הראו לנו תמונות ודיברו על הקשיים שהתמודדו איתם והברכות שלהן זכו,‏ וזה הצית בנו את הרצון לשרת כשליחים.‏ לכן החלטנו שאנחנו רוצים להתנסות בסוג השירות הזה.‏

כדי להשיג את המטרה הזו,‏ בשנת 1984 עברנו לקוויבק,‏ שתושביה דוברי צרפתית,‏ והיא שכנה כ־000,‏4 קילומטרים מקולומביה הבריטית.‏ היינו צריכים להתרגל לתרבות חדשה לגמרי וללמוד שפה חדשה.‏ קושי נוסף שהתמודדנו איתו היה שלא היה לנו מספיק כסף.‏ במשך זמן מסוים,‏ היינו צריכים לאסוף שאריות תפוחי אדמה כדי להתקיים.‏ לשמחתנו היה בעל חווה אחד שברוב טובו אפשר לנו לעשות זאת.‏ דבי גילתה הרבה יצירתיות ולמדה להכין מגוון מאכלים מתפוחי אדמה!‏ למרות הקשיים,‏ התמקדנו בלהחזיק מעמד בשמחה וראינו איך יהוה דואג לנו (‏תהל׳ ס״ד:‏10‏)‏.‏

יום אחד קיבלנו שיחת טלפון מפתיעה.‏ הזמינו אותנו לשרת בבית־אל בקנדה.‏ לפני כן,‏ הגשנו בקשה ללמוד בבית ספר גלעד,‏ אז היו לנו רגשות מעורבים לגבי השירות בבית־אל,‏ אבל נענינו להזמנה.‏ כשהגענו שאלנו את אח קנת ליטל,‏ חבר בוועד הסניף,‏ מה לגבי הבקשה שלנו ללמוד בגלעד.‏ והוא ענה:‏ ”‏כשנגיע לגשר נעבור אותו”‏.‏

שבוע לאחר מכן הגענו לגשר,‏ כי הוזמנו ללמוד בגלעד.‏ לכן היינו צריכים לקבל החלטה.‏ אח ליטל אמר לנו:‏ ”‏לא משנה במה תבחרו,‏ יהיו ימים שאולי תחשבו:‏ ’‏הלוואי שהיינו בוחרים באופציה השנייה’‏.‏ אבל דרך אחת לא יותר טובה מהאחרת,‏ יהוה יכול לברך את שתיהן”‏.‏ נענינו להזמנה ללמוד בגלעד ולאורך השנים ראינו עד כמה היו נכונות המילים שאח ליטל אמר לנו.‏ הרבה פעמים ציטטנו את דבריו למי שהיו צריכים לבחור בין שתי משימות שונות.‏

החיים בתור שליחים

התרגשנו מאוד להיות מבין 24 התלמידים שלמדו בכיתה ה־83 של גלעד שהתקיימה בברוקלין,‏ ניו יורק,‏ באפריל 1987.‏ יוליסס גלאס וג׳ק רדפורד היו מבין המורים.‏ חמשת החודשים הללו עברו מאוד מהר,‏ וסיימנו את לימודינו ב־6 בספטמבר 1987.‏ נשלחנו לשרת בהאיטי יחד עם ג׳ון ומרי גודה.‏

בשנת 1962 גורשו מהאיטי השליחים האחרונים ששירתו שם,‏ ומאז לא נשלחו לשם בוגרי גלעד.‏ שלושה שבועות לאחר טקס הסיום,‏ מצאנו את עצמנו משרתים בהאיטי בקהילה קטנה שמנתה 35 מבשרים ושכנה בלב ההרים.‏ היינו צעירים וחסרי ניסיון וגרנו לבד בבית השליחים.‏ האנשים באזור היו מרוששים,‏ ורובם גם לא ידעו לקרוא.‏ בתחילת המינוי התמודדנו עם מהומות אזרחיות,‏ הפיכות,‏ הצתות,‏ הפגנות וסופות ציקלון.‏

למדנו רבות מכוח העמידה ומשמחת החיים שגילו האחים והאחיות בהאיטי.‏ לרבים מהם היו חיים קשים,‏ אבל הייתה להם אהבה עמוקה ליהוה ולשירות.‏ אחות מבוגרת אחת שלא ידעה לקרוא זכרה בעל־פה בערך 150 פסוקים.‏ המצבים שנתקלנו בהם מדי יום חיזקו את נחישותנו להמשיך להכריז את בשורת המלכות מפני שהיא הפתרון היחיד לבעיות האנושות.‏ זה כל כך מחמם את ליבנו לראות איך תלמידי המקרא הראשונים שלנו הפכו עם השנים לחלוצים רגילים,‏ חלוצים מיוחדים וזקני קהילה.‏

