הפקת הנאה משנות הזיקנה
כל אדם בריא ברוחו מעוניין להפיק עונג מן החיים. ואין זה שונה אם הנך קשיש. אף שאתה אולי מוגבל יותר מבחינה גופנית, אתה רוצה בוודאי למצות את החיים גם בגיל זה.
אנשים שהתכוננו טוב יותר ליציאה לגימלאות, אומרים, שגם אם הם מרגישים בחסרונה של עבודתם מבחינות מסוימות, הרי שהם נהנים עתה מן הקצב הפחות קדחתני של החיים. יש בידם לעסוק בדברים שהשתוקקו להם מוקדם יותר בחיים, אך נאלצו לדחותם מפאת חוסר זמן.
רבים מעריכים שיש להם עתה פנאי ליהנות מפלאי הבריאה. הם נהנים לעסוק בגננות, לערוך מסעות, להתבונן ביפי העצים, הצמחים, הפרחים ובעלי–החיים. הם מוצאים פורקן נפשי וגופני בטיולים ברגל, אם בגפם ואם בחברת אחרים.
יש המפיקים, כמו־כן, תענוג רב מן הפנאי לעסוק בקריאה. ואם הם סובלים מראייה לקויה, הם אוהבים להאזין להקלטות, לתכניות רדיו, או מבקשים מאחרים לקרוא באזניהם. בנוסף לכך, הם מקבלים נחת־רוח משיחות מעניינות עם אנשים בני כל הגילים.
ההיסטוריון לספרות, מלקולם קאוליי, שעבר את השנה השמונים לחייו, התייחס לפעולה מהנה נוספת:
”ניתן למנות תענוגות אחרים, כולל אחדים שצעירים אינם מסוגלים להעריך. אחד מהם הוא, פשוט לשבת ללא־ניע, כנחש על אבן שספגה מחום השמש, כשתחושת בטלה נעימה מתפשטת בכל אבריך, הרגשה שרק לעתים נדירות טעמת ממנה בשנותיך המוקדמות.
”רגעים כאלה נוסכים על הקשיש שלווה מוחלטת.”
להתמיד בפעילות
אך, אין להמעיט גם בערכה של הפעילות. עובדה ידועה היא, שפעילות גופנית ושכלית חשובה לבריאות הגוף והנפש. כל מי שבריאותו מאפשרת לו להיות פעיל יותר,אך הוא יושב באפס מעשה, תשתלט עליו לבסוף הרגשת דיכאון. מה גם שבריאותו הגופנית עלולה להתדרדר.
בהקשר לכך ציין ד״ר רוברט בטלר, מנהל המכון הלאומי לבעיות זיקנה באמריקה:
”פעילות גופנית מועילה,מכל סוג שהוא, המעניקה לאדם תחושת הגשמה ושהוא מבצע משהו מועיל, יכולה להוסיף משמעות לגיל הפרישה.
”תאר לעצמך שסגרת את העסק, פשוטו כמשמעו, ואינך עושה דבר שיעניק לך תכלית או מגמה בחיים. מצב כזה יהיה הרסני לקשיש.”
ישישה באמצע שנות השבעים לחייה, העירה, שאין היא מסוגלת להבין מדוע אדם בגילה, הנהנה מבריאות וכושר גופני דומים לשלה, לא יוכל לנהל חיים מעניינים. המפתח לגביה היה, למלא את זמנה בקשת רחבה של פעולות. על קשישים שאינם מוצאים הנאה בחייהם, אמרה: ”יתכן שפשוט אין להם מספיק עיסוקים מגוונים. ... אני, למשל, מבלה את זמני יוצא־מן־הכלל.” ברם, היא הודתה בכך שכאשר זיקנתה תתחיל להגביל את זריזותה, תיאלץ כמובן לצמצם את פעולותיה. אך לא עד אז.
הצורך בחברה
אפשר שאתה נהנה מתחביבים ומעיסוקים חדשים, או מן העובדה שיש לך עתה יותר פנאי להיות לבדך. אך, אין תחליף לחברתם של אנשים. יש לאזן את ההתבודדות על־ידי יצירת מגעים עם הזולת.
