למה התכוון האיש החכם?
מצבו האומלל של הכסיל
שלמה המלך עמד על ההבדל שבין דברי החכם לבין מה שמוציא הכסיל משפתיו, באמרו: ”דברי פי חכם חן, ושפתות כסיל תבלענו.” (קהלת י׳:12) פי החכם מפיק מלים נעימות ומועילות לשומע. (השווה אפסיים ד׳:29.) דבריו עשויים למצוא יותר חן בעיני מאזיניו ולזכות לתגובה חיובית. אך, מילותיו של השוטה עלולות להביא עליו חרפה, ו’לבלע’ אותו, כלומר, לגרום לו נזק.
ה”כסיל” מוציא מפיו דברי איוולת, מתחילתם ועד סופם, משום שכבר מהתחלה הוא יוצא מנקודת הנחה מוטעית, ולבסוף מגיע לידי מסקנות כוזבות. שלמה מתאר זאת בזו הלשון: ”תחילת דברי פיהו סיכלות, ואחרית פיהו הוללות רעה. והסכל ירבה דברים. לא יידע האדם מה שיהיה, ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו?” (קהלת י׳:13, 14) אך, הכסיל סבור שביכולתו לדעת זאת.
אדם כזה מקשה על עצמו את החיים גם בתחומים אחרים. שלמה ממשיך ואומר: ”עמל הכסילים תייגענו, אשר לא ידע ללכת אל עיר.” (קהלת י׳:15) אנשים שאין להם כושר אבחנה, עלולים לעמול ולהתייגע לאין־סוף, בלא לבצע לבסוף משהו ראוי לשמו. הם מתעלמים בעקשנות ממה שאומר השכל הישר. אין הם מבחינים אפילו בדברים ברורים, כמו, למשל, בדרך הסלולה המובילה אל עיר, שכה קל לזהותה.
כאשר כסילים אוחזים ברסן השלטון
המצב גרוע דייו כשהאזרח הפשוט מתנהג בסיכלות. אך, כאשר שליטים נוהגים בחוסר־טעם וללא היגיון, יביא הדבר להרס הממשלה ויפגע בנתינים. ”אי לך ארץ,” שואל שלמה, ”שמלכך נער ושרייך בבוקר יאכלו?” (קהלת י׳:16) אכן, אוי לה לאותה ארץ אשר שליטה נוהג כנער חסר־ניסיון, ושריה ויועציה אינם דואגים לצרכי המדינה. אם הם מבלים את שעות הבוקר באכילה, במקום למלא את תפקידיהם כראוי, תתפורר הממלכה.
בהציגו את הניגוד שבין הנאמר לעיל לבין מדינה המנוהלת כהלכה, מוסיף שלמה: ”אשריך ארץ שמלכך בן־חורים [בן אצילים, שגם הוא חכם ואציל] ושרייך בעת יאכלו בגבורה [כדי לאזור כוח לקראת עבודתם], ולא בשתי [ולא לסיפוק תאוות השתייה].” שליטים נבונים תורמים, ללא ספק, לאושר האזרחים. – קהלת י׳:17.
האימריה הבאה של שלמה מדגימה, שכאשר מזניחים עבודות חיוניות, התוצאה היא הרס ובלייה. אנו קוראים: ”בעצלתיים יימך המקרה [בגלל עצלות תשפל ותיפול התקרה], ובשפלות ידיים ידלוף הבית.” (קהלת י׳:18) בית שאין מקפידים לשמור על מצבו התקין, סופו שיהיה רעוע. הגג ישקע וידלוף. בדומה לכך, יהא זה הרסני אם לא יטפלו כראוי בצרכי המדינה.
כאן מציג שלמה משל נוסף: ”לשחוק עושים לחם, ויין ישמח חיים, והכסף יענה את הכל.” סעודה, ששיחה מהנה בצידה, עשויה להיות משעשעת ביותר. אך, אין להשיג לחם בלא כסף, ואין שמחה רבה בשתיית יין, כאשר אין לאדם די מחייתו. בסדר–הדברים הזה, הכסף מהווה אמצעי להשגת כל הדברים החומריים, ולפיכך הוא ”יענה את הכל”. אפשר ששלמה התכוון לומר, שאדם חרוץ יוכל להשיג את הכסף הדרוש לקניית לחם ויין, ואף לחיות חיי רווחה. – קהלת י׳:19.
אחר־כך מייעץ שלמה : ”גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר.” (קהלת י׳:20) אפילו אם השליטים מזניחים את ענייני המדינה, לא יסכן החכם את עצמו שלא לצורך. אם אין בכוחו לתקן את המעוות, איזו טובה תצמח לו מכך שיתלונן על כך בחדרי חדרים? אדם עשוי לחשוב שאין שומעים אותו, אך כפי שכבר נאמר, ”אזניים לכותל”. לעתים מתגלים הדברים באופן הבלתי־צפוי ביותר. מדוע, איפוא, יסכן האדם את שלומו ואת בטחונו, במתחו ביקורת על אנשי השלטון? (השווה מתי י״ב:36, 37; רומיים י״ג:1; טיטוס ג׳:1, 2; פטרוס א׳. ב׳:13–17.) שלמה השיא, ללא ספק, עצות מעשיות!
נצל את ההזדמנות
לעתים יש לאדם שעת־כושר מצוינת לגמול טובה לרעהו, או להשיג משהו מועיל. אך, לנוכח תהפוכות החיים, יש לפעמים צורך במידת־מה של אמונה כדי לנצל לטובה מצבים מסוימים. אם נהסס לפעול במקרים אלה, עלולים אנו להחמיץ הזדמנות פז. כמו־כן, נמנע מעצמנו להיות מקור עידוד לזולת.