כששירתנו בהאיטי פגשתי את טרבור,‏ שהיה מיסיונר מורמוני צעיר.‏ הייתה לנו הזדמנות לדבר על המקרא מספר פעמים.‏ כמה שנים מאוחר יותר קיבלתי ממנו מכתב שלא ציפיתי לו,‏ והיה כתוב שם:‏ ”‏אני עומד להיטבל בכינוס הקרוב.‏ אני רוצה לחזור להאיטי ולשרת בתור חלוץ מיוחד באותו אזור ששירתי כמיסיונר מורמוני”‏.‏ וזה בדיוק מה שהוא ואשתו עשו במשך שנים רבות.‏

אירופה ואז אפריקה

נשלחנו לשרת בחלק באירופה שבו הוסרו לאט לאט ההגבלות על פעילות הבישור.‏ ב־1992 הגענו לליובליאנה,‏ סלובניה,‏ ליד האזור שבו הוריי גדלו לפני שעברו לאיטליה.‏ אך באזורים של יוגוסלביה לשעבר עדיין התחוללה מלחמה.‏ הסניף בווינה,‏ אוסטריה,‏ וגם המשרדים בזאגרב,‏ קרואטיה ובבלגרד,‏ סרביה,‏ השגיחו על הפעילות באזור הזה.‏ ובהמשך לכל רפובליקה עצמאית היה בית־אל משלה.‏

שוב היינו צריכים ללמוד שפה חדשה ולהתרגל לתרבות חדשה.‏ המקומיים נהגו לומר ביטוי שמשמעותו:‏ ”‏השפה קשה”‏.‏ עד כמה זה היה נכון!‏ הערכנו מאוד את נאמנותם של האחים והאחיות שתמיד היו מוכנים לקבל את השינויים הארגוניים,‏ ושמנו לב איך יהוה בירך אותם.‏ ראינו פעם נוספת איך יהוה מתקן באהבה ובזמן הנכון את הדרוש תיקון.‏ למדנו הרבה דברים חדשים כשהיינו בסלובניה,‏ ורבים מהלקחים שלמדנו עוד לפני שהגענו לשם עזרו לנו להחזיק מעמד לנוכח האתגרים שחווינו.‏

אבל ציפו לנו עוד שינויים.‏ בשנת 2000 נשלחנו לחוף השנהב במערב אפריקה.‏ ואז בנובמבר 2002,‏ עקב מלחמת אזרחים פונינו לסיירה לאון,‏ שם בדיוק הסתיימה מלחמת האזרחים שארכה 11 שנה.‏ זה לא היה קל לעזוב את חוף השנהב באופן כל כך פתאומי,‏ אך הלקחים שלמדנו עזרו לנו לשמור על שמחתנו.‏

התמקדנו בשטח הפורה ובאהבתם של אחינו ואחיותינו שהחזיקו מעמד לאורך שנים של מלחמה.‏ לא היה להם הרבה מבחינה חומרית,‏ ובכל זאת הם רצו לחלוק את מה שהיה להם.‏ אחות אחת הציעה לדבי בגדים.‏ כשדבי היססה לקבל אותם,‏ האחות התעקשה ואמרה:‏ ”‏במהלך המלחמה אחים ממדינות אחרות תמכו בנו.‏ עכשיו תורנו לעזור”‏.‏ הצבנו לעצמנו מטרה לחקות את דוגמתם.‏

בסופו של דבר חזרנו לחוף השנהב,‏ אך המתיחות שהייתה באזור פרצה שוב.‏ לכן בנובמבר 2004 פונינו במסוק ולכל אחד מאיתנו היה תיק ששקל 10 קילו.‏ בלילה ישנו על הרצפה בבסיס צבאי צרפתי.‏ למוחרת,‏ הוטסנו לשוויץ.‏ כשהגענו לסניף בערך בחצות פגשנו את חברי ועד הסניף,‏ המורים בבית הספר להכשרת משרתים ונשותיהם.‏ הם קיבלו אותנו בחום ונתנו לנו חיבוקים,‏ ארוחה חמה והרבה שוקולד שוויצרי.‏ זה נגע מאוד לליבנו.‏

נשלחנו באופן זמני לגאנה ואז בחזרה לחוף השנהב לאחר שמלחמת האזרחים שם נרגעה.‏ האדיבות של האחים עזרה לנו במהלך התקופה הלחוצה הזו כשעברנו ממקום למקום.‏ דבי ואני הסכמנו שלמרות שאהבת אחים מאפיינת את ארגון יהוה,‏ לעולם לא נתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו.‏ למעשה,‏ אפילו הזמנים הסוערים האלה הפכו להיות חלק מההכשרה יקרת הערך שקיבלנו.‏