האדם, מטבע ברייתו, זקוק להיות בחברותא עם אחרים. איש איננו יכול להיות מאושר, אם הוא סגור ומסוגר בביתו, ויהא עשיר ככל שיהא. אדם המתרחק מן החברה ומתבודד עקב זיקנתו, בשעה שהוא יכול לנהוג אחרת, עלול לפגוע על־ידי כך בבריאותו הנפשית והשכלית, ואף לקרב את מותו. במשלי נאמר: ”לתאווה יבקש נפרד, בכל תושייה יתגלע,” כלומר, מי שפורש מחברת אנשים מבקש רק את תאוותו האנוכית, והוא מתנגד בכך לכל חכמה מועילה. (משלי י״ח:1) דוגמה קלאסית לכך מהווה המיליארדר הווארד היוז, לעת זיקנתו.
קשיש אחד יעץ: ”אל תרשה לבדידות להטרידך. צא פשוט החוצה.” הוא ביקש לומר, שעל האדם ליטול את היוזמה לידיו ולבוא בחברת אנשים. בדומה לכך, יעצה ד״ר קונסטנס פרייס מניו־יורק: ”מגע. מגע עם אנשים. זה הדבר החשוב ביותר [במיוחד] לקשישים החיים בגפם. אני אומרת לחולים שלי לצאת מדי יום ביומו ולדבר עם מישהו – אפילו אם זו רק הקופאית בסופרמרקט.”
באופן דומה המליץ ד״ר בטלר, הנזכר לעיל, על פעולות המביאות את האדם במגע עם הזולת. הוא אמר ביחס לקשישים:
”אפשר לעודדם לעסוק בפעולות שיש בהן משום הגשת עזרה לאחרים. ניתן, כמו־כן, להמליץ להם להצטרף לחוגים חברתיים, להיות פעילים מבחינה גופנית ולטפח קשרי ידידות ולקיימם.
”אנשים זקוקים לשמור על כושר גופני ונפשי, כלומר, להפעיל בהתמדה את שכלם, ולשמור על התאמה חברתית – לקיים קשרים חברתיים עם זולתם.”
שמירה על יחסים טובים
המפתח ליצירת יחסים טובים, ולשמירה עליהם, הוא לנקוט גישה בריאה וחיובית כלפי אחרים. מה שעלול לפגוע ביחסים הוא, באשר אין האדם משתדל להיות נוח לבריות. למשל, יש קשישים שאינם מעוניינים להאזין לדעותיהם של אחרים, אלא להשמיע רק את דעתם הם.
אין פירוש הדבר, שעליך להסכים תמיד עם כל מה שאומר בן־שיחך. אולם, נושאים רבים אינם, בעצם, עניין של ’חיים או מוות’. יש מקום להשקפות שונות. אל תעמוד בעקשנות על דעתך בעניינים של־מה־בכך.
כאשר לישיש יש מזג נוח, והוא נכון תמיד להקשיב, יגלו אנשים נכונות רבה יותר לשוחח עימו. כשם שאמר ישיש אחד: ”נוכחתי שצעירים נהנים יותר לשהות במחיצתי, כשאינני מתנהג כאילו אני יודע־כל ולא נפגע כשהם חולקים על דעתי. אדרבה! אני שואל תמיד מה דעתם, ומשבח אותם כשהם מביעים רעיונות מעניינים ומועילים. בעשותי כן, נוכחתי לעתים קרובות שהם גילו בי עניין גובר והולך, ושאלו שוב ושוב לדעתי, בהתעניינם גם בניסיון החיים האישי שלי.”
יתר על כן: קשישים מסוימים צריכים להיאבק בדחף להתלונן בהימצאם בחברת הזולת. הגם שיתכן שיש לך יותר על מה לרגון עתה, בגלל בעיות הזיקנה, עלולה נטייתך להתלונן להרחיק ממך את זולתך. מאידך גיסא, ”דבש אמרי־נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם.” (משלי ט״ז:24) ביחסי אנוש נכונה האימרה, ’את אשר תזרע, תקצור,’ האין זאת? (גלטיים ו׳:7, 8) אם נתנהג בצורה עויינת, כשאנו רוגנים תמיד ושרויים במצב־רוח עגום, קרוב לוודאי שאחרים יימנעו מחברתנו.
