בעלי המסורה העתיקו את כתבי־הקודש בקפדנות
נושא השער | סיפור הישרדותו של המקרא
המקרא שרד חרף ניסיונות לשנות את המסר שלו
האיום: איומים חיצוניים כגון ריקבון והתנגדות לא הצליחו להשמיד את המקרא. אך מספר מעתיקים ומתרגמים ניסו לשנות את המסר המקראי. לעיתים הם ניסו להתאים את המקרא לעיקרי אמונתם במקום להתאים את עיקרי אמונתם למקרא. תן דעתך לכמה דוגמאות:
מקום עבודת האלוהים: בין המאה הרביעית למאה השנייה לפה״ס הוסיפו כותבי החומש השומרוני אחרי שמות כ׳:17 את המילים ”בהר גריזים. ובנית שם מזבח”. בעשותם כן, קיוו השומרונים להשתמש בכתבי־הקודש כתימוכין למקדש שבנו בהר גריזים.
תורת השילוש: פחות מ־300 שנה לאחר שנשלמה כתיבת המקרא, כותב שדגל בתורת השילוש הוסיף לפסוק ביוחנן א׳. ה׳:7 את המילים: ”בשמיים האב, הדבר ורוח הקודש, ושלושתם אחד המה”. הצהרה זו לא הופיעה בטקסט המקורי. ”מהמאה השישית ואילך”, מציין חוקר המקרא ברוס מצגר, מילים אלה ”החלו להופיע בתדירות גבוהה יותר בכתבי יד של התרגום הלטיני העתיק ושל הוולגטה [הלטינית]”.
שם אלוהים: בהישענם על אמונה יהודית תפלה החליטו מתרגמי מקרא רבים להסיר את שם אלוהים מכתבי־הקודש. הם החליפו את שמו בתארים כגון ”אלוהים” או ”אדון”, מושגים שמתארים במקרא לא רק את הבורא אלא גם אנשים, צלמי אלילי כזב ואפילו את השטן (תהלים פ״ב:6; קורינתים א׳. ח׳:5, 6; קורינתים ב׳. ד׳:4).a
כיצד שרד המקרא: ראשית, אף שמספר מעתיקי מקרא התרשלו במלאכתם או אף נהגו במרמה, רבים אחרים היו מיומנים ודקדקניים עד מאוד. בין המאה השישית למאה העשירית לספירה העתיקו בעלי המסורה את התנ״ך וכך התקבל נוסח המסורה. לפי מספר מקורות, הם ספרו את המילים ואת האותיות על מנת לוודא שלא הסתננו טעויות. כשחשדו שיש טעויות בנוסח האב שבו השתמשו, הם ציינו אותן בשוליים. בעלי המסורה סירבו לשנות את הטקסט המקראי. פרופסור משה גושן־גוטשטיין כתב ש”עבורם פגיעה מכוּונת” בטקסט המקראי ”נחשבה לפשע החמור מכול”.
שנית, שפע כתבי היד המצויים כיום מסייעים למעשה לחוקרי המקרא לאתר טעויות. למשל, במשך מאות שנים לימדו מנהיגי דת שהנוסחים הלטיניים שלהם מהווים טקסט מקראי מהימן. אך הם זייפו את הכתוב ביוחנן א׳. ה׳:7, כפי שהוזכר קודם לכן במאמר. הזיוף אף הסתנן לדפיו של תרגום רב־השפעה — תרגום המלך ג׳יימס באנגלית. אך כשנתגלו כתבי יד נוספים, מה הם חשפו? ברוס מצגר כתב: ”הקטע [ביוחנן א׳. ה׳:7] נעדר מכתבי היד של כל הנוסחים העתיקים (הסורי, הקופטי, הארמני, החבשי, הערבי, הסלאבי), למעט הלטיני”. בעקבות זאת במהדורות המתוקנות של תרגום המלך ג׳יימס ושל ספרי מקרא אחרים הסירו את הקטע המזויף.
צ׳סטר ביטי P46, פפירוס של כתב יד מקראי המתוארך ל־200 לספירה בערך
האם כתבי יד קדומים יותר מוכיחים שהמסר המקראי נשתמר? כשנתגלו מגילות ים המלח בשנת 1947, יכלו החוקרים סוף סוף להשוות את נוסח המסורה בעברית לטקסט שהופיע במגילות המקראיות שנכתבו יותר מאלף שנה קודם לכן. חבר בצוות עורכי מגילות ים המלח הגיע למסקנה שאפילו מגילה אחת ”מהווה הוכחה חותכת לכך שהעתקת הטקסט התנ”כי במרוצת תקופה של יותר מאלף שנים בידי סופרים יהודים נעשתה בנאמנות מרובה ובקפדנות עילאית”.
ספריית צ׳סטר ביטי בדבלין, אירלנד, מציגה אוסף פפירוסים המכיל קטעים של כמעט כל ספר בכתבי־הקודש היווניים, כולל כתבי יד המתוארכים למאה השנייה לספירה — כ־100 שנה בלבד לאחר השלמת כתיבת המקרא. ”הפפירוסים אומנם מספקים שפע של מידע חדש על פרטים טקסטואליים”, מציין מילון המקרא בהוצאת אנקור, ”אך הם גם ממחישים בצורה יוצאת מן הכלל את אמינות העברת הטקסט המקראי לאורך ההיסטוריה”.
”ניתן לומר בביטחון מלא שאין יצירה אחרת מימי קדם שנמסרה אלינו בדייקנות כה מרבית”
התוצאה: גילם הקדום ומספרם הרב של כתבי היד המקראיים תורמים למעשה לטקסט המקראי ולא פוגמים בו. ”אין עוד ספר עתיק בעל עדויות קדומות וכה רבות התומכות בכתוב בו”, כתב סר פרדריק קניון לגבי כתבי־הקודש היווניים, ”ואף חוקר אובייקטיבי לא יכחיש שהטקסט שהגיע לידנו מהימן רובו ככולו”. כמו כן, בהתייחסו לתנ״ך ציין החוקר ויליאם הנרי גרין: ”ניתן לומר בביטחון מלא שאין יצירה אחרת מימי קדם שנמסרה אלינו בדייקנות כה מרבית”.
a למידע נוסף צפה בסרטון האם לאלוהים יש שם?, הזמין באתר www.jw.org/he