המלך שלמה החכם המליץ בנדון: ”שלח לחמך על־פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו. תן חלק לשבעה וגם לשמונה, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ.” (קהלת י״א:1, 2) מאז ומתמיד ראו במלים אלה עידוד להיות נדיבי־לב.
לעולם אין לדעת לידי מה יביאו גילויי הנדיבות. יתכן שבו בזמן נראה לאדם שהוא משלח משהו ”על־פני המים”, ללא סיכוי לזכות בגמול. אולם, נדיבותו עשויה לחבבו על הזולת, ואנשים יחזירו לו טובה כאשר הוא עצמו יהיה במצוקה. אין משמע הדבר, שעל נדיב־הלב לערוך חישובים כאלה ולסמוך על כך שיגמלו לו טובה תחת טובה. הוא ישמח תמיד לתת לזולת, בהיותו סמוך ובטוח שלעולם לא יידע מחסור. הוא לא יגביל, איפוא, את נדיבותו למספר אנשים מצומצם, רק לשניים או לשלושה, אלא יהיה נדיב בכל לבו וייתן ”לשבעה וגם לשמונה”. אנשים זהירים מדי עלולים לחשוב שאין זה נבון לעשות כן, מחשש שייהפכו לנזקקים במקרה אסון. אך, מי שנדיב יזכה על אחת כמה וכמה בעזרה, אם ייפול במצוקה. רעיון דומה הביע המשיח, באמרו: ”תנו ויינתן לכם: מידה יפה, דחוסה, גדושה ושופעת יתנו בחיקכם, כי במידה שאתם מודדים יימדד לכם.” – לוקס ו׳:38.
ניתן להשוות את פעלי הנדיבות גם לשתילת אורז בשדה מוצף במים. ’ברבות הימים’ יצמחו השתילים ויניבו יבול בשפע.
שלמה נעזר בחוקי הטבע הקבועים, כדי ללמדנו שחוסר החלטיות בענייני החיים איננו למועיל. הוא מציין: ”אם יימלאו העבים גשם, על הארץ יריקו, ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון, מקום שיפול העץ שם יהוא.” (קהלת י״א:3) תופעות אלה מתרחשות, ואין בידי האדם לשלוט בהן. מדוע, אם כן, להסס לגלות נדיבות או לבצע את הדרוש ביצוע? אם צפוי לרדת גשם, יירד גשם. אם עץ עומד ליפול בכיוון מסוים, הוא אכן יפול שם. הוא הדין לגבי עניינים אחרים בחיים. חוסר פעולה לא יבטיח שהם לא יתרחשו.
אילו ניסה האדם לכוון את חייו על־פי מה שעשוי או לא עשוי לקרות, לא היה מבצע מאומה. כפי שאמר שלמה: ”שומר רוח לא יזרע [מחשש שמא תפזר הרוח את הזרעים]; ורואה בעבים לא יקצור [מפחד פן ירטיב הגשם את האלומות בטרם יספיק לאחסנן].” – קהלת י״א:4.
אם כן, יש לבצע את הדרוש, בידיעה שאין מנוס מפני תהפוכות החיים. אין כל אפשרות לחקור את מעשי האלהים עד הסוף, היינו, למצוא כלל כלשהו לפיו ניתן יהיה לקבוע מה בדיוק יעשה או ירשה אלהים תוך כדי הגשמת מטרתו, ולנהל בהתאם לכך את חיינו. שלמה ציין כי מעשיו של אלהים הם בבחינת תעלומה לאדם, ממש כהתפתחותו של העובר ברחם. הוא כתב: ”כאשר אינו יודע מה דרך הרוח, כעצמים בבטן המליאה [האשה ההרה], ככה לא תדע את מעשה האלהים, אשר יעשה את הכל.” – קהלת י״א:5.
לאור אי־יציבותם של החיים ואי־יכולתו של האדם לשנות חוקים מסוימים, מייעץ שלמה: ”בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים.” (קהלת י״א:6) מוטב, איפוא, להמשיך בחריצות בעבודתנו, בלא להרשות לתהפוכות החיים להדאיגנו עד למידה שנשב באפס מעשה, אם מבחינת העניינים הרוחניים, העבודה החילונית, או גילויי נדיבות.
יש בכך כדי לתרום לאושרנו בחיים. שלמה כתב: ”ומתוק האור, וטוב לעיניים לראות את השמש: כי אם שנים הרבה יחיה האדם, בכולם ישמח.” (קהלת י״א:7, 8) מאחר שרק האנשים החיים מסוגלים להעריך את האור והשמש, הרי שהחיים הם דבר טוב ועלינו לשמוח בהם. אך, שלמה מוסיף בכובד־ראש: ”ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו: כל שבא הבל.” (קהלת י״א:8) אל לאדם לשכוח שהוא עלול לאבד את כוחו ואונו בבוא ”ימי החושך” של הזיקנה. בהיותו תשוש ונטול־כוח, הוא עלול להיווכח שהחיים מתנהלים בעצלתיים וש’כל יום שבא’ הוא הבל, לכאורה ריק וחסר־משמעות. לכן, מוטב שיפיק הנאה מן החיים, כל עוד כוחו במותניו, בעשותו כן בתבונה ובבקשו את הדרכת אלהים בכל מעשיו.