עובדות שאין לחלוק עליהן
טוב לנסות להפוך את החיים למעניינים וכדאיים יותר. ודאי שעליך לעשות כן. ואחרים יכולים להיות לך לעזר בכך. אך, אין להתעלם מן העובדה הברורה: לא משנה עד כמה מעניינות ופוריות יהיו שנות הזיקנה, הרי שבמוקדם או במאוחר תכבה שלהבת החיים. בעולם הזה, המוות הוא נחלת הכלל.
עד כמה שננסה לנסח זאת בעדינות, אפשר להשוות את קיום האדם כיום לגזר־דין מוות. ביום בו יוצאים אנו לאוויר העולם, אנו ”נדונים” לזיקנה ולמוות. הם באים עלינו ללא־רחם. מה עצוב שהחיים כה קצרים ושבעי־רוגז, בשעה שניתן להפיק מהם הנאה כה רבה, כאשר יש לאדם בריאות תקינה, ביטחון וסביבה נעימה! – איוב י״ד:1.
מה שנחוץ באמת הוא מה שהיה ממלא את מבוקשו של פונס דה־לאון, שחיפש את ”מעיין הנעורים”. אנו זקוקים ל”פתרון” שישלב את מרץ הנעורים עם תבונת הזקנים.
עובדה משמעותית אחרת היא: שאפילו אם היינו משיגים זאת, לא היה בכך משום אושר אמיתי בעולם של עוני, אינפלציה, פשע, שכנים גורמי־צרות, מלחמות נוראות וחוסר ביטחון על כל צורותיו. מה שדרוש באמת הוא, אותו מיזוג נפלא של מרץ הנעורים עם תבונת הזקנים,בעולם שישררו בו שלום וביטחון מוחלטים, עם אנשים אדיבים סביבנו.
לא חלום גרידא
האין תקווה זו בגדר חלום? כלל וכלל לא! נהפוך הוא, היא תהיה בקרוב למציאות! אך, כיצד יתכן הדבר, כשיש כל הסימנים לכך שבעיות החיים הולכות ומחמירות?
עצם העובדה שהמצב כיום הולך ומחריף, מהווה עדות ברורה לכך שאנו חיים בדור שיראה, לפי נבואות המקרא, את קץ הסדר הקיים. האסונות שפקדו את הדור הנוכחי, מאז מלחמת־העולם הראשונה, מהווים ראיה גלויה־לעין, שסדר־הדברים הזה המלא וגדוש בבעיות, נכנס ל’עת הקץ’ שלו. – דניאל י״א:40; י״ב:4; מתי כ״ד:3–12.
ומה הלאה? המקרא מנבא כי ”רשעים מארץ ייכרתו ובוגדים יסחו ממנה.” (משלי ב׳:21, 22) לאחר שיבוא ”יום יהוה הגדול והנורא”, שיטהר את כדור־הארץ מכל תחלואיו, ייווסד עולם חדש של צדק וביטחון. (יואל ג׳:4; ישעיהו ס״ה:17) בין שאר הברכות שהבטיח אלהים להעניק לאנושות, נמנית זו: ”בילע המוות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים.” (ישעיהו כ״ה:8) לפנינו, איפוא, תקווה נאדרת ומעודדת ביותר!
בעולם החדש רב־הצדק, שוב לא יורגש בתוצאות הלא־נעימות של הזיקנה. תחת זאת, הקשישים ’ישובו לימי עלומיהם’. (איוב ל״ג:25) אפילו המתים יוקמו לתחייה, עם ההזדמנות לחיות לנצח בסדר העולמי החדש שיכונן אלהים. (דניאל י״ב:2; הושע י״ג:14) כיון שכך, אל לקשישים בני־זמננו לאבד תקווה. הם יכולים למלא את לבם בתוחלת הנפלאה של שיחרור מכבלי הזיקנה והמוות.
לאור הנאמר לעיל, הקשישים בקרב עדי־יהוה שומרים על כושרם על־ידי ביקוריהם מבית לבית, כדי לבוא במגע עם אנשים ולשמוע את השקפותיהם על החיים, וכדי לשתף אותם במה שמנבא המקרא לעתיד הקרוב. כך מפיקים הם הנאה ותועלת משנות חייהם המאוחרות.