אל המזרח התיכון

ב־2006 קיבלנו מכתב מהמשרדים הראשיים בו הודיעו לנו שנשלחנו למשימה חדשה במזרח התיכון.‏ ושוב ציפו לנו הרפתקאות,‏ קשיים,‏ שפות ותרבויות חדשות.‏ היה לנו הרבה מה ללמוד באזור הזה שטעון מבחינה פוליטית ודתית.‏ אהבנו את מגוון השפות בקהילות,‏ וראינו את האחדות הנובעת כתוצאה מציות להנחיות תיאוקרטיות.‏ הערכנו את האחים משום שרבים מהם החזיקו מעמד באומץ מול התנגדות מצד קרובי משפחה,‏ חברים לכיתה,‏ עמיתים לעבודה ושכנים.‏

בשנת 2012 נכחנו בכינוס המיוחד שהתקיים בתל אביב,‏ ישראל.‏ הכינוס הזה היה מאורע בלתי נשכח כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז חג השבועות שנת 33 לספירה שבה התכנסו יחד כל כך הרבה משרתי יהוה באזור הזה!‏

במהלך אותן שנים,‏ נשלחנו לבקר במדינה שבה פעילותנו מוגבלת.‏ הבאנו איתנו ספרות,‏ השתתפנו בשירות השדה ונכחנו בכינוסים נפתיים קטנים.‏ בכל מקום היו כוחות צבאיים חמושים ומעברי גבול,‏ אבל פעלנו בזהירות ובתבונה והעובדה שהיינו לצד אחינו העניקה לנו תחושת ביטחון.‏

חזרה לאפריקה

בשנת 2013 קיבלנו משימה שונה לחלוטין — לשרת בסניף בקינשסה,‏ קונגו.‏ זוהי מדינה עצומה בגודלה המלאה בטבע יפהפה,‏ אך גם מוכת עוני קיצוני ומלחמות.‏ בהתחלה אמרנו לעצמנו:‏ ”‏אנחנו מכירים את אפריקה,‏ אז אנחנו מוכנים”‏.‏ אבל היה לנו הרבה מה ללמוד,‏ במיוחד בנוגע לכל מה שקשור להתניידות באזורים בהם יש רמה נמוכה של תשתיות וכבישים.‏ אך מצאנו דברים חיוביים רבים שיכולנו להתמקד בהם.‏ למשל,‏ כוח העמידה והשמחה של האחים על אף המצב הכלכלי,‏ אהבתם לשירות והמאמצים שלהם לנכוח באסיפות ובכינוסים.‏ ראינו במו עינינו כיצד הפעילות למען המלכות תופסת תאוצה אך ורק בזכות תמיכתו וברכתו של יהוה.‏ השנים שבהן שירתנו בשירות המורחב בקונגו הותירו בנו רושם עמוק והרחיבו את המשפחה הרוחנית שלנו.‏

בסוף שנת 2017 קיבלנו משימה חדשה — דרום אפריקה.‏ זה הסניף הגדול ביותר שאי פעם שירתנו בו,‏ וגם המשימות שקיבלנו בבית־אל היו חדשות לנו.‏ שוב היו דברים רבים שהיינו צריכים ללמוד,‏ אך הלקחים שלמדנו בעבר הועילו לנו.‏ אנחנו כל כך אוהבים את האחים והאחיות שמחזיקים מעמד כבר עשרות שנים.‏ וזה מדהים לראות כיצד משפחת בית־אל עובדת יחד באחדות על אף הבדלי גזע ותרבות.‏ אין ספק שיש בינינו יחסי שלום בזכות ברכתו של יהוה ומאמצינו ללבוש את האישיות החדשה וליישם את עקרונות המקרא.‏

לאורך השנים דבי ואני זכינו לקבל משימות מרגשות,‏ הכרנו תרבויות שונות ולמדנו שפות חדשות.‏ זה אומנם לא תמיד היה קל,‏ אבל ללא ספק חשנו את חסדו של יהוה דרך ארגונו ואגודת האחים (‏תהל׳ קמ״ד:‏2‏)‏.‏ אנו בטוחים שההכשרה שקיבלנו בשירות המורחב עזרה לנו להיות משרתי יהוה טובים יותר.‏

אני מוקיר את החינוך שהוריי העניקו לי,‏ התמיכה של אשתי היקרה דבי והדוגמאות הנפלאות של אחיי ואחיותיי הרוחניים ברחבי העולם.‏ וכשאנו מביטים אל העתיד אנחנו נחושים להמשיך ללמוד מהמורה האדיר שלנו